newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הטיפול התקשורתי בתופעת הגזענות בספורט: שטחי, לא מקצועי, מתקרבן

הפנייה הפלסטינית לפיפ"א להשעות את ישראל מפעילות בארגון עוררה בישראל דיון תקשורתי סוער. ואולם פעם נוספת התקשורת הוכיחה כי במקום לטפל בצורה רצינית בקשר שבין גזענות וספורט, היא מעדיפה להלבין את המקרבן כקורבן

מאת:

כותב אורח: אסף מרציאנו

פנייתו של ג'יבריל רג'וב לפיפ"א בדרישה להשעות את ישראל מפעילות בארגון חזרה לכותרות; כפי הנראה משום ביקורו של נשיא פיפ"א ספ בלאטר באזור ומשום שמאמציו של רג'וב הניבו פירות מעשיים, והנושא יעלה להצבעה בפיפ"א ביום שישי הבא.

פנייתו של רג'וב נובעת בין היתר מכך שישראל מונעת לעיתים קרובות מספורטאים עזתיים – בעיקר כדורגלנים, אולם לא רק – לקחת חלק בפעילות ספורטיבית שמתקיימת בתחומי הגדה המערבית. דוגמא נוספת לכך הובאה באתר שיחה מקומית, כאשר נמנעה מרצים עזתיים לקחת חלק במרתון בית לחם.

בשבוע האחרון נשמעו מגוון של תגובות בנוגע למהלך של רג'וב. אולם אל תתנו למגוון הכמותי להטעות אתכם: הקול המרכזי שהושמע היה מונוטוני וחד מימדי. הנושא הוצג בתקשורת בעיקר כמאבק כוחות פוליטי גרידא, מעין זירת התגוששות פקידותית-טכנוקרטית נטולת כל היבט עקרוני מהותי. כך ב-Ynet, ב-ספורט 5, ב-One, וב-NRG.

> מאחורי החומה צומחת נבחרת כדורגל רעננה, מפתיעה ולמודת קרבות

רצים לצד חומת ההפרדה בבית לחם. מרתון 2015. (אחמד אל-באז/אקטיבסטילס)

רצים לצד חומת ההפרדה בבית לחם. מרתון 2015. הרצים העזתיים לא הורשו להשתתף. (אחמד אל-באז/אקטיבסטילס)

מוקדם יותר החודש הוקדש ב"הארץ" טור לנושא, שם סיפק עוזי דן נקודת מבט דומה. הוא תהה מדוע ממשלת ישראל לא מפעילה את כוחה בדרגים פוליטיים גבוהים יותר בכדי לפתור סוגיה זו עוד לפני שתהפוך לסוגיה ממשית. בשלב מסוים ציין דן כי המדינה היחידה שאי פעם הושעתה מפעילות בפיפ"א היתה דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד. לרגע היתה תחושה כי סוף סוף "מותר יהיה להשוות", אולם מיד לאחר מכן הוא מוסיף: "נכון, זה לא דומה אבל זה כן מבהיר עד כמה קשה מצבה של מדינת ישראל". (לא מוסרית אלא פרגמטית).

עיתונאי הספורט אוריאל דסקל הציע התייחסות מעט שונה בטור שפרסם בנושא בבלוג הכדורגל Soccerissues. הוא דאג לציין כי בשאר ימות השנה, כמו גם לגבי נושאים אחרים, הוא שמאלן, אולם לכל דבר יש גבול. הוא תהה כיצד מעיז רג'וב לנצל את הספורט באופן כה ציני, שהרי מה לספורט ולפוליטיקה? בהמשך הוא יצא כנגד היחס של פיפ"א כלפי ישראל על בסיס הלוגיקה של "למה להם מותר ולנו אסור". הרי גם במקומות אחרים נפגעים ספורטאים ואזרחים, אז מדוע רק אנחנו? מכאן הדרך "לכולם אנטישמים" היתה קצרה. המהפך ממקפחים למקופחים הושלם.

נדמה שנקודת העיוורון של תקשורת הספורט בישראל מתקיימת בדיוק בנקודה בה אנו הופכים מנרדפים לרודפים, ממקופחים למקפחים. הרגע בו היא נדרשת לשפוט את מעשינו באותו אופן בו היא שופטת את המעשים המופנים כלפינו. הרגע הזה בו מתקיים ההיפוך לרוב נסתר מעיניה. ואכן הסוגיה אשר יש לה פנים אמיתיות וממשיות, בצורת ספורטאים אשר נשללת מהם הזכות הבסיסית לעסוק בספורט, לא עלתה כלל על הפרק.

הבנאליות של הגזענות

בהקשר זה קשה שלא לומר מילה על בית"ר ירושלים והאופן בו עוסקת בנושא תקשורת הספורט. עובדתית. נניח לרגע לדיון לגבי מה נעשה או לא נעשה על ידי הקבוצה, ההתאחדות וכן הלאה. קבוצה מובילה בישראל, שנת 2015. היא בעלת סיכויים ממשיים לשחק בשנה הבאה באירופה, והיא אינה מאפשרת לכדורגלנים ערבים, בגלל היותם ערבים, לשחק במסגרתה.

עובדה זו כשלעצמה כמעט ובלתי נתפסת. לאחרונה הורדה לקבוצה נקודה ממאזנה עקב גילויי הגזענות החוזרים על עצמם, בהחלט שינוי מרענן מצד ההתאחדות (גם אם קשה שלא לתהות לגבי תזמון ההחלטה בסמיכות לביקורו של בלאטר וההצבעה הממשמשת ובאה), אולם נראה כי דווקא תקשורת הספורט ממשיכה לספק בנושא קו רדוד, טריוויאלי ומעכב.

כך, למשל, לפני קצת פחות מחודש במהלך משחק של בית"ר ירושלים נגד עירוני קרית שמונה, הופנו כלפי שחקנה הערבי של ק"ש אחמד עאבד קריאות גזעניות לאורך כל המשחק. לאחר שהבקיע שער נצחון דרמטי השתיק בסימן אצבע את אוהדי בית"ר, אשר בתגובה הגבירו את מפגן הגזענות כלפיו.

באותו יום ולמחרת עסקה תקשורת הספורט בכך שהשחקן, אשר בוזה לאורך המשחק, סימן באצבעו כלפי הקהל. השחקן מיהר לפרסם הודעת התנצלות בתקשורת. האקט של עאבד הוצג בתקשורת גם אם לא באופן מלא כמחולל של אותם אירועים, אשר בקלות ניתן היה להימנע מהם לו רק לא היה נוהג כך.

מעבר לכך נראה כי העיסוק התקשורתי בגזענות מוזג למעין מאבק כללי נגד האלימות בספורט. על אף שהאלימות היא מרכיב יסודי בשניהם, הרי שישנו שוני מהותי בינהם. האחדה הזו, המתקיימת בתקשורת הספורט, הופכת במובן זה את הגזענות לאלימות טריוויאלית – עד כמה שאלימות יכולה להיות טריוויאלית – וככזו ניטל ממנה העוקץ אשר ייחודי לתופעת הגזענות, ובהמשך מונע התייחסות שורשית לבעיה.

מעל כל אלו ניבטת דמותה של שרת התרבות והספורט החדשה, אשר לגבי התפיסות הססגוניות שלה בנוגע למיעוטים ו"זרים" בחברה הישראלית אין צורך להרחיב.

אסף מרציאנו הוא סטודנט סטודנט לתואר שני במחלקה לתקשורת בבר אילן, עוסק במסגרת לימודיו ביחסים בין תקשורת, ספורט, חברה ותרבות.

> פלסטינים הפגינו נגד "מרתון התנ"ך" ששיתק למשך שעות את התנועה בגדה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf