הבעיה של השמאל עם חנין זועבי

רוית הכט כותבת בהארץ שכל שמאלני אמיתי אמור להתנגד לחנין זועבי. הכט אמנם טוענת שהשאלה "אינה חוקית אלא מוסרית", כלומר היא מכירה בזכותה של זועבי להמשיך לכהן בכנסת (שוקראן יא רוית!), אבל בהמשך מצטרפת לכל ההאשמות של הימין כלפי זועבי, מתמיכה בטרור ובאלימות ועד ל"אפס סובלנות כלפי זכות היהודים לבית לאומי".

אני לא רוצה להיכנס לעמדת הפרשן של זועבי ולהתחיל להסביר למה היא מתכוונת בכל רגע. שכל אחד יקרא את הראיון שעשתה איתה לילך בן דוד (או כל ראיון מקיף אחר) וישפוט בעצמו. מה שמעניין אותי בטור של רוית הכט – מה שהופך אותו לסימפטום לבעיה המרכזית של השמאל הישראלי – הן לא הטענות המוכרות, אלא הפיסקה הבאה, שבה יוצא המרצע מהשק.

כאשר בל"ד מציעה שתי מדינות, שאחת מהן היא אכן מדינת כל אזרחיה והאחרת היא מדינה פלסטינית בלבד, עולות שאלות החורגות מהגדרות משפטיות או פוליטיות: איזה דיאלוג רוצה זועבי, או יכולה, לנהל עם מי שבכל זאת רוצה לחיות בבטחה כיהודי בישראל? ומדוע תשובתה למדיניות ישראלית המקפחת ערבים בישראל ולמדיניות אפרטהייד כלפי תושבי השטחים היא שלילת המאוויים והזכויות של הצד השני?

הבעיה, אם כן, היא לא הסגנון של זועבי, לא המרמרה ולא העלבת השוטר. שורש הדברים מצוי במצע של בל"ד עצמה, ובפרט בקריאה למדינת כל אזרחיה גם אחרי הקמת המדינה הפלסטינית. זו כמובן הודאה כנה ומרשימה, שממילא הופכת את כל הדיון בסגנון למיותר. השמאל אמור לפסול את בל"ד כולה בגלל המצע שלה, ולמעשה גם את חד"ש ויתר הרשימות הערביות ששותפות לאותה דרישה, גם אם הן עושות את זה בצורה פחות קולנית מזועבי.

שימו לב גם לקישור בין "מדינת כל אזרחיה" לביטחון של יהודי ישראל, במובן הטרוריסטי ממש. ביבי לא היה יכול לנסח את זה טוב יותר. ואת זה דורשת הכט בשם "הדמוקרטיה, זכויות האדם והפשרה שתכיר בכיבוד הרצון של שני העמים", לשון הטקסט.

אז בואו נדבר על "דמוקרטיה וזכויות אדם". מה זו למעשה מדינת כל אזרחיה בגבולות 67', בהשוואה למדינה יהודית? התשובה פשוטה. זו מדינה שבה כולם באמת שווים. מדינה שהיא נייטרלית לחלוטין כלפי המוצא של האדם. המדינה הזו תשמור על תרבות יהודית מן הסתם כי יהיה בה רוב גדול ליהודים, על סמלי מדינה ועל ימי מנוחה יהודים (כנראה עם זכויות מקבילות לפלסטינים האזרחים הנובעות מתרבותם), אבל מנגנון המדינה לא יראה את עצמו כמחויב רק לציבור היהודי ולא יקיים חלוקות משאבים, חוקי התאזרחות, הטבות וחובות על בסיס אתני. שזה המצב כיום.

כל עוד המשמעות של "מדינה יהודית" היא שמנגנון המדינה מפריד בין יהודים ללא יהודים זו אינה מדינה שוויונית, במובן המערבי בכל מקרה. הסיבה פשוטה: ערבי אינו יכול להפוך ליהודי ולכן הוא תמיד יהיה אזרח בדרגה שנייה ב"מדינה היהודית". טורקי יכול להפוך גרמני, פקיסטני יכול להיות בריטי וישראלי יכול להיות אמריקאי, כי המדינות האלו מוגדרות כ"מדינה גרמנית", או "מדינה בריטית". אבל אם ארצות הברית היתה המדינה של הגזע הלבן, או מדינת הנוצרים, היא פשוט לא היתה יכולה לקיים את הבטחת השוויון שלה. מה שנכון לכולם נכון גם לישראל. ואם המנגנון הישראלי יהפוך שוויוני ונייטרלי, אז זו תהיה "מדינת כל אזרחיה", גם אם זה הביטוי הזה נשמע מפחיד. זה כל הסיפור.

הדרישה למדינת כל אזרחיה לצידה של המדינה הפלסטינית היא לכן התפיסה השמאלית ההגיונית היחידה במסגרת פתרון שתי המדינות, כי המשמעות שלה היא זכויות פוליטיות ואזרחיות מלאות לכל אדם בין הים לירדן, במסגרת פלסטין העצמאית או במסגרת ישראל העצמאית.

הבעיה היא שרבים בשמאל הישראלי (שלא לומר רובו של השמאל) רואה את הדברים כמו הכט: הקמת המדינה הפלסטינית היא עבורם לא פיתרון למצב קיצוני של חוסר שוויון בכל המרחב שבין הים לירדן, אלא מעין עיסקה של האליטות הישראליות, שבמסגרתה פותרים את העניין בשטחים כדי להמשיך לשלוט על הכל ב-78 אחוז מהשטח שיישארו אצלנו. והקטע הגאוני הוא שאת מחיר העסקה משלם בכלל מישהו אחר (המתנחלים). כל מה שהליברל התל אביבי הממוצע צריך זה ליהנות מהאופן שבו כל חתיכות הפאזל נופלות למקום, הכיבוש המרגיז נעלם וזכותנו כאדוני הארץ נשמרת.

אין פלא שאף אחד חוץ מהשמאל הציוני לא קונה את הרעיון הזה – לא הימין ובטח לא הפלסטינים. הפיתרון של הכט? להאשים את זועבי, כמובן.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+.