newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ההיסטוריה הארוכה של אהבת ערבים במפלגת העבודה

העצמות השבורות בחסות רבין. אירועי אוקטובר 2000. הממשל הצבאי. הקיבוצים שקמו על חורבותיהם של ישובים ערבים. הרצוג, למפלגת העבודה יש דרך משונה להפגין אהבה

מאת:

יצחק הרצוג צודק. למפלגת העבודה יש מסורת ארוכה ומכובדת של אהבת ערבים מתפרצת. עיון קצר בציטוטים נבחרים מפי אבותיה הרוחניים של המפלגה לא משאיר מקום לספק: נגיד מוטה גור ("נדפוק אתכם כמו שדפקנו את הערבים, וכמו שלהם לא עזרו הצעקות – ודפקנו אותם, גם לכם לא יעזרו הצעקות – ונדפוק אתכם"), אבא אבן ("אחת הדאגות הגדולות המתעוררות בלבנו שעה שאנו סוקרים את מצבנו התרבותי היא, פן יגרום ריבוי העולים אלינו מארצות המזרח להשואת רמתה התרבותית של ישראל אל רמת הארצות השכנות"). או לדוגמא שמעון פרס ("העוול שאנו עושים בגזילת הקרקע אינו מגיע אפילו לקצהו של העוול שעשו לנו הערבים בגזילת השלום"), יצחק רבין ( "תשברו להם את העצמות"), גולדה מאיר ("לעולם לא אסלח לערבים על שאילצו את ילדינו ללמוד להרוג אותם"), וזה רק על קצה המזלג, בואך גברת לא-אומרת-שלום-לערבים-בכנסת סתיו שפיר.

אבל לא רק ברטוריקה הוכיחה מפלגת העבודה על גלגוליה ההיסטוריים את חיבתה היתרה לערבים. למעשה, היא זו שניסחה למן ימיה הראשונים של המדינה (ועוד קודם לכך) את תבנית היחס של המדינה היהודית הציונית כלפי אזרחיה הערבים. הממשל הצבאי על אזרחי ישראל הפלסטינים לא היה המצאה ימנית. וכפי שציין ח"כ זחאלקה, בעוד ממשלות הימין בנו את ההתנחלויות לצד הישובים הפלסטיניים, האבות הרוחניים של מפלגת העבודה בנו את אלה שלהם על חורבות הישובים הערבים בשטחי 48' שנחרבו ותושביהם גורשו והוגלו.

> מי אמר שלבית"ר ירושלים או למחנה הציוני מגיע בכלל שחקן ערבי?

אם המשטרה היתה מאפשרת לאנשים למחות, הכל היה מסתיים אחרת. (באדיבות ארגון עדאלה)

את נקודת השבר העמוקה ביותר ביחסים בין המדינה למיעוט הפלסטיני חולל אהוד ברק. אירועי אוקטובר 2000 (באדיבות ארגון עדאלה)

לא מדובר כאן בפרק היסטורי גרידא, בימי מפא"י העליזים בלבד. את נקודת השבר העמוקה ביותר ביחסים בין המדינה למיעוט הפלסטיני חולל אהוד ברק באוקטובר 2000, כשסימן אותם בפועל כאויבי המדינה. מפלגת העבודה העכשווית אולי שינתה לפרקים את הרטוריקה שלה, אבל בהתנהלותה הפוליטית והפרלמנטרית היא ממשיכה באופן די עקבי את אותו הקו. היא תשווק את ההתנגדות שלה לחוק המשילות כעמדה דמוקרטית, אך לא תהסס לתמוך בפסילתה של חנין זועבי מהכנסת, ותתמוך (או תשתוק נוכח) שורת חוקים שכל תכליתם הכבדת היד הקשה ממילא על הציבור הפלסטיני, כגון חוק הטרור או חוק איחוד משפחות.

הטרגדיה של מפלגת העבודה היא שבוז'י הרצוג צודק כמובן. מפלגת העבודה נתפסת בימי הימין, שמכתיב ומנסח את השיח הציבורי והפוליטי בישראל כבר עשורים רבים, כחבורה של אוהבי ערבים. גם אחרי כל הניסיונות שלהם להתחנף ולהשתחל אל תוך ה"מיינסטרים" היהודי, כל שהצליחו לעשות זה להזיז בהתמדה את קו האמצע של הפוליטיקה הישראלית ימינה, אך להישאר תמיד משמאלו בתודעה הציבורית. גם אם מחר הרצוג ישיר עם 'הצל' דואט שכותרתו תהיה "בואו נזרוק את כל הערבים לים", פעילי ימין יכתבו ברשת "תקשיבו איך השמאלני מזייף".

מה הפיתרון, אם כך? אולי במקום לבדוק בכל בוקר את כיוון נשיבת הרוח ולהתייעץ בברומטר דעת הקהל, אפשר להתייעץ בדבר משונה מאוד שקוראים לו מצפון. אף אחד לא יצביע למפלגת העבודה רק משום היותה חיקוי מספיק טוב של הליכוד. אנשים תמיד יעדיפו את המקור, ובצדק. אז אפשר אולי לנסות את הרעיון המהפכני של אשכרה להעמיד פה אלטרנטיבה פוליטית ומוסרית ראויה, ומי יודע, אולי תופתעו לגלות שמספיק אנשים באמת יבחרו בשינוי אמיתי, אם יציעו להם אחד כזה?

> מבחן גבעת עמל: המדינה לא עמדה בהתחייבות, אז שהמדינה תשלם

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf