newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

צפו: לרקוד דבקה על הגדר בעזה לעיני הצלפים

העולם מתעלם, וצעירי עזה מנסים למצוא דרכים חדשות להיאבק במצור ובכיבוש. עכשיו נותר לקוות שישראל לא תגדיר גם את הדבקה כ"טרור ריקודים" ותגיב בהתאם

מאת:

מאז עלה הסרטון הזה לרשת, ביום שישי האחרון, אני מתקשה לגרוע ממנו עין: צעירה אחת וכמה צעירים פלסטינים רוקדים דבקה ליד גדר הגבול בעזה, על רקע עשן מיתמר. אולי מפני שבמובן מסויים, הוא מצליח להנכיח כל כך הרבה מהדרמה של הכיבוש והמצור בתוך פחות משתי דקות וחצי, את יחסי הכוח בין הכובש והמדוכא, את עוצם ידו של הראשון, את נחישות המאבק של האחרון.

הסרטון הזה צולם, כאמור, ביום שישי האחרון בסמוך לגדר הגבול ברצועה, כחלק מהפגנות השיבה המתקיימות בעזה מאז 30 במרץ בכל יום שישי, כבר שלושה חודשים. בראיון שערך רמי יונס עם אחד ממארגני ההפגנות בעזה ימים ספורים לפני תחילתן, חסן אל-כורד, הדגיש אל-כורד שוב ושוב כי הכוונה היא בפירוש לא מאבק אלים, אפילו לא ברמה של הבערת צמיגים או זריקת אבנים, אלא ניסיון לתקשר לעולם את מצבם של תושבי עזה תחת המצור ובעיקר להעביר לציבור הישראלי מסר של שלום.

ואכן, למרות שישראל עשתה במהלך התקופה הזו ככל יכולתה לצייר את ההפגנות האלה כאלימות, כהפגנות טרור שנשלטות על ידי חמאס, ולמרות מחיר הדמים המופרע שגבתה מהמפגינים, למעט אירועים ספורדיים ההפגנות שמרו על צביון לא אלים. כפי שכתב כאן מירון רפופורט, מהתשובה שנתנה המדינה לבג"צ בתחילת מאי עלה שרק 25 פלסטינים מבין יותר ממאה אלף המשתתפים בצעדות עד אז ניסו לחצות את הגדר או לפגוע בה. אף חייל ישראלי לא נפגע לאורך חודשי המחאה. בצד הפלסטיני, לעומת זאת, נרשמו יותר ממאה הרוגים.

כך, ישראל הוכיחה לפלסטינים פעם נוספת כי מסוכן להם יותר להפגין באופן לא אלים מאשר לירות טילים לעבר שטחים ישראלים, ושפת האלימות חזרה לתפוס את מקומה כאמצעי התקשורת המרכזי בין ישראל לחמאס. הפגנות השיבה של ימי שישי ממשיכות – בפרופיל נמוך יותר ועם מספר משתתפים קטן משמעותית, אבל הן עדיין שם: תושבות ותושבים עזתיים שיוצאים מדי יום שישי לקרבת גדר הגבול, ומסתכנים באש הצלפים כדי להזכיר לעולם שהם עוד חיים תחת מצור ברברי בכלא הגדול בעולם.

באיזו שפה הצעירים האלה עוד יכולים לדבר לעולם שמסרב להתרגש מאסונם המעמיק והמתמשך? אולי בשפה שלא נזקקת למילים. בריקוד. מה שמרהיב כל כך בעיני בדבקה הזו על הגדר זה הפער בין הנסיבות שבתוכן היא מתחוללת לבין העוצמה הטמונה בה, ריקוד שכולו זקיפות קומה, שבו עצם הקיום הפלסטיני זועק בהתרסה מכל צעד בריקוד הלאומי המוכר הזה, נחוש, מסרב להיכנע. כמה כוח יש בזה על רקע העשן המיתמר והחורבן ברקע. באיזה אור עלוב זה מעמיד את האלימות המטורפת שבה ישראל הגיבה להפגנות האלה.

תסתכלו על הצעירים האלה שרוקדים מול הצלפים הישראלים בגבול עזה. לא את "תרבות המוות" שישראל כל כך מנסה להדביק לפלסטינים אנחנו רואים שם, אלא את הנחישות לחיות, להיות. במציאות שבה עצם הקיום הפלסטיני הפך לפרובוקציה, הצעירים האלה מתעקשים על היותם. טיפש מי שמאמין שאפשר להכניע עם שדבק כך בחיים ובזכותו לחירות ועצמאות. כעת נותר רק לקוות שהצבא לא ימהר להכריז על הדבקה הזו כ"טרור הפיזוזים" ויתחיל לצלוף בהם למוות מעבר לגדר. בשם הביטחון הקדוש, כמובן.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf