מלך ירושלים, אשקלון והשלום: שלושה סיפורים על הצלבנים

הם היו כאן מזמן.

כשאני מטייל עם תיירים בירושלים, במיוחד עם הם באים מרקע נוצרי, כיף לי להחריד אותם בהשוואה בלתי צפויה. כשאנחנו מגיעים לצלבנים, האבירים האגדיים שחצו את אירופה בדרכם להקים ממלכה נוצרית בארץ הקודש, אני משווה אותם לדאע"ש.

הרי כמו דאע"ש, גם הצלבנים הונעו על ידי פנאטיות דתית וגם הם שאפו להקים מדינת דת במזרח התיכון. הם טבחו ב-"כופרים" בנאמנות כה רבה, שכאשר פרצו לראשונה לירושלים זרמו ברחובותיה – כך סיפרו עדים – נהרות של דם. בין הכופרים הללו נמנו גם נוצרים אחרים: ארמנים וביזנטים, ובכך דומים הצלבנים ללוחמי דאע"ש המרבים לטבוח בבני דתם. בניגוד לדאע"ש, הצלבנים לא הרבו להשמיד חפצי ערך היסטוריים של דתות אחרות. למה לנתץ כשאפשר לבזוז?

כל זה עובד לא רע, אבל את הצלבנים ניתן להשוות גם לתנועה הציונית. ראשית הסיפור הרי בשאיפה אירופאית לשוב לציון הדוויה, והמשכו במאות שנות מאבקים בין יישות פוליטית נתמכת על ידי המערב לבין המרחב הערבי הסובב אותה. בקיצור, המציאות העכשווית משתקפת במגיניהם הממורקים של אבירי המשכן ביותר מדרך אחת ועדיין יש מה ללמוד ממנה.

אבל אנחנו לא לומדים, לא ממנה ולא עליה. הסיפור הצלבני גנוז בתוך מאות השנים של תולדות הארץ הזאת שלא נכללות בתוכנית הלימודים, פשוט כי אלה הן, על פי הנראטיב שלנו, שנות הגלות, בהן הופקרה הארץ לאבק, לעקרבים ולפראים. הנה, למרות זאת, שלושה סיפורים צלבניים שלכל אחד מהם הקשר עכשווי ובאחד גם זווית יהודית מעניינת. קריאה מהנה.

 > הולך בתלם: סדרת כתבות עם מבט חדש על אתרים ישנים בארץ הקודש

1. קארלו מלך ירושלים

בשנת 1100 הוכתר בולדווין הראשון למלך ירושלים בכנסיית הקבר. ממלכת ירושלים כבר בעצם היתה קיימת אז מזה שנה. משל בה אחיו של בולדווין, גודפרי מבויון. אבל גודפרי סירב לתואר מלך. "לא אחבוש כתר של זהב בארץ בה מושיעי חבש כתר של קוצים" הצהיר, והוכתר ל-"מגן הקבר הקדוש" בכנסיית המולד.

ירושלים אבדה לצלבנים בשנת 1187. הממסד הצלבני השתקע בעכו והכתיר את מלכיו בצור, אבל נוכחותו בארץ הקודש עדיין נקראה "ממלכת ירושלים" ושליטה היה "מלך ירושלים". משמעות הדבר היא שאין צורך ממש לשלוט בירושלים כדי ליהנות מהתואר הסקסי הזה (ציונות, תפנימי). יוצא גם שאין מניעה שהתואר יוותר בחיים ויוסיף לעבור מדור לדור מאות שנים אחרי שעזב הצלבן האחרון את המזרח התיכון בשנת 1303 כשצלבו בין רגליו.

מה שמוביל אותנו לעובדה שגם היום יש מלך לירושלים. בעצם יש שבעה טוענים לכתר, בהם איש עסקים בלגי שבתאיו ספונים כך וכך גנים של שושלת סבואה, איש יחסי ציבור איטלקי החי במנהטן וטוען גם לתואר "נסיך בורבון של שתי הסיציליות ודוכס קאסטרו", טוען נוסף לאותו תואר סיציליאני, שעליו לא הצלחתי לגלות הרבה, נסיך נאפולי ויטוריו אימנואלה – פלייבוי קיצוני שעמד בעבר למשפט על רצח וסרסורות ושידוע בהתבטאויותיו האנטישמיות, ומלך ספרד הנוכחי פיליפה השישי.

אבל הטוען המשכנע ביותר לכתר מלך ירושלים הוא כנראה האיש שבתמונה:

קוראים לו קארל תומאס רוברט מריה פרנציסקוס גיאורג בהנאם הבסבורג-לותרינגן, והוא פוליטיקאי אוסטרי מהליגה השניה. קארל הוכתר למלך ירושלים בשנת 2007, כשקיבל את יתר תארי שושלת הבסבורג-לותרינגן המהוללה. אור לאותו יום הוא גם הנסיך הקיסרי והארכידוכס של אוסטריה והנסיך המלכותי של הונגריה ובוהמיה, וכמו כן ראש מסדר אבירי גיזת הזהב (על אמת). השימוש בתארים האלה אסור עליו על פי חוק כל עוד הוא בתוך אוסטריה, אבל מחוץ לאוסטריה הכל מותר.

אז קבלו את מלככם, ירושלמים. קבלוהו במחולות ובצלצלי שמע, התיזו עליו מרק חמוסטה. זאת התמונה הכי מוצלחת שלו שמצאתי בפאבליק דומיין. בולט בהעדרו: מגדל דוד.

2. צוקי אשקלון האיתנים

אשקלון היתה כבר עיר בת אלפי שנים כשהגיעו אליה הצלבנים, עיר במימדים שהצדיקו ארבעה שערים בחומתה. בשנת 1099, אחרי שכבשו לראשונה את ירושלים, יצאו הצלבנים לכבוש אותה. בקרב שנערך במישור מג'דל (איפה שהיום נמצא רחוב הרצל) נהרגו בין 10,000 ל-12,000 מוסלמים. אין מידע על מניין ההרוגים הנוצרים, אבל הוא כנראה דומה.

יוצא שביום אחד, לפני קצת פחות מאלף שנה, נהרגה מול חוף אשקלון כמות בני אדם ששווה לכל חלליו הישראלים של הסכסוך הישראלי ערבי מתחילתו, כולל אלפי המתאבדים בשירות סדיר וכולל קורבנות פרעות תרפ"א, תרפ"ט, תרצ"ו, תרצ"ח, כל המלחמות, שתי האינתיפאדות ואסון המסוקים. הנוצרים ניצחו בקרב, אבל כתוצאה מחילוקי דעות בהנהגה שלהם החליטו לא להכנס לעיר והשאירו אותה תחת שליטה מוסלמית. כלומר – כל מרחץ הדמים הזה היה לחינם.

וכאן זה מתחיל להיות מעניין, שלא לומר מוכר. אשקלון נותרה מטרופולין מוסלמי מבודד בשוליים הדרום מערביים של "ממלכת ירושלים". המוצא היחיד שלה היה לים, משום שעזה שמדרום היתה לעיר צלבנית. בכל שנה, מקסימום שנתיים, היו עושים שליטיה נסיון לפגוע בממלכה הצלבנית. כל נסיון כזה היה נכשל וכולם כאבו לשני הצדדים. הנסיון הראשון נעשה בשנת 1100, השני בשנת 1101, השלישי בשנת 1103, וכן הלאה וכן הלאה.

> הולך בתלם: הגנים הבהאים, רחוב הבננה והאחר האולטימטיבי

בשנת 1153 החליטו הצלבנים להכנס באמ-אמא של האשקלונים והטילו עליהם מצור. המצור נמשך שבעה חודשים. במהלכו זכו האשקלונים לעזרה מבחוץ רק פעם אחת: על ידי משט (בלעז: "פלוטילה") של ספינות אספקה שיצא ממצרים והצליח לעגון בנמל. בסופו של דבר פרצו הצלבנים לעיר בפלישה יבשתית, טבחו בכל מי שמצאו, הפכו את המסגדים לכנסיות ושלטו בעיר עוד ארבעים שנה, עד שבא צלאח א-דין ונטל אותה מידיהם, מינוס החומות, שאותן החריבו כדי שלא להעניק לו מתנה, ממש כשם שהוחרבו בתי גוש קטיף.

הצלבנים מעולם לא הצליחו לשוב ולשלוט על הקטע הדרומי של מישור החוף, והעיר היתה במהרה לחורבה. מי שמבקר היום בגן הלאומי באשקלון יודע כמה מעט אפשר לראות מכל זה. הים לקח את מה שלקח ובוזזי עתיקות לקחו את מה שלקחו והמוזיאונים לקחו פה ושם ואבק הזמן כיסה כל כך הרבה.

בין הדשא והכורכר מסתתרת אנלוגיה מרתקת למציאות שמתקיימת כרגע בדיוק באותה פינה של העולם, וגם תזכורת למשהו שהשתנה: כאמור, בכל משך קיומה של אשקלון בשולי המרחב הצלבני, חיה בעיר קהילה יהודית. ממלכת ירושלים נהגה חוסר סובלנות אלים ביהודים, ואשקלון היתה סוג של עיר מקלט ליהודי מישור החוף.

לאן שלא נביט בעולם באותה תקופה, זו היתה המציאות. מלבד יוצאי דופן מסויימים, יהודים ומוסלמים היו חברים והנוצרים לחמו בשניהם. מסקנה: ההיסטוריה חוזרת על עצמה כמו מחזמר מצליח. זה אותו מחזה, ולפעמים הוא אפילו חוזר לאותה במה (לאחר שיפוצים). אבל הקאסט מזדקן וצריך להחליף אותו ולרענן אותו בשינויים קלים, וכל כמה זמן – לעדכן את ה-"לוק" של החרבות.

3. השלום

ביחד עם אשקלון, גם ירושלים אבדה לצלבנים, קצת פחות מתשעים שנה אחרי שכבשו אותה לראשונה, ונשארה אבודה. שלושה מסעות צלב נערכו כדי לנסות ולהשיב אותה, וכשלו. כמעט ארבעים שנה אחרי אובדן העיר יצא פרדריק השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (שהיא בעצם גרמניה של היום) לעשות עוד נסיון אחד. הפעם הוא לא השתמש בכוח אלא בדיפלומטיה.

זה עבד. ביום ראשון, ה-18 בפברואר 1229, חתם פרדריק על הסכם עם אלמאלכ אלכמאל, סולטן מצרים, ביפו. ההסכם העניק לנוצרים את כל קו החוף מיפו עד ביירות, ושני "פרוזדורים" לתוך הארץ: האחד מעכו לנצרת, השני מיפו לירושלים ובית לחם. ירושלים עצמה תהיה בשליטה צלבנית, אבל על הר הבית יימצא חיל מצב מוסלמי, שיבטיח את פעילות המסגדים וגם את בטחונם של לא-מוסלמים המבקשים לעלות להר. המרחב כולו יהיה פתוח לתנועה לכל.

בתמורה הבטיח פרדריק לאיובים להמנע מכל פעילות צבאית נגדם. ניחוש שלי הוא שההסכם קסם לאלכמאל מבחינה כלכלית. המאה השלוש עשרה היתה מאה של עליית הסחר במרחב הים התיכון. סוחרים ונציאנים ופיזאנים שנהגו לעגון בעכו יכלו מתוקף ההסכם לחוש בטוחים גם ביפו ואפילו בנמלי מצריים ולהעשיר את הכלכלה האיובית. בקיצור, זה היה וין וין. ההסכם נחתם לעשר שנים. פרידריך קפץ מיפו לירושלים, הכתיר את עצמו בזריזות בכנסיית הקבר ל-"למלך ירושלים", וחזר לעכו.

האירוניה היא שבזמן שהצליח לכרות בריתות עם המוסלמים, רב פרידריק עם משפחות האצולה הנוצריות של מלכי ירושלים הקודמים, עם האפיפיור ואפילו עם האבירים עצמם. בדרך חזרה לעכו הוא נכלא על ידי אבירים במבצר עתלית בסצנה שהיתה מביכה מאוד עבור מלך ירושלים הטרי. בינתים התאכזבו המוסלמים בירושלים מאוד מההסכם. מבחינת הסולטן מסגד אל אקצא היה העיקר ומה שחשוב היה לאחוז בו. מבחינתם העיר כולה היתה מקשה אחת והוויתור עליה – מעין בגידה.

אבל הארץ הזאת רצתה שלום. היא כל כך רצתה שלום, שבלי גיבוי מבחוץ ובלי סיפוק מלא מבפנים היא החזיקה בציפורניים את הסכם הסטטוס קוו הזה, על כל קוויו המסובכים, וכיבדה אותו. נראה לי שאם יתנו גם היום הסכם שיכבד את כל תושבי הארץ, הוא יחזיק, וממש מאותה סיבה.

הסכם יפו של שנת 1229 חל למעלה מעשר השנים המקוריות שעבורן נחתם והגיע לגיל חמש עשרה. הוא קרס בגלל אסון פתאומי והזוי כמו צונאמי: פלישה מונגולית לפרס הניסה משם שבט לוחמים ושמו הח'ואריזמים ואלה כבשו והחריבו את ירושלים בשנת 1244. מהפכה במצרים העניקה לח'ואריזמים בני ברית שיצאו יחד איתם למלחמה בצלבנים ומיגרו אותם, עד למסע הצלב הבא, האלים והטראגי, ולזה שאחריו, ולזה שאחריו. אז כן, אי אפשר לצפות ליותר מדי שלום מהארץ הזאת, אבל שווה להביט ברגעים הנדירים שבהם הוא שרר בה ולנסות להבין מה נעשה נכון.