"אבל אתה לא נראה ערבי"

כותב אורח: מוחמד קבהא

מאז שפקחתי את עיני הכרתי את חבריו היהודים של אבא שלי. הם היו מאוד נחמדים. "קיפי" החייל הבלונדיני שמִילְצֵר באולם החתונות בו עבד אבי כטבח אהב אותי. זכור לי היטב אותו יום, כשהייתי בן חמש, בו התלוויתי אליו והסתובבנו בפרדס חנה. "קיפי" נתן לי לשחק עם נשקו. כשביקשתי בסקרנות אף הרשה לי ללגום את לגימת הבירה הראשונה בחיי. ילד שובב וחתיך הייתי. רבים אמרו לי. למחמאות היה ערך מוסף כשהגיעו מיהודים. למה? לא שאלתי את עצמי.

בימים בהם "אלח'וואג'ה" ("האדון"), חבר של דוד שלי, היה אמור לבקר אצלנו, היה לי כיף. אווירה חגיגית הייתה בבית המשפחה וכל השכונה ידעה. אמא, סבתא והדודות היו עסוקות בהכנת ארוחות מהבוקר. מרחוק צפיתי בד"ר יונה אוכל. ישבתי נינוח ומסופק כשהחמיא לסבתא על המאכלים שהכינה.

כולם התפעלו מיכולותיו של דודי הסוחר להתחבר ליהודים ותמיד שיבחו אותו על כך. הוא למד איתם בכפר הירוק, לכן הכיר אותם היטב וידע איך לכבוש את לבם.

בעונת מסיק הזיתים מדי שנה היה נשמר תמיד חלקם של החברים היהודים: לבנה, זעתר ולחם מהטאבון, בנוסף לשמן הזית, היו מגיעים אליהם עד הבתים. ככה אפשר לעשות עסקים אתם, הסקתי.

את אירוע חתימת הסכם נחל ערבה ראינו בשידור חי בבית-ספרנו. רק שנה עברה מאז ובדרכי לבית הספר אמר חברי בדר שרצחו את רבין בלילה. לא למדנו באותו יום. שרתה אווירה של עצב כבד. בכיתה עם גגות האסבסט, עם חלונות שבורים וללא דלת, ישבנו אבלים. "אוסתאז" עפיף, המורה למוזיקה, חילק את מילות השיר "תנו לשמש לעלות, לבוקר להאיר" וניגן אותו בעוד שלו. אנו שרנו איתו מהלב. דמעות זלגו מעיני בכל פעם ששמעתי את אביב גפן שר "אני הולך לבכות לך, תהיה חזק למעלה".

בגיל ארבע עשרה לקחו אותנו לגבעת חביבה למרכז ערבי-יהודי לשלום, כדי להשתתף בפרויקט מיוחד בין בית-הספר בו למדתי לבין בית-ספר אחר מבת ים. עיניה הירוקות ותלתליה השחורים של סיוון משכו אותי. החלפנו מבטים, וניגשתי אליה עם חיוך. היא חייכה בחזרה. בגבי הרגשתי את כתפו השרירית של עמיתה מהכיתה. "עזוב אותה, יש לה חבר", לחש לי בקול זועם ומאיים.

לאחר כמה מפגשי היכרות בגבעת חביבה, שהתנהלו בעברית בלבד, הגיע הזמן לבקר אחד אצל השני בבתים. מלכתחילה הבנו שישנם ילדים מבת-ים שסירבו להשתתף בפרויקט. יתר על כך, לא כל מי שהגיע לגבעת חביבה הסכים להגיע לביקורי הבית. גם לא סיוון.

אך בכל זאת, גם המורים שלנו וגם המורים שלהם ביקשו מאתנו לקבלם כמו שאנחנו יודעים, כמקובל בתרבות שלנו. אני וח'אלד קיבלנו את פניהם של דודו ויוסי אצל ח'אלד בבית. כנהוג, אמו של ח'אלד בישלה אוכל ערבי טוב. דודו ויוסי לא פחדו להגיע אלינו לבתים בכפר. להפך, הם היו מאוד סקרנים. הם הופתעו עד מאוד כשגילו שאנו ישנים על מיטות. הם הופתעו אף יותר כשראו מחשב בחדרו של ח'אלד. אחרי התלבטות קשה שאל דודו איפה החיות שאמורות לגור אתנו בבתים.

כשנסענו אליהם לבת-ים, שבועיים לאחר מכן, לא הזמינו אותנו לבתיהם. הם קיבלו את פנינו בבית- הספר. הם הכינו לנו מזנון פתוח במיוחד. חומוס, פלאפל, פסטות וסלטים היה שם, וגם עוגות. כשצלצל הפעמון נהרו כולם הביתה והשאירו את האורחים בבית-הספר.

כך הסתיים פרויקט הדו-קיום בו החדירו לנו המנחים, באופן עקיף, שעלינו מוטלת האחריות להוכיח שגם אנחנו, כמעט כמו עמיתנו היהודים, בני אדם. פרויקט הדו-קיום רק הבליט עוד יותר את יחסי האדון והעבד שיצרה מציאות הכיבוש. עד אותו יום אהבתי לשמוע את המשפט "אבל אתה לא נראה ערבי". לא עוד.

שנים אחר-כך ישבה מולי על שולחן האוכל בעבודה המנהלת היהודייה. תאבונה התעורר אחרי שהתבוננה בארוחת עלי הגפן הממולאים שהכינה לי אמי, והיא ביקשה שאמא שלי תבשל בשבילה כי היא ובני משפחתה אוהבים אוכל ערבי. הפעם ידעתי מה להגיד, ועניתי: לא!

מוחמד קבהא פעיל בתנועת הצעירים הפלסטינים "אלחיראק אלשבאבי".

> ישראלים לא מזדעזעים מ"שוברים שתיקה" כי הם עשו אותם הדברים בעצמם