newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אני אזרח ערבי שרוצה להשתלב בחברה, לכן אצביע למפלגה יהודית

בעוד שהחברה הערבית מעוניינת יותר ויותר בשינוי כללי המשחק ומחפשת שותפות יהודית, המפלגות הערביות בוחרות להישאר בשולי החברה ולא חלק ממנה. בשביל לחולל שינוי צריך להיות פרגמטיים. השאלה אם השמאל היהודי מוכן לאתגר

מאת:

כבר שנים רבות שהמפלגות הערביות אינן חלק מעוגת הדמוקרטיה הישראלית השלמה ולא מנצלות את הכוח הפוליטי הטמון בחברה הערבית. לכן אני חושב שהגיע הזמן שהציבור הערבי לא ישלול שותפות עם מפלגות ציוניות ואפילו ישקול כניסה לממשלה. בסופו של דבר, "הציונות" לא רלוונטית למאבק הפוליטי שלנו כאזרחים ערבים ולא רלוונטית במאבקנו על איכות החיים.

מאז אוקטובר 2000, הערבים אזרחי ישראל חשים אכזבה ומרגישים שנוצר נתק ביניהם לבין הממסד. הנתק קיים גם מול השמאל. ובו בזמן, למרות שהתנועות הלאומיות בחברה הערבית נשארו חזקות, הלאומיות בחברה הערבית נדחקה לשוליים. אפשר לומר שהחברה הערבית תופסת את הלאומיות כתרבות וכאורח חיים ופחות ככלי בשדה הפוליטי, החברתי והתעסוקתי.

ערבים מבינים שהם יכולים להיות חלק מהממשלה ומבינים שאפשר אפילו לזכות בשר ערבי. הפגנה נגד חוק הלאום (נועם רבקין פנטון / פלאש 90)

הערבים מצד אחד בציר האזרחי מבקשים להעמיק את תהליכי המודרניזציה ולזכות בשוויון הזדמנויות עם האוכלוסייה היהודית, ומצד שני, בציר הלאומי המיעוט הערבי תומך בהגשמת שאיפות הפלסטינים שבשטחים הכבושים לעצמאות ולהקמת מדינה פלסטינית. בהכללה ניתן לומר שהערבים אזרחי ישראל פעילים יותר בציר האזרחי, מכיוון שהשפעתם בציר זה היא יותר פרגמטית. האינתיפאדה חידדה את הקונפליקט בין שני המרכיבים והבליטה את הסתירה ביניהם. מציאות זו העמידה את הפלסטינים בישראל במצב של פריפריה כפולה: גם בשולי החברה הישראלית, וגם בשולי העם הפלסטיני.

"אני רוצה שהילדים שלי יקבלו חינוך איכותי והולם", זה אחד המשפטים ששמעתי הכי הרבה בתקופה האחרונה בדיונים פוליטיים עם אזרחים ערבים. בתור צעיר, אני מרגיש שהחברה הערבית מעוניינת בשינוי כללי המשחק ומחפשת שותפות יהודית כדי לחולל שינוי משמעותי בתחומים שונים. גיליתי קולות חדשים ומרעננים שאינם מוכנים להיות רק פרוסה מהעוגה הישראלית, אלא רוצים להיות חלק מהעוגה כולה. השינוי בתפיסות בקרב החברה הערבית מביא גם להבנה ששוויון אזרחי זה כלי בעל פוטנציאל לא מנוצל לקידום שלום עם הפלסטינים. במילים אחרות, שילוב הערבים בחברה הישראלית הכללית יכול לתרום לשלום ולרתום שחקנים נוספים למען השלום.

לאזרחים הערבים עדיין קשה להצביע למפלגות לא ערביות, כי מרבית המפלגות מוגדרות כציוניות. "אחי, תחזור לשורשים שלך ותצביע למפלגה שמקדמת את הזהות שלך". האוזן שלי כבר רגילה לשמוע את המשפט הזה, במיוחד עם התקרבות מועד הבחירות. התשובה שלי תמיד היא "לא, אני לא אצביע למפלגות הערביות", והסיבה היא לא שהמועמדים לא ראויים או לא ממלאים את תפקידם, אלא שהם פשוט לא מייצגים את עמדותיי שבסיסן זה חיזוק המישור האזרחי והובלת תהליכי אינטגרציה לערבים בחברה הישראלית. עמדה זו סותרת את עמדות המפלגות הערביות שבחרו מזמן להיות בשולי החברה ולא חלק ממנה. דעתי היא אמנם לא הדעה הרווחת, אבל היא נמצאת בעליה. ערבים מבינים שהם יכולים להיות חלק מהממשלה ומבינים שאפשר אפילו לזכות בשר ערבי.

הצעירים הערבים היום התחילו להבין שהם חלק מהמדינה ויש להם כוח השפעה פוטנציאלי שלא נוצל עשרות שנים. היום מפלגות השמאל ואפילו המרכז הפכו לחלק מהשיח במרחב הציבורי הערבי, בעשור האחרון זה לא בלט כמו שזה בולט עכשיו. הקונצנזוס החזק במרחב הוא הבדלה וחיזוק הזהות הפלסטינית, והכלי העיקרי שמשמר את הקונצנזוס הזה הוא שימוש במסרים שנוגעים ברגש של כל ערבי. עם זאת, רגשות לא אמורים בהכרח לסכל את הפרגמטיות והרציונליות שנמצאות בעליה. לדעתי ישנו קשר מובהק בין עליית הפרגמטיות הפוליטית להתפתחות ההון האנושי הערבי במדינה, גם אם הפערים לא הצטמצמו בין החברה היהודית והערבית; זאת גם משום שהפוליטיקה של הימין דוגלת בגישה גזענית ואגרסיבית שיוצרת קרע ומחזקת את ההפליה הפוגעת במערכת האמון השברירית בין שתי החברות במדינה.

שותפות ערבית-יהודית מעמידה את השמאל הישראלי מול אתגר אמיתי של שיקום מערכת האמון בין האזרחים הערבים והיהודים. בשביל זה צריך שהמפלגות היהודיות תיפתחנה לשותפות אמיתית, שאין בה אסטרטגיה של "ערבי מחמד" בשביל להשיג עוד כמה אלפי מצביעים. מה שצריך היא נכונות לשלב שותפים ערבים בשיוויון מלא, בלי זלזול באינטליגנציה שלנו.

מועתאז סמארה, משנה ליו"ר צעירי מרצ.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf