סרבנית מצפון בדרך לכלא: "מסרבת להיות כלי בידי השלטון"

מחר (שני) בבוקר מתכוונת הדס טל, בת 18 מעמק יזרעאל, להתייצב בבסיס הקליטה ומיון בתל השומר ולהצהיר על סירובה להתגייס. בכך צפויה הדס להצטרף לסרבנית המצפון נועה גור גולן, שנשפטה בשבוע שעבר לתקופת מאסר שניה של 30 יום, לאחר שריצתה כבר מאסר של 14 ימים בגין סירובה בחודש שעבר.

אני תופסת את הדס לשיחה יום לפני כליאתה הצפויה, בעיצומן של ההכנות האחרונות. הנינוחות וההומור שהיא שופעת לאורך השיחה מפתיעים אותי. בכל זאת, מחר כלא. אבל ניכר עליה שעשתה עבודת הכנה אינפורמטיבית ונפשית יסודית, כולל, כמובן, שיחות עם סרבניות המצפון שישבו בכלא בתקופה האחרונה והשתחררו.

"נפגשתי עם שתי התמריות (אלון וזאבי, א.נ), עם עתליה ועם תאיר, וגם עם נועה לפני שהיא נכנסה שוב לכלא. הלכתי גם למפגשי הכנה של רשת 'מסרבות', כך שאני מרגישה מוכנה ויודעת מה הולך לקרות. קיבלתי מהסרבניות כמה טיפים טובים – בעיקר לזכור שכל עניין המשמעת בכלא הוא סוג של משחק וצריך לדעת לשחק אותו, לקחת בקלות, לזכור את המטרה שבשבילה נכנסתי. תמר אלון נתנה לי כמה טיפים מועילים לגבי איך לארוז את התיק ואני אסירת תודה לה, אלה דברים שלא הייתי חושבת עליהם", היא מוסיפה מתוך צחוק.

> הסרבנית נועה גור גולן נכלאה שוב; אמש נעצר עריק חרדי

היא מתגוררת בקיבוץ יפעת בעמק יזרעאל, בוגרת תיכון העמק המערבי. יש לה אחות תאומה שאמורה מחר לסיים טירונות וברגעים אלה ממש מנסה לקבל אישור כדי להגיע וללוות את אחותה סרבנית המצפון לכלא, ואח קטן שעולה לכיתה י'. בהצהרת הסירוב שפרסמה היא כותבת בין היתר:

עד כיתה י׳ לא ידעתי שיש כיבוש. מצאתי מפה שציירתי בכתה ט׳ – השטחים הכבושים לא הופיעו שם, רק שטח ריק. אבל בכיתה י׳ התחלתי לפתח תודעה פוליטית. קראתי כתבות ב״שיחה מקומית״, עדויות של ״שוברים שתיקה״, ופוסטים ברשתות חברתיות, ונחשפתי למציאות שלא הכרתי – הכיבוש. חוסר האונים של אוכלוסיה שנשלטת על ידי חיילים. אני זוכרת במיוחד את הגילוי שכל כך קרוב אלי יש עולם שבו חיילים שלא מדברים את השפה שלך נכנסים למשפחה שלך הביתה באמצע הלילה כדבר שגרתי. בכתה י״א כבר ידעתי שאסרב להתגייס".

אני מניחה שבית הספר שבו למדת בעמק יזרעאל מחזיק באתוס צבאי מפותח; איך הגיבו בסביבה שלך להחלטה לסרב?

"עבור המשפחה זאת לא היתה הפתעה גדולה, אנחנו מדברים על הדברים האלה הרבה זמן. אבל המקום של הצבא מאוד מרכזי בבית הספר. כבר מכיתה י"א דיברו איתנו כל הזמן על "שירות משמעותי" עד שזה הפך כבר לסוג של בדיחה. מתגאים בבוגרים שהולכים ל"שירות משמעותי", תרומה למדינה וכאלה. ויש גם הרבה פעילויות שקשורות לצבא במהלך י"ב, לא רק כתכתיב של בית הספר אלא גם לפי דרישת התלמידים עצמם. כשביטלו לנו סיור מתוכנן בבקו"ם התלמידים ממש התמרמרו.

"כשאמרתי בבית הספר בפעם הראשונה שאני לא מתכוונת להתגייס, התגובות היו בעיקר של תדהמה. הם לא הבינו בכלל איך אני מעיזה לומר דבר כזה, למרות שבכיתה כבר יודעים שאני השמאלנית שעושה בעיות בשיעורי האזרחות". ואולי החלטתה של הדס בכל זאת לא באה לחבריה כהפתעה גמורה: היא מספרת לי בצחוק רחב שכאשר הם הכינו בכיתה מפה וירטואלית של איפה יהיה כל אחד ואחת בעוד שנה, אותה שמו בכלא שש.

יכולת לא להתגייס גם בלי סרבנות שתוביל לכלא, לקבל פטור על חוסר התאמה או סעיף נפשי.

"זאת באמת היתה התלבטות ארוכה, חשבתי גם על קב"ן או פטור רפואי, יש הרבה אופציות לשחק עם המערכת. לפני כמה חודשים, כשהתאריך התקרב, הבנתי שצריך להחליט. בסופו של דבר החלטתי – ולאמא שלי היה חלק משמעותית בקבלת ההחלטה הזו – שאני עושה כאן משהו שהוא גדול ואני צריכה ללכת עם זה עד הסוף. לי יש את היכולת לעשות את זה, גם בגלל התמיכה מסביב, ולכן החלטתי לעשות את הסירוב לפומבי. הלכתי לפגישה של 'מסרבות' וזה מה שהכריע".

בהנחה שהסרבנות לא תסיים את הכיבוש, איזה אפקט ריאלי את מקווה שתהיה לפעולה שלך?

"הגברת המודעות לעצם העובדה שיש כיבוש. זה אבסורד שאנשים, גם מבוגרים, שחיים כאן כל החיים שלהם לא מודעים לכך שיש מיליוני אנשים תחת שליטתנו ללא אזרחות. תגובות מפלסטינים ופעילי שלום וזכויות אדם ברחבי העולם מאוד מעודדות, וחשוב לי להראות שיש עוד קולות בישראל. מאוד קל לנו כישראלים שחיים במציאות הזו פשוט להתעלם, לא לדעת, ולהמשיך בחיים שלנו. אנחנו מוסללים לזה מגיל אפס. לכן העצירה חייבת להיות אקטיבית, מודעת, וזה לא פשוט. אני מקווה שהמעשה שלי יעורר יותר את המודעות הזו".

אני מסרבת לקבל את המציאות כפי שהיא. אני מסרבת לקבל את תשובת ה"אין ברירה". אני מסרבת כי הבעיה נעוצה בצייתנות העיוורת, בנאמנות למדינה במקום לאזרחיה ותושביה ובקבלה של המציאות כפי שהיא. אני מסרבת להיות כלי של השלטון. אני מסרבת כי התגייסות לצבא איננה מובנת מאליה. למה להתגייס ולתרום לארגון אשר פוגע בחברה הישראלית, בחברה האנושית, ובטבע?" (מתוך הצהרת הסירוב)

איך את מסבירה את גל הסרבניות בתקופה האחרונה, והעובדה שמדובר כמעט אך ורק בנשים?

"קשה לתת הסברים על תופעות רחבות כאלה, אבל אני עוברת על התגובות המאוד אלימות וקשות שקיבלתי אחרי פרסום הצהרת הסירוב ושמתי לב שגברים כותבים בערך פי שניים מנשים תגובות מהסוג הזה. זה משמעותי. יש סיבות לזה כמובן. לגברים יותר קשה לצאת מהמערכת הצבאית, מצפים מהם יותר. בבית הספר מצפים מהבנים בני גילי הרבה יותר "לתרום", כלומר ללכת לשירות קרבי. האחווה הגברית בנויה הרבה יותר על צבא. סרבנות נתפסת כאקט רכרוכי, נשי, לא גברי. המחיר החברתי שונה מאוד מבחינה זו עבור בנים".

ממה את הכי חוששת לקראת הכניסה לכלא?

"קודם כל מהאי ודאות. אני יודעת פחות או יותר איך זה הולך לעבוד, אבל זה משתנה מאחת לאחת ולא תהיה לי אפשרות להתקשר לאמא ואבא ולהתייעץ. אני גם לא יודעת לכמה זמן אכנס מחר, וצריכה להיות מוכנה לכל תרחיש. גם התנאים עצמם אמנם לא בלתי נסבלים, אבל לקום בחמש וחצי בבוקר ולהיות כלואה בתא זה לא דבר נחמד. הפחד הוא בעיקר מפני הבלתי נודע וזה שאין לי שליטה עליו.

לגבי היחס מצד הכלואות האחרות – לפי מה שהבנתי, יש שיחות לוהטות אבל יש כבוד. הסרבניות סיפרו סיפורים מאוד חיוביים על היחסים עם הכלואות האחרות, והן גם למדו הרבה על הנסיבות המאוד שונות של הנשים שהיו איתן. זה לא הדימוי הרווח של הכלא, לא "מסוכנות". תמר אלון סיפרה שבכליאה האחרונה שלה היא ישבה עם סוהרת לשעבר. אני חושבת שזאת תהיה חוויה מלמדת".

חשבת כבר על תוכניות אחרי השחרור?

"אני כרגע מרוכזת כולי במאבק הנוכחי, נחשוב על מה שיהיה אחרי השחרור, כשהזמן יגיע".

> האם יש לשמאל אלטרנטיבה ליום שאחרי נתניהו?