הצעד של ח"כ באסל גטאס לא הופך אותו לגיבור לאומי

פוסט אורח: ראיף זריק

המאמר פורסם במקור בערבית באתר "קדיתא", הכותרות הן של "שיחה מקומית".

ברכות לנו ולח"כ באסל גטאס על שחרורו מהמעצר. ההסתה של הממסד נגדו היא הסתה נגד כולנו. צדק מזכ"ל בל"ד עווד עבד א-פתאח כשכתב שזו אשליה לחשוב שלהיפטר מבל"ד יגרום לתושבים הערבים לחיות חיי גן עדן, ושזה יעצור את האלימות, הגירוש, הריסת הבתים והטרנספר של תושבי הנגב.

לישראל יש את המדיניות שלה, שהיא מגבשת ללא קשר לתגובות שלנו. המדיניות הזאת קשורה עמוקות באינטרסים הציוניים שרואים בנוכחות הפלסטינית בעיה אמתית. יש גבול להלקאה העצמית, ויש צורך להבין שאיחוד וגיבוש הם הבסיס לכל הישג אמיתי.

במאמר הזה אני רוצה לנתח כמה אמירות שנאמרו ברשתות החברתיות ובעיתונות. דברים אלה הם מטבעם קצרים, מאולתרים וספונטניים. אך למרות שהם אינם מהווים תחליף לשיח פוליטי המצביע על הדרך ובמציע עמדה מגובשת והרמונית, החלטתי לקחת את האמירות האלה ברצינות רבה ולהתמודד איתן. אציין כי האמירות האלה נכתבו בידי צעירים ופוליטיקאים שיש לי קשרי חברות עם חלק גדול מהם.

> כך נראה פלונטר: איך מגיבים להרפתקה של באסל גטאס?

מי עושה מה והיכן? על חשיבותו של ההקשר

הרבה כתבו על כך ששמירה על קשר עם האסירים היא חובה אנושית, ושהאסירים שנמצאים בכלא מנסים בכל דרך לשמור על קשר עם העולם החיצוני, וכך הם תומכים במה שעשה גטאס. עליי לעצור כאן לרגע ולשאול איך ניתן להסיק מהצורך להגן על זכותם של אסירים לשמור על קשר עם העולם החיצון, למסקנה שאומרת שהדרך האידאלית לעשות זאת היא להכניס טלפונים ניידים לכלא דרך ח"כ שמנצל את החסינות הפרלמנטרית שלו? האם החובה להגן על אסירים מובילה לחובה "להכנסת טלפונים ניידים בשיטה זו"? לא נראה לי.

ראשית, לרשותם של חברי הכנסת עומדות כמה דרכים להעלות את עניין האסירים על הפרק ולהפוך אותו לעניין פוליטי מהמדרגה הראשונה. הם יכולים לארגן קמפיינים תקשורתיים מקומיים ובינלאומיים, לארגן הפגנה מול הכלא, להציע הצעות חוק ולשבות רעב בסולידריות עם האסירים. לכן, אינני יודע כיצד יש מי שמסוגלים להגיע למסקנה לגבי נכונות המעשה רק בגלל שהוא צודק מבחינה מוסרית. בפוליטיקה, אי אפשר להסיק כיצד לפעול לפי הנטייה האינסטינקטיבית והמוסרית. פוליטיקה – במובנה האציל – אינה נכונה ללא שמירת קשר עם המוסר, אך היא אינה רק מוסר. צריך לקחת בחשבון חישובים פוליטיים שקשורים בזהותו של מי שעושה את המעשה, בעמדה הפוליטית שלו, בזמן ובמקום.

כאן עליי להביע את דעתי האישית – זהו לא תפקידו של חבר כנסת להבריח טלפונים. קודם כל בגלל שזה יוביל "להפרטת" שאלת האסירים, במקום להפוך את עניינם לעניין ציבורי. ישנם אלפי אסירים, אך כמה טלפונים ניידים יכול חבר כנסת אחד להכניס לכלא? לחבר כנסת יש תפקיד פוליטי ציבורי ופומבי, הכנסת טלפונים ניידים לכלא זו לא אחת המשימות הפוליטיות שלו.

שתיים, הפעולה הזאת שרבים רואים בה כפעולה של גיבור לאומי ותגובה לקריאת העזרה של האסירים, לא הייתה מצליחה אלמלא הייתה מסתמכת על החסינות הפרלמנטרית של גטאס. על כן, מי שחושב שהפעולה הזאת נכונה אומר בעצם שהוא בעד שהפעולה הזאת תיעשה שוב ושוב, בין אם בידי גטאס או על ידי ח"כים ערבים אחרים. אך הפעולה הזאת אינה יכולה להתרחש אלא אם הם ישמרו על מעמדם כחברי כנסת ועל החסינות שלהם. אם כך, הרי הכנסת טלפונים סלולריים לאסירים ביטחוניים הנה פעולת גבורה אשר בבסיסה החסינות הפרלמטרית! כלומר, הכלים של הפעולה הזאת הם ישראלים לחלוטין.

לא מדובר כאן בהתנצחות, אלא בהסבת תשומת הלב לתנאי ההכרחי להצלחת המעשה הזה. אם החסינות היא תנאי להצלחתו של מעשה זה, עלינו לשאול את עצמנו אם המעשה הזה מאיים על קיומה של חסינות זו מלכתחילה. וזה בעצם מה שקרה: בגלל שהחסינות הוטלה כאן על הכף, אנחנו עומדים מול מעשה שלא ניתן לבצע אותו בשנית, וגם אם הוא יבוצע שוב – זה לא יתאפשר ללא החסינות שהחוק הישראלי מעניק.

בכל אופן, לא ניתן לומר שיש להתייחס לפעילות הזו כחלק ובמסגרת אסטרטגיית מאבק מגובשת ומהודקת, שרבים יכולים להשתתף בה ושניתן לעשות אותה פעם אחר פעם. הפרדוקס הוא שהרבה מאלה התומכים בהסלמת השיח ובעימות ורואים בכנסת מוסד קולוניאלי – מתנגדים להתפטרותו של גטאס, ותומכים בניצול החסינות הפרלמנטרית העומדת לו מכוח החוק כדי לתמוך באסירים, זאת בלי לשים לב לחוסר העקביות שנוצר מהכפילות הזו.

מחוץ לחוק אך בתוך האזרחות

סוג אחר של אמירות טוענות שאי אפשר לנהל את  מאבק נגד המדיניות הישראלית אך ורק במסגרת החוק הישראלי, שעלינו לא לקבל את ההנחתות של החוק הישראלי המגדיר לנו "מה מותר ומה אסור", וכי עצם קבלת חוקי המשחק היא קבלת המציאות ששמה אותנו בעמדה נחותה. גישה זו קבלה קצת רוח גבית אחרי הופעתו של יו"ר "הרשימה המשותפת" ח"כ איימן עודה בטלוויזיה הישראלית, בה הוא הדגיש את חוקיותו של המאבק והגבלתו במסגרת החוק, מה שהוציא מהכלים חלק מהצופים.

לעניות דעתי, אני רואה שיש בלבול בעניין זה, ושח"כ עודה עזר ליצירתו של הבלבול הזה. אחד, אני לא חושב שהבעיה היא, במקרה של הכנסת הטלפונים, בעצם היות הפעולה עצמה לא חוקית. הרבה אנשים, ואני נמנה ביניהם, חושבים שמאבק יכול לחצות את גבולות החוק. כשכמה חברי כנסת ועיתונאים פגשו בשנות השבעים והשמונים מנהיגים של אש"ף, למרות שהחוק אסר על מפגשים כאלה, זו הייתה הפרה ברורה ובוטה של החוק שאף הכניסה כמה אנשים לכלא, אבל אף אחד בחוגי השמאל לא טען שהמעשה הזה הוא לא מקובל במסגרת מאבק דמוקרטי, ושלא לגיטימי לאזרח החרד לגורל החברה בה הוא חי לפעול כך. ח"כ חנין זועבי השתתפה במשט המרמרה להסרת המצור מעל רצועת עזה, והסתכנה בהגשת כתב אישום נגדה, חבר הכנסת מוחמד ברכה נשפט לאחר שהשתתף בכמה הפגנות, והסכים מראש על הסרת חסינותו. לרשימה זו צריך להוסיף את שייח' ראאד סלאח שנשפט פעמים רבות על פעילותו הקשורה לירושלים ואל-אקצא.

למרות ההבדלים הפוליטים במקרים שהזכרתי לעיל, יש להם מכנה משותף: כולם קרו לאור יום, כולם מדברים לשיח הפוליטי הישראלי ולכולם היה מסר פוליטי ברור שמטרתו לעורר שינוי בשיח הפוליטי – והם שאפו לכך בפומבי. אני לא חושב שאפשר להגיד את הדברים האלה על הכנסת טלפונים סלולריים לבתי הכלא הישראלים. הכנסת טלפונים, גם אם היו לה מטרות לאומיות נעלות, אינה יכולה לשנות את המדיניות הישראלית כלפי האסירים ולא מתיימרת לעשות זאת, אלא שהיא פעולה שעוברת דרך חורי המדיניות הזאת.

בנוסף, יש הבדל בין מאבק על האזרחות ובתוך הקטיגוריה האזרחית במדינה, לבין התחייבות לכל החוקים שכופה הממסד הישראלי. אזרחות היא עניין רחב קונספטואלית, פוליטית, פילוסופית ומוסרית והיא אינה מתמצת באסופת חוקים במדינה מסוימת. האזרחות כרעיון היא עמדה ערכית שמאפשרת לנו להעריך במסגרתה את החוקים במדינה, אך היא לא באה לידי ביטוי אך ורק דרך החוקים הקיימים. רעיון האזרחות מאפשר במקרים מסוימים להפר כמה חוקים, ובמקרים אחרים היא מאלצת את האזרח לא לציית לחוקים גזעניים ומפלים.

בארצות הברית למשל, אף אחד לא חשב שסירובם של אפרו-אמריקאים לשבת באוטובוסים מאחור, כמו שהחוק אמר, הוא הפרה או ניצול לרעיון האזרחות, זאת למרות שסירוב זה היה הפרה ברורה של החוק. אפשר אפילו להגיד שסירוב לחוק גזעני כזה הינו אישוש לרעיון האזרחות, המושתת על השוויון בין האזרחים. זה אותו הדבר כשזה מגיע לישראל. קחו למשל את סרבני הגיוס הצבאי שנכנסים לכלא והם משלמים מחיר גבוה על סירובם לשרת בצבא ובשטחים הכבושים. אי אפשר להגיד שהם מחוץ לרעיון האזרחות, למרות שהם הפרו את החוק. בסירובם הם מבקשים להעביר מסר פוליטי לכלל החברה הישראלית בדבר הצורך בסיום הכיבוש.

יש מרחב חיוני שנמצא מחוץ למסגרת החוק אך נמצא בתוך מסגרת האזרחות. מבחינה היסטורית, המרחב הזה הוא מה שהטעין את הרעיון של אזרחות במשמעויות עמוקות ומהותיות והפיק ממנו מחדש את ההיבט הרדיקלי המהפכני. ישראל מעוניינת לצייר מעגל של אזרחות שיהיה תואם לחלוטין את מעגל החוק, זאת כדי לטעון שכל הפרה של החוק היא הפרה של האזרחות. האזרחות כרעיון, כפרויקט או כערך מבוססת על האמונה שיש קבוצה פוליטית שחבריה נהנים מזכויות שצריך לכבד, והראשון ביניהם הוא השוויון. כרעיון מנחה וכערך, אזרחות אינה קוראת לציית לכל החוקים ואף לא לא מחייבת השתתפות בבחירות לכנסת והיא אפילו מאפשרת את החרמת הבחירות. אפשר להחרים את הבחירות ולהיות מחויב לפרויקט אזרחי כאופק פוליטי ומוסרי שמבוסס על  שוויון. העניין העיקרי הוא הרצון והמוכנות לדבר עם שאר אזרחי המדינה, ערבים ויהודים, על בסיס של שוויון – תוך כדי לקיחת הרווחה, האינטרסים והקיום שלהם בחשבון. על אף המחלוקות העמוקות והפרשנויות השונות אשר יכולות להיות למשמעות של האינטרסים האלה.

> הגמגום המביך של איימן עודה בפרשת באסל גטאס

הרחבתו של המרחב האזרחי, והטענתו במשמעויות חדשות ומובנים חדשים, הם במהות המצע של בל"ד כפי שאני מבין אותו. כל רעיון פוליטי שמשווה בין מעגל החוק למעגל האזרחות אינו מסוגל להטעין את רעיון האזרחות במובנים פוליטיים חדשים של שחרור, ואינו מוסיף שום דבר לרעיון האזרחות. לכן השיח של חד"ש לא מוסיף הרבה יותר מזה של מר"צ, משום שהוא לא לוקח בחשבון את ייחודה של ישראל כמדינה יהודית בעלת פרויקט התיישבותי-התנחלותי. מצד שני יש לזכור ולציין, כי במקרה שיש מרחק גדול בין האזרחות לחוק, הרי יש בזאת כדי לאיים על הבסיס הפוליטי של  שיח האזרחות. מעגל האזרחות אמנם אינו חופף לחלוטין עם מעגל החוק, אך מעגל האזרחות אינו יכול להגדיר את עצמו  במנותק מהחוק הקיים ובלי התחשבות בחוק הפוזיטיבי כלל.

בכל אופן, מי שחושב שמן הנחוץ לסיים את האופי הקולוניאליסטי של מדינת ישראל צריך לקחת בחשבון וברצינות את המימד המשחרר הטמון בשיח האזרחות, ולמצוא דרך כיצד לטעון אותו מחדש במובנים ומשמעויות יצירתיים ומקוריים, אך לא לוותר עליו בכזאת קלות.

אם המאבק יימשך עוד מאה שנה, האם לא ראוי שנלמד כיצד לנשום?

אחת הדעות  שמשכה את תשומת לבי בפייסבוק טענה כי "המאבק שלנו יימשך עוד מאה שנה או יותר,  וכי על אלה בעלי קוצר הנשימה לפנות את הדרך לשבת בצד". אני נוטה להסכים עם מי שכתב את הטקסט הזה, שהמאבק יימשך עוד מאה שנה, וכמו הכותב, אני חושב שעלינו להיות בעלי טווח נשימה ארוך (למרות שאין לי את הסמכות להדיח אף אחד ולבקשו לשבת בצד..).

אך יש מספר שאלות שמן הנחוץ לשאול בהקשר הזה: אם המאבק הזה יימשך עוד מאה שנה, האם לא חשוב יותר ללמוד כיצד לנשום לאורך כל התקופה הזו? האם  אין עלינו חובה לקחת בחשבון את כמות החמצן שיש לנו כדי לא לשאוף את כולו בבת אחת, מה שיכול לקטוע את נשימתנו? אורך הנשימה מחייב אותנו לדרך של מאבק שאינה מעל לחיים, אלא הולכת יד ביד עם החיים.

התחלתי את המאמר שלי בציטוט של מזכ"ל בל"ד לשעבר, ואני אסיים אותו בציטוט אחר מהמאמר שלו:

"נכון, תנועות ומנהיגים יכולים לטעות וזה דבר נורמלי במאבק… אך המאבק ממשיך וכך גם אי הצדק. כל הטעויות שקורות וכל מהלכי הממסד לא יכולים לאפשר לנו לעשות את מה שאסור, והוא – לוותר על המאבק שלנו, במיוחד שהמאבק צודק והדרך נכונה. דרכי המאבק שלנו הם פוליטיים, עממיים ואזרחיים, ועונים לייחודיות שלנו במסגרתה של האזרחות הישראלית"

ראיף זריק הוא מרצה למשפטים ועוסק בפילוסופיה פוליטית. הוא בין מקימי בל"ד אך פרש ממנה לפני כ-15 שנה. המאמר תורגם על ידי דימה דראושה.

> האם פלסטינים יכולים לשתף פעולה עם נכדי הכובשים והרוצחים?