newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בין ייאוש לתקווה: מבט על המצב בחוץ

רצח, אבל, אוטובוסים, ריקודים, עיתון, וגיבורים מעטים מדי

מאת:

זה התחיל עם הפוסט של אינה מיכאלי. אחרי שבועות של עריכת אתר במצב חירום, בחדשות ועדכונים ותמונות ומידע שאסור בפרסום ותפילות ואבל מול הזוועה והשטף הבלתי פוסק של פייסבוק – אינה עשתה לי קצת סדר בראש. הזכירה לי שאנשים מתים כל הזמן, בכל מיני נסיבות מחרידות, ושרק מסיבות פוליטיות ולאומיות ומהונדסות על ידי תקשורת וחברה אנחנו מתאבלים נורא על שלושה / ארבעה נערים לא מוכרים אלה, ולא על מותם של המוני מתים אחרים. נשים שנרצחו במסגרת המלחמה המתמשכת של גברים נגדן, למשל.

הפוסט של אינה עזר לי לנשום עמוק, להתאפס קצת, לעשות רי-סטרט.

ואז ראיתי את הסרטון הזה. במשך שתיים וחצי דקות (ומי יודע כמה שלא צולמו) תוקפים אנשים באוטובוס צעיר ערבי, מנסים (ולפעמים מצליחים) להכות אותו, מקללים אותו בלי הפסקה. מחריד. והדבר היחיד כנראה שמונע מהמצב להדרדר הרבה יותר הוא שני קציני צבא, שאין לי דרך להגדיר אותם חוץ מגיבורים, שמתעקשים להגן על המותקף. בהתחלה במלים, בניסיון להרגיע, ואז פיזית בעמידה מול קבוצת התוקפים, עמידה של "כדי להגיע אליו תצטרכו לעבור דרכי", ואז גם אותם מקללים, וגם אותם מכים, אבל בטוח שפחות משהיו מכים את הצעיר אם היו תופסים אותו.

הדם רותח והלב פועם בעוז מול הסרטון הזה. ומתמלא גאווה ואושר על כך שבשעה האפלה הזאת עדיין נמצאים אנשים כל כך טובים, כל כך אמיצים, שפשוט קמים לעשות את הדבר הנכון. פעולה כזאת צריכה להיות מובנת מאליה, אבל היא כל כך לא. כי ברוב האוטובוסים והרחובות אין את האנשים האלה. בסיפור הזה, למשל, כשהמון גזעני תוקף את הרכבת הקלה, מישהי בתוך הרכבת מבקשת להקריב אם פלסטינית ואת בנה בן החמש ולזרוק אותן להמון. וכמה עוד מקרים יש כאלה.

עברתי פעם כמעט-לינץ'. אני יודע איך זה מרגיש. אי אפשר לתאר את האימה הזאת. זה יותר נורא מטילים נופלים, יותר נורא מחיילים שיורים בך מרחוק כדורי גומי. משהו באופי הזה של עמידה מול המון זועם, לראות את העיניים שלהם, את האופן שבו השנאה והאלימות מכוונת ישירות ואישית כלפיך, ומצד אנשים שלא פגשת מעולם – זו תחושה שלא שוכחים.

והלילה ירד, והלכתי לחגוג יום הולדת של חברה. חוגגים באנה לולו, ביפו. כולם מגיעים מצולקים מהעולם בחוץ, אבל זה מקום אחד שפוי שבו כבר שנים, בהתמדה, קהילה של חברים פלסטינים ויהודים יכולים לבלות ולחגוג ולשתות ולצחוק ולשמוע ולרקוד למוזיקה של המזרח התיכון, בעברית ובערבית. ולרגע קל אפשר היה לשכוח מכל מה שרע בחוץ (חוץ מההפסד הארור של קולומביה לברזיל, שהוקרן שם).

ואת הבוקר פתחתי עם הטור השבועי של סייד קשוע, והכל חזר. לקשוע לא קרה שום דבר באופן אישי. אף אחד לא התקיף אותו באוטובוס בימים האחרונים. אבל כמו כל כך הרבה פלסטינים, אווירת ה"מוות לערבים" מורגשת ואופפת מכל כיוון. ואחרי שנים – הוא ויתר. וכאב לי לקרוא שהוא רוצה לברוח מפה ולא לשוב. אבל כאבו יותר מכל השורות האחרונות של השיחה עם בתו. שם כבר בכיתי. ורציתי להגיד לו שיישאר, שלא יגיד לה את המלים שאמר, שנצליח להתגבר על כל זה, ושגם אם מישהו ירצה לפגוע בהם – יהיו מלא גיבורים מסביב שיגנו עליהם. אבל אני לא יכול להגיד את זה.

כמה פחד וחרדה יש פה. כמה צלקות נחרטות בכולנו בסכין מדממת ברגעים האלה ממש. בירושלים ובשדרות וביפו ובעזה ובכל מקום. כמה קשה יהיה לרפא אותן. כמה שהן מרחיבות צלקות קודמות, ניזונות ומזינות את הדמוניזציה ההדדית המטורפת שמדיניות ההפרדה הקיצונית בארץ (בעיקר בעשרים וארבע השנים האחרונות) יצרה אצלנו.

ועדיין, אני בטוח שיש גם סיבות לתקווה. שיש גם אפשרות לשינוי. לעזאזל, רק לפני שלוש שנים (פחות שבוע) הפתענו את עצמנו כל כך עם היכולת של מאות אלפים, יהודים וערבים וגברים ונשים ומכל חלק בארץ, לצאת ולהתאחד סביב מה שבאמת חשוב. חייבים להאמין שדבר כזה, ויותר טוב, עוד יכול לקרות. חייבים.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf