newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

גאווה, חומה, ודעה קדומה

האמן הפלסטיני ח'אלד ג'ראר ריסס על חומת ההפרדה את צבעי דגל הגאווה לאו דוקא מתוך סולידריות עם הקהילה הגאה, כי אם מתוך מחאה על מדיניות כוחנית של הפרדה. זה לא הפריע לתושבים זועמים למחוק את עבודתו

מאת:

האמן הפלסטיני ח'אלד ג'ראר, תושב רמאללה, בחר במטרה לא אחרת מאשר חומת ההפרדה, כדי לצבוע אותה בצבעי דגל הלהט"ב, אותם צבעים שמעסיקים כעת את העולם כולו ומקשטים את הפרופילים בפייסבוק. ואם תשאלו האם מדובר באמן הומוסקסואל פלסטיני מעונה ומדמם בארון, ששמח את שמחתם של ההומוסקסואלים האמריקאים, אז התשובה היא לא, הוא לא עסוק באיחוד של זוגות חד מיניים. אם כבר מדברים על שבירת מוסדות ומבנים שמתעללים בבני אדם, מה שמעסיק אותו יותר, כנראה, הוא סוגיית איחוד משפחות פלסטיניות המופרדות מכוח חוק האזרחות הישראלי, או גדר ההפרדה הגזענית.

ג'ראר תיאר את עבודתו כניסיון להחדיר את הסבל של הפלסטינים לסדר יום של התודעה העולמית העמוס בטרנדים. אולם תושבי מחנה קלנדיה הסמוך לא אהבו את הבדיחה. הם פירשו את המעשה כהזדהות ותמיכה בנישואים חד מיניים, ועוד לפני שהצבע הספיק להתייבש, ולפני ירידת החושך, כבר התנפלו על עמודי הבטון והחלו במה שקראו לו לא פחות מ"ניקוי הגדר", מצוידים בסולמות ומברשות ארוכות. תוך שעה הגדר הייתה נקיה וגם לבנה.

> רבבות פלסטינים נכנסו לירושלים: חלקם בקפיצה מעל החומה

צבעי הגאווה על חומת ההפרדה. עבודתו של האמן ח'אלד ג'ראר (צילום: ח'אלד ג'ראר)

צבעי הגאווה על חומת ההפרדה, לפני שנמחקו בידי תושבים זועמים. עבודתו של האמן ח'אלד ג'ראר (צילום: ח'אלד ג'ראר)

...ואחרי.

…ואחרי.

"גלריית הגדר" או הבטאון הפלסטיני הרשמי?

גדר ההפרדה משמשת מזה זמן כלוח מודעות מהצד הפלסטיני. ספרים כבר נכתבו על ציורי ההתנגדות, ואין מי שלא זוכר את ציור הילדה עם הבלונים או הסדק בקיר. שטחים מסוימים בגדר מקבלים אחוזי רייטינג גבוהים מן הסתם, ועוברים מחזורים ושיפוצים, במיוחד אלה הסמוכים למחסומים הצפופים והקשים ביותר, כמו קלנדיה, כשקהל הפוקדים מהצד הפלסטיני שבוי במשך שעות ארוכות של המתנה מול התערוכה שעל הגדר.

כבר הרבה זמן עומדים להם בגאווה על עמודי הבטון דיוקנם של יאסר ערפאת ומרוואן אלברגותי. בדיוק לידם התנופף לו הדגל הצבעוני למשך כמה שעות. אולי זהו חלק מהזעם של הצובעים הכועסים, איך העז האמן להניף את הדגל "הטמא" ליד האייקונים הטהורים האלה: הרי אפילו דיוקנו של אבו מאזן לא מצויר על הגדר, הוא לא מספיק "טהור", לא מספיק גיבור, ליתר דיוק. הגדר כבר הפכה לאתר הנצחה שכביכול חולל.

ח'אלד ג'ראר פרסם מלכתחילה את כוונותיו. הוא ניסה ליצור פרובוקציה חיצונית, מול העולם, ותחת זאת זכה לאחת פנימית, פלסטינית, ובגדול. בסטטוס שפרסם הוא מחה על כך שהצבעים החרוצים, גיבורי המולדת, הופכים את הגדר לאייקון שאסור "ללכלכו". ג'ראר גם מצביע על כך שהסכנה היא שהגדר "הופנמה" ומתחילה לזכות לשימור והסדרה. הוא חזר על המסר שלו פעמים רבות: הניסיון להזכיר לעולם את הדיכוי של העם הפלסטיני, להזכיר את העוול הגדול שמפריד בין אנשים בעולם, אך קהל המגדפים והתוקפים מסרב להשתכנע בכוונותיו הפטריוטיות, וממשיך להתבשם בגאווה של הניצחון שרשם. בעיניהם, "ניקוי" הגדר זה כמו ניקוי המאבק הפלסטיני מהסוטים ותומכיהם.

> החתול של בנקסי: אמן הגרפיטי הבריטי ביקר בעזה

"גלריית החומה": דיוקנו של יאסר פעראת על חומת ההפרדה, סמוך למחנה הפליטים קלנדיה (צילום: אורן זיו/אקטיבסטילס)

"גלריית החומה": דיוקנו של יאסר פעראת על חומת ההפרדה, סמוך למחנה הפליטים קלנדיה (צילום: אורן זיו/אקטיבסטילס)

דגל הגאווה הוחלף בדגל לבן

בעקבות התקרית האחרונה, מעמדה של הגדר עולה פתאום לתודעה: היצירות ב"גלריית הגדר" לא רק מקבלות רייטינג אלא עוברות גם צנזורה. לפי היחס של הסביבה אפשר היה לחשוב שמה שמצויר על הגדר מבטא את עמדתה הרשמית של פלסטין. אנשים שהגיבו לפרשה ברשתות אמרו את זה במפורשות, "מה אתה מדבר בשמי?". ואם כבר הגדר הפכה למדיום שמעבירה מסרים, אז יש לנצל את שטח הפרסום ביעילות, ולא לשטויות; הגדר במקרה כזה אפילו הופכת למשאב ציבורי, ואלה, כידוע, מוגבלים.

אני בכלל שואלת את עצמי – למה נועדו הציורים האלה? למי הם אמורים להכאיב? הרי הפלסטינים מכירים את כל הסיפור, יודעים לתאר כל סנטימטר בתוואי הגדר, מה הוא שודד ומה הוא משאיר. אם הציורים לא נועדו לשטוף את עיני החיילים והמתנחלים כל יום, אז למה נועדו? אם הם לא משמשים כמראה הראשון שמקבל את פניהם של ג'ון קרי וכל הדיפלומטים של העולם בבואם לעשות ביקור-לפרוטוקול אצל אבו מאזן, אז למה הם טופחו והושקעו? אחרת אפשר לחשוב שהפלסטינים, בצל האבטלה ומצבור הזמן שמתאפשר להם, מפתחים את כישוריהם האמנותיים, ובדיוק עבור זה ישראל בנתה להם את משטח הציור הגדול בעולם (למרות שאני מודעת לכך שלמעשה, רוב היצירות שעל הגדר הן של אמנים מערביים).

ספק אם היצירה של ג'ראר הספיקה להתפרסם בכלי תקשורת כלשהו ללא התמונה המעודכנת לצידה. הצבעים החרוצים לא נתנו לנו לבדוק אם השיטה שלו עבדה, אם הוא הצליח להעלות לתודעה עוד ממדים של הפרדה ואיחוד, ואם זה אכן היה יכול להזכיר לחוגגים שמערכת הזכויות אינה סלקטיבית או היררכית; שההכרה בזכויות הלהטב"ים לא תשמש כמסווה לדיכוי עמים אחרים. הפלסטיני השקוף לחלוטין צובע את עצמו (כלומר את הגדר שלו) בצבעי שקופים אחרים, שמקבלים את 20 דקות התהילה שלהם. מה שכן קרה הוא שדגל הגאווה שהונף על הגדר הוחלף בדגל לבן.

עבודת הצבע שעשו התושבים הפלסטינים על הגדר גם לא הופכת אותם בעיני לאויבי זכויות אדם. מבחינתם, כחברה מסורתית, זה היה שילוב קטלני לראות את שתי הפוביות שלהם ביחד מול הפנים – הכיבוש וההומוסקסואליות, ועוד בחודש רמדאן. זה היה, כנראה, יותר מדי לסבול.

לצערי, חוסר התיאום הקטן הזה בעיצוב ה"לוק" של גדר ההפרדה, הסית את הדיון משאלת הזכות הפלסטינית לחירות ושאלת זכותם של זוגות פלסטינים להתאחד לשאלת ההומופוביה הפלסטינית.

טריילר סרטו של ח'אלד ג'ראר, "המסתננים":

Infiltrators "the trailer", A film by Khaled Jarrar from Idioms Film on Vimeo.

> אלף מפגינים ציינו עשור של מאבק נגד חומת ההפרדה בבלעין

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf