newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אם הממשלה היתה מעוניינת בהסכם, הפיוס הפלסטיני היה עבורה פריצת דרך

האינטרס הישראלי הוא ריבונות אחידה ויחידה בצד השני. נתניהו יודע את זה, אבל הוא ושותפיו הקואליציוניים מעדיפים להתמקד בתעמולה

מאת:

יש ימים שבהם ביבי נראה כמו האיש הכי בר מזל בעולם. הדדליין לשיחות בין ישראל, האמריקאים והפלסטינים התקרב, ונתניהו מצא את עצמו בפינה לא נעימה. אפילו ג'ון קרי, שעשה כל מה שהוא יכול כדי ללכת לקראת ישראל (כולל כל סטייה מהפרמטרים של קלינטון במזרח ירושלים ובבקעת הירדן) הטיל את מירב האחריות למשבר בשיחות על ממשלת ישראל, שסירבה לכבד את ההתחייבויות שלה לשחרור האסירים ורשמה שיאים חדשים בבנייה בהתנחלויות.

ברגע שבו נשמעו החדשות עלה עיסקה קרבה בין חמאס לפתח, חזרנו לקבל את ביבי הישן והאהוב, האיש שלא יחמיץ שום הזדמנות למסרים ברמה של תא הסטודנטים של "אם תרצו". "אבו מאזן מעדיף אחדות עם החמאס על פני השלום!" צייץ החשבון של ראש הממשלה. "תצייצו את המסר הזה!" ישראל גם התקיפה בעזה והטילה סנקציות על הרשות, כי מסורת צריך לשמור.

על פניו, הסכם הפיוס אכן מספק לביבי אליבי מושלם. אם עבאס חוזר לעשות עסקים עם ארגון המסרב להכיר בישראל ומאמין במאבק מזוין, איש לא יוכל להאשים את הממשלה בנטישת תהליך השלום. אפשר כבר לשמוע את אנחות האכזבה ב"מחנה השלום" הישראלי, ואני די בטוח שתכף נקרא את כל המאמרים על "הפסלטנים שלא מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות". ובכל זאת, מי שבאמת מעוניינים בסיום הכיבוש ובהסכם ישראלי-פלסטיני צריכים לברך על הפיוס בין חמאס לפתח – ובמיוחד אם הם תומכי פתרון שתי המדינות.

בשנים האחרונות, הרשות הפלסטינית סבלה מבעיה קשה של לגיטימיות. מבקרי התהליך המדיני – הבולט שבהם היה שר החוץ אביגדור ליברמן – נהגו להתלונן שעבאס לא מייצג אפילו חצי מהעם הפלסטיני. מכל האבחנות של ליברמן, זו כנראה המדויקת ביותר. כל הסכם שראש הרשות יחתום היה מציב את חמאס בעמדת האופוזיציה, ולמעשה משחזר את הדינמיקה של אוסלו בצד הפלסטיני.

לרשות הפלסטינית היתה גם בעיה רצינית של ייצוג. לעתים, זה לא היה ברור מה האינטרסים שעומדים מאחורי חלק מהמהלכים של רמאללה. החמאס אולי אינו התנועה העממית הפופולרית שהוא היה לפני עשור או שניים, אבל עיסקת הפיוס תגרום בהכרח לרשות לייצג טוב יותר את האינטרסים של החברה הפלסטינית בעזה ובגדה, וזה תנאי הכרחי לכל הסכם מוצלח. אחת הבעיות המרכזיות בתהליך אוסלו היתה שרק שכבה קטנה של העם הפלסטיני נהנתה ממנו, ואילו חיי מרבית האוכלוסיה הפכו גרועים יותר. אסור לחזור על תסריט כזה שוב.

אפילו מנקודת מבט ישראלית לחלוטין, ההסכם הוא התפתחות חיובית (ואני מניח שנתניהו ומערכת הביטחון מבינים זאת היטב). הבעיה המרכזית שישראל התמודדה איתה בעשור האחרון היתה העדרה של רשות ריבונית יחידה ואחידה בצד השני. במצבים כאלו, האפשרויות העומדות בפני ישראל הופכות מצומצמות ומורכבות מאוד. ככה זה היה בשביירות איבדה את האחיזה בדרום לבנון, וכך זה היה בסיני. המקום שבו הסוגיה הזו בולטת יותר מכל הוא רצועת עזה והגדה. ישראל הבינה מזמן ששלטון אפקטיבי בצד השני הוא אינטרס מובהק שלה – הרבה יותר מאשר של הפלסטינים למעשה. זו הסיבה שהממשלה נשאה ונתנה עם החמאס, בהתחלה על הפסקות אש ומאוחר יותר על שחרור אסירים. עכשיו ישראל אפילו לא זקוקה לתיווך מצרי (וממילא, היחסים בין קהיר לעזה הידרדרו מאוד), כי עבאס יוכל לבצע את התפקיד הזה.

אם ישראל היתה באמת מעוניינת בהסכם, הפיוס הפלסטיני היה צעד גדול קדימה. הרגע ההיסטורי הזה, בו החמאס המוכה מצטרף לשלטון שנושא ונותן עם ישראל וכל המשטרים הערבים מסביב מתמוטטים או עוסקים בענייניהם הפנימיים הוא ככל הנראה ההזדמנות הכי טובה של ישראל לסיום הכיבוש אי פעם – או לפחות מאז הסכם לונדון האבוד של פרס, שבו המלך חוסיין הסכים לקחת בחזרה את האחריות על הגדה.

אבל לממשלת ישראל יש יעדים אחרים. חלק ממנה רוצה להמשיך ליישב את הגדה המערבית ביהודים, כך שמדינה פלסטינית עצמאית לא תקום לעולם; החלק השני, הפחות רדיקלי, פשוט רוצה שהסטטוס קוו יימשך לנצח, כדי שהוא יוכל להתעסק בעניינים אחרים. נתניהו, לפיד וליברמן היו שמחים שהנושא הפלסטיני יירד מהשולחן לזמן רב ככל האפשר, והם ינצלו כל הזדמנות כדי להדוף את הלחץ הגובר מהעולם בנושא הזה (לפיד האתאיסט אפילו התפלל לאלוהים בערב פסח שיעלים את הפלסטינים). ההסכם בין חמאס לפתח, שהיה יכול להיות פריצת דרך להסכם, הוא עבורם לא יותר מאובייקט לתעמולה.

גרסה אנגלית של המאמר פוסרמה ב-972+

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf