newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

קמפיין השתולים בתרבות: התודות והפרחים לאם תרצו

יתכן שקמפיין אם תרצו החדש הוא עז, שכל מטרתה לגרום לחוקי העמותות והתרבות של הממשלה להראות מתונים. כך או כך, הימין כופה על יותר ויותר אנשים לצאת מהצללים ולבחור צד בין לאומנים לדמוקרטים. השמאל יכול רק לברך על זה

מאת:

בשעות האחרונות מצטברות הודעות הגינוי וההתנערות, הנחרצות יותר או פחות, מצד מסיתים ידועים כמו שרת המשפטים וסימון העמותות, איילת שקד, שר החינוך נגד התבוללות, נפתלי בנט, האח הטוען לכתר, יאיר לפיד, ואפילו ארגון ההסתה נגד שמאלנים "עד כאן". כל אלה יוצאים נגד קמפיין השתולים בתרבות בו פצח אתמול ארגון "אם תרצו".

הודעות הגינוי מעלות את המחשבה שאולי הקמפיין הזה הוא אחד מאותם תרגילים שנתניהו על ממשלותיו השונות שכללו לכדי אמנות בשנים האחרונות: אחרי שכולם יסיימו לגנות את הקיצוניות אליה התדרדר הקמפיין הזה של אם תרצו, אז "רק" סימון עמותות שמאל ו"קצת" הגבלות על תקציבים למוסדות תרבות לא נאמנים, יראו כמו מעשה כמעט מתבקש של מרכז מתון.

קוראים לזה שיטת העז, וממשלות נתניהו עושות בה שימוש כבר שנים ארוכות בעיקר בהליכי חקיקה. השיטה עובדת ככה: בהתחלה מציעים הצעה ממש קיצונית, אז נותנים לאנשים להוציא עליה כעס ולעיתונים את ליטרת ה"דיון הציבורי" שלהם, ואז מציעים הצעה "מתונה יותר", שנראית לעומת ההצעה הקודמת כמו נופת צופים וכמעט "שמאלנית".

אבל גם אם מדובר בתרגיל, רשימת האמנים השתולים שפרסם אתמול "אם תרצו" היא הדבר הטוב ביותר שקרה לשמאל הדמוקרטי מזה זמן רב. אני מברכת עליה, ועל יוצריה, שעשו עבודת קודש והתאמצו עד כלות כדי להעתיק רשימות גלויות של חברי מועצות מנהלות של ארגוני זכויות אדם ולארוז אותן בקמפיין, בתזמון מופלא בדיוק באותו היום בו פתחה שרת התרבות שלנו בקמפיין "אין נאמנות – אין תקציב לאמנות".

אם תרצו עשו לנו את העבודה בצורה הטובה ביותר שניתן היה לחלום עליה. לנו שדורשים מאנשי השמאל-מרכז הציוני כבר שנים ארוכות להחליט בדיוק איפה הם עומדים ולהפסיק לטשטש את עמדותיהם מתוך תקווה חסרת תוחלת שזה מה שיגרום לימנים לחבב אותם יותר. אם תרצו מקרבים את הרגע שבו צריך כל אדם כאן לבחור מה הם הערכים שלו.

> עונת הציד: למה ברור שהמהלכים האחרונים מכוונים נגד כלל מתנגדי הכיבוש

שתולים בתרבות (קמפיין אם תרצו)

שתולים בתרבות (קמפיין אם תרצו)

הפעולה של "אם תרצו" דוחקת את היושבים על הגדרות למיניהם למקום שבו הם נאלצים להחליט באיזה צד הם – הצד המשיחיסטי-לאומני-יהודי, שעבורו נאמנות מוחלטת למדינה היא הערך העליון, או הצד הדמוקרטי, היהודי-ערבי המשותף, שבו האנשים וחייהם ורווחתם הם הערך העליון. הקמפיין האחרון הזה של אם תרצו מוחק את האמצע. באקלים הפוליטי הקיים כאן כיום ברור שמי שבוחר בצד הדמוקרטי, בהכרח בוחר מעצם ההחלטה הזאת גם בהתנגדות. כי כאשר משטרת המחשבות רודפת אחריך, כל מחשבה שאינה תואמת את המשטר נחשבת בגידה והתנגדות.

מספיק לראות את תגובותיהם של כמה מהסלבריטאים המופיעים ברשימה כדי להתרשם שהפעם אם תרצו הביאו אותם לקצה. קחו למשל את דרור פויר, שפרסם תגובה חריפה, ומאז אתמול מנהל מריבות ויכוחים כאחרון פעילי תעאיוש ברשת. או את רבקה מיכאלי, בת לשושלת ימנית, שמצאה את עצמה פתאום יושבת באותו המקום בו יושבים שמאלנים מדופלמים עם תעודות כמו ישי מנוחין או אבנר גבריהו.

נראה שפתאום עזרא נאווי, גיא בוטביה ונאסר נוואג'עה כבר לא לבד. כלומר – הם כן, כי הם החוליה החלשה שהיה קל להתעלם ולהתנער ממנה והמחיר שהם משלמים הוא היקר מכל, אבל עכשיו ברור כי מבחינת "אם תרצו" ההבדלים בינם לבין אמנים כמו יהושוע סובול או מלכת התיאטרון גילה אלמגור כמעט ואינם קיימים.

כל שנותר להצטער הוא שאם תרצו הרכיבו רק רשימה מצומצמת ועשו "תחקיר" רשלני. כאילו שכדי להיות לא נאמן מספיק לנתניהו צריך לשבת בוועד המנהל של יש דין או בצלם. יש עוד לא מעט אמנים סמולנים בזויים שאם תרצו פספסו. כאלה שיושבים עכשיו בבתיהם ומתפללים ש"אם תרצו" לא יוציאו גם אותם מהארון כי אז הם יצטרכו לבחור.

אני מאחלת לכולנו שאם תרצו ושלל ארגוני הימין שמפעילים בנט ונתניהו יפרסמו עוד רשימות של אנשים שאינם מספיק ימנים לטעמם ואינם מספיק נאמנים להתנחלויות, לכיבוש ולעם-תורת-ארץ-ישראל (כי למה לעצור באמנים כשאפשר לעשות גם רשימות של נהגי מוניות, אנשי חינוך, רופאים, אנשי מכירות ואחרים? למה להפלות? מה זה האליטיזם הזה?). אני מקווה שהאנשים שנאחזים כבר שנים ארוכות מדי בקרנות מזבח ה"מרכז" ישחררו אותו סופסוף, יתחילו לחשוב על מי הם ומה הם רוצים שיהיה פה, ולא רק על איך הם טומנים את ראשם הכי עמוק ושותקים הכי חזק רק כדי שלא יכעסו עליהם.

> מה חושבים בצבא על המצב? תלוי איזה אתר חדשות אתם קוראים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf