newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הורות אינטנסיבית: האם גם אתם חיים במרוץ סביב ילדיכם?

הורים משקיעים כיום הרבה יותר זמן ומשאבים בחינוך ילדיהם, אולם ככל שהם מתאמצים, כך מתרחק קו המטרה בגלל הפערים המתרחבים. דרושה מדיניות לאומית להורים

מאת:

אם אתם הורים שחיים במרוץ מוטרף סביב ילדיכם, הבית, המשפחה והקריירה, ומרגישים שקו הגמר רק מתרחק ככל שאתם מתאמצים יותר, ברוכים הבאים לקהילת "הורות אינטנסיבית".

מחקרים מוכיחים שהתסכול שלכם מוצדק: האפשרות להציע לילדים עתיד טוב יותר, בהשוואה לזה שהיה להורים עצמם, קטנה והולכת עם השנים בגלל הפערים הכלכליים. מצב זה ממריץ את ההורים להשקיע בילדים עוד זמן ומשאבים, מה שרק מרחיב את הפערים בחברה. במעגל הסגור של מרוץ ללא תכלית, הורים רבים נשארים מאחור, מתוסכלים ומותשים. נדרשת מדיניות סדורה להורות ולהורים, אולם אין משרד ממשלתי שזה תפקידו.

ההסבר החינוכי

העיסוק בתפקיד ההורים, והשימוש ב"הורות" כשם פעולה (בשונה מהשם "הורים") הופיעו בשנות השישים של המאה הקודמת. מחקר רחב היקף שנערך אז, גילה לראשונה שהשפעת ההורים על ילדיהם היא מהותית וגדולה לאין שיעור יותר מהשפעת מערכת החינוך (בהרחבה כאן). ההכרה בכך תורגמה לשפע של קורסים, סדנאות וספרי הדרכה להורים, על מנת להגביר את מודעותם לתפקידם הקריטי.

לצד תוצאותיה החיוביות של המודעות, היא עוררה חרדה בקרב הורים, שחששו שהם אינם עושים מספיק על מנת לסייע בהתפתחות ילדיהם. חרדה זאת בוטאה בשנות השבעים במונח "הורות הליקופטר", כלומר הורים שמקיפים את ילדיהם בחומות הגנה מעבר לכל צורך ופרופורציה. בתגובה לכך נעשו ניסיונות להרגיע את ההורים, אשר קיבלו ביטוי במונח: "הורה טוב דיו" (good enough parent), שטבע הפסיכולוג דונלד ויניקוט.

זעקות ההרגעה לא הועילו, אלא דווקא להפך. "הורות אינטנסיבית", מונח שנטבע כבר בשנות התשעים, מבטא את ההירתמות המוחלטת של ההורים למען ילדיהם. מחקרים מראים שבמהלך חמישים השנים האחרונות גדל פי שניים הזמן שהורים מבלים עם ילדיהם. אצל האבות חל שינוי רדיקלי, והם קפצו מ-16 עד ל- 59 דקות פעילות עם הילדים בממוצע ביום. למרות זאת, הטיפול בילדים עדיין מופקד ברובו בידי האימהות. בחמישים השנים האחרונות, זמן הפעילות של אימהות עם ילדיהם הכפיל עצמו מ- 54 ל- 104 דקות בממוצע ביום.

אימהות עובדות כיום יותר מבעבר מחוץ לבית ובבית (קישור למקור בטקסט)

על תחושת האינטנסיביות של ההורות יעיד המחקר הבא (ראו תרשים): למרות שיותר נשים עובדות כיום מחוץ לבית, משך העבודה שלהן בבית לא רק שלא קטן, אלא אף גדל. בין השנים 1975 לשנת 2000, גדל שיעור הנשים העובדות מ-45 ל-70 אחוז, ומשך עבודתן לפרנסה נותר כ-36 שעות בשבוע. באותה תקופה משך עבודתן של הנשים בבית (עבודה ללא הכנסה) גדל מ-27 ל-35 שעות בשבוע. כלומר, נשים עובדות שמונה שעות יותר בכל שבוע. אצל נשים שאינן עובדות לפרנסה, גדל משך העבודה בבית בחמש שעות בכל שבוע. מאין מגיעות השעות העודפות? מחקרים מראים שהורים, ובמיוחד אימהות, מקדישות פחות זמן לרווחתן האישית בפעילות כגון פנאי, תרבות ומפגשים חברתיים.

ההסבר הכלכלי

זווית מבט נוספת על האינטנסיביות של ההורות מגיעה מהתחום הכלכלי. מחקר מרתק שהוביל פרופ' ראג' צ'טי באוניברסיטת הרווארד, בחן את הסיכוי של דור הילדים להשתכר יותר כסף מאשר דור הוריהם. למדד זה משמעות רבה, שכן הוא מבטא את "החלום האמריקאי": ההזדמנות החופשית של כל אדם להצליח בחיים. ההצלחה, כך טענו החוקרים, אינה אבסולוטית, אלא נמדדת בהשוואה לאחרים, ובמיוחד בהשוואה בין דורית בתוך המשפחה.

השאיפה של ההורים לסייע לילדיהם להצליח בחיים מבחינה כלכלית, נעוצה עמוק בתוך התרבות האמריקאית. היא מקבלת ביטוי, למשל, במפגשים משפחתיים, שעה שההורים יכולים להתגאות בהצלחה של ילדיהם, שכאמור נמדדת בהשוואה להורים עצמם.

ציר הרוחב מציג את עשירון ההכנסה של ההורים, מהעניים ביותר בצד שמאל, ועד העשירון העליון מימין. ציר הגובה מציין את אחוז אלה שהרוויחו יותר כסף מהוריהם (קישור למקור בטקסט)

החוקרים מצאו (ראו תרשים) כי בדור שנולד בשנות הארבעים של המאה הקודמת (הקו העליון), והגיע ליציבות כלכלית כשלושים עד ארבעים שנים מאוחר יותר, 92 אחוזים מבני הדור הרוויחו משכורות גבוהות יותר מהוריהם. הנותרים היו בני מזל שהוריהם היו כה עשירים, שממילא לא היה לילדים סיכוי להשיגם. דור זה מימש את החלום האמריקאי במלואו.

אולם כאשר החוקרים בחנו את הדור שנולד בשנות השמונים, והגיע ליציבות בשנים האחרונות (המחקר נערך בשנת 2016), התברר כי הסיכוי שלהם "להשיג" את הוריהם צנח פלאים. לא רק שהאחוז הממוצע של הילדים שהשתכרו יותר מההורים ירד מ-92 ל-50 אחוזים, אלא שחוסר ההצלחה לא היה רק נחלתם של ילדים שנולדו להורים עשירים מאוד, אלא הקיף את כל בני המעמד הבינוני הגבוה והנמוך.

עוד מצאו החוקרים שילידי שנות השמונים מתקשים להשיג את ההכנסה של הוריהם, לא בגלל האטה במשק האמריקאי. חובבי כלכלה יקראו את ההסבר המלא כאן, ואני אציגו במילים שלי: יש מספיק עושר בארה"ב גם כיום, כדי שרוב הילדים ישתכרו יותר מהוריהם. אבל העושר אינו מתחלק באחידות לכולם, אלא הוא נחלת מיעוט, בני המעמד העליון. במילים אחרות, מכיוון שהפערים הכלכליים גדלו, בני המעמד הבינוני אינם נהנים כבעבר מרווחה כלכלית, ואינם מסוגלים להשתוות למעמדם הכלכלי של הוריהם.

הורים מטריפים את עצמם מעבר לכל פרופורציה בהשקעה בטיפול ובחינוך הילדים, אבל מדובר במרוץ ללא תכלית. אילוסטרציה. הורים וילדים בזמן איכות בטבע. (דורון הורוביץ / פלאש 90)

הורים מטריפים את עצמם מעבר לכל פרופורציה בהשקעה בטיפול ובחינוך הילדים, אבל מדובר במרוץ ללא תכלית. אילוסטרציה. הורים וילדים בזמן איכות בטבע. (דורון הורוביץ / פלאש 90)

ומה הקשר להורות? הקשר מוצג במאמר מעניין שפורסם לאחרונה ב"ניו יורק פוסט". אותם ילידי שנות השמונים שהתקשו "להצליח" בחיים בהשוואה להוריהם, הם כיום הורים צעירים לדור ילדים חדש. לנוכח תחושת הקושי שלהם, הם להוטים להעניק לילדיהם כל שרק אפשר, על מנת שהילדים יזכו להגשים את אותו חלום אמריקאי נכסף. זאת הסיבה שהם מטריפים את עצמם מעבר לכל פרופורציה בהשקעה בטיפול ובחינוך הילדים.

אלא שאליה וקוץ בה. מלבד ההשקעה בשעות פעילות עם הילדים, הגדילו ההורים גם את ההשקעה הכספית בחינוך הילדים, במוצרים כגון ציוד ועזרי התפתחות לגיל הרך, חוגי העשרה, צריכת תרבות וכדומה. כמובן, שההורים העשירים יכולים להרשות לעצמם יותר, הרבה יותר. בתרשים המצורף הקו העליון מציין הורים בחמישון ההכנסה העליון, שהגדילו את ההוצאה השנתית על חינוך ילדיהם מ-6,000 דולר בשנת 1980 ועד מעל 10,000 דולר בשנת 2015. באותו תקופה, הורים במעמד הביניים (הקו האמצעי) שמרו על אותה הוצאה שנתית, פחות מ-3,000 דולר, והורים בחמישון הנמוך ביותר (הקו התחתון) צמצמו את הוצאותיהם על חינוך הילדים מ-2,200 דולר לכ-1,400 דולר בשנה. ההשקעה השונה של ההורים בילדיהם, פותחת בין הילדים פערים אדירים.

הוצאה שנתית של הורים לחינוך וטיפול בילדים, לפי חמישוני הכנסה (מקור התרשים בטקסט)

את הגורם לתסכול ההורים ניתן לסכם כך: מלכתחילה הפערים הכלכליים, בשלהי המאה הקודמת, המריצו הורים להשקיע יותר בילדיהם בתקווה שיגשימו את החלום האמריקאי להצלחה. אלא שהשקעת ההורים מגבירה את הפערים עוד, וככל שהם נפערים כך נותרים יותר ויותר ילדים מאחור. כלומר, ככל שההורים מתאמצים יותר לעזור לילדיהם, כך אופק ההצלחה מתרחק והולך.

מדיניות להורות

בפוסט קודם הצגתי את ההשקעה העודפת (הדיפרנציאלית) של משרד החינוך לטובת בתי הספר ביישובים החלשים. עוד הוצג שם, שהרשויות המקומיות העשירות משקיעות בחינוך יותר, ולכן מצמצמות במעט את ההעדפה הממשלתית בשכבות החלשות. כעת אנו רואים שההורים העשירים עצמם משקיעים הרבה יותר בחינוך ילדיהם מחוץ לבית הספר, ובכך מבטלים למעשה את מדיניות העדפה המתקנת של הממשלה.

כדי להתמודד עם המציאות המורכבת: הפערים בחברה ובחינוך, וכן התסכול וההתשה שחווים ההורים, נדרשת מדיניות ממשלתית סדורה. הדרישה לניסוח מדיניות לאומית בנושאים שעל סדר יומם של ההורים נשמעת על ידי אנשי מקצוע, אולם אין בישראל משרד ממשלתי שזה תפקידו, ולכן אין מי שנכון להתמודד עם האתגרים. בעניין זה, המועצה הציבורית להורים בישראל יצאה בקריאה להורים, לדרוש מהמפלגות להתמודד עם הסוגיה לקראת הבחירות הקרובות.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf