newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הטראומה הלא מדוברת של המטפלים הסוציאליים בחולים נוטים למות

ליווי חולים בפרק האחרון של חייהם כרוך במעמסה נפשית קשה החושפת את המטפלים לסכנה של טראומה משנית. כדי להתמודד איתה, הם זקוקים למערך של תמיכה והדרכה שהמערכת נמנעת מלספק

מאת:

"התקשרתי לאמא אחרי המפגש הראשון של הקבוצה ובכיתי. אמרתי לה שאני מפחדת שהיא תמות. היא צחקה כי היא לא הבינה למה שאפחד ככה. הסברתי לה שזה חלק מהעבודה. מאז, בכל לילה אני מתפללת לבריאותה של משפחתי, שכולם יחזרו הביתה בשלום. אני כאילו מחכה לטלפון שיגיד שמישהו מת. כשאמא מתקשרת אליי, דבר ראשון אני שואלת 'הכל בסדר?'. אני האישה שמחכה לבשורה. כמו אני ממתינה בחדר ההמתנה ליד המטופלים שלי ומחכה לרגע בו הרופא יקרא גם לי. כשהודיעו לי שאחי חולה בסרטן, לא התפלאתי בכלל. זה היה נראה לי כל כך הגיוני. כל הזמן פחדתי שזה יגיע לפתח ביתי, והנה צדקתי". הכירו נא – שלומית (שם בדוי, כמו יתר השמות ברשימה), מנחת קבוצת תמיכה לנשים יתומות מאם.

אם הייתי מבקשת מכם לומר מה עולה בדעתכם לנוכח המילה טראומה, סביר שהייתם עונים: מלחמה, פיגוע, מחלה קשה, תאונת דרכים, פגיעה מינית וכד'. אולם טראומה מתקיימת במצבים נוספים. בטור זה אני מבקשת להכיר לכם את תופעת הטראומה המשנית שחווים מטפלות ומטפלים בשירותי הבריאות והרווחה, אשר נגרמת בעקבות טיפולם במקרים קשים ביותר.

אחד השדות הקשים לטיפול הוא בחולה הנוטה למות, כיוון שאין לחולה סיכוי להחלמה, והטיפול בו מציב את המטפל מול הדבר המאיים ביותר על האדם – המוות. בני אדם שואפים מטבעם להמנע ממחשבה על מוות וחולי, ולמעשה כולנו נוטים לחשוב שנמות בשיבה טובה. ההכחשה מסוג "לי זה לא יקרה" מגנה עלינו ומאפשרת לנו לתפקד, שכן הידיעה כי המוות יכול להתרחש בכל זמן בצורות רבות היא משתקת. עם זאת, עבור החולים הנוטים למות המוות הוא ודאי וקרוב.

העובד הסוציאלי עלול לחוות עוררות ומתח, קשיי שינה, בלבול, קשיי ריכוז, אי שקט, תחושת פגיעות, חוסר אונים, בדידות, ניכור, נטייה להסתגרות והפחתת פעילויות שהיוו הנאה בעבר. (צילום אילוסטרציה: יונתן זינדל/פלאש90)

"מה אם גם אני אמות בודדה?"

הקידמה בידע הרפואי ובאמצעים הטכנולוגיים העלתה את תוחלת החיים הממוצעת באופן משמעותי וכעת רופאים יכולים לטפל במצבים סופניים שבעבר היו בלתי אפשריים. למרבה הצער, למרות השיפור ברפואה, חולים אלו סובלים ממוגבלויות, כאבים וירידה בתפקוד המערכות הגופניות, ועתידים לסיים את חייהם בסבל פיזי, נפשי, רוחני וחברתי רב. לאור זאת, בשנת 2005 חוקקה הכנסת את "חוק החולה הנוטה למות" ובו מתוארות זכויותיו. לפי החוק, החולה הנוטה למות הוא אדם אשר רופא מומחה קבע כי הוא סובל ממחלה חשוכת מרפא, והוא לא יחיה מעל חצי שנה, גם אם יקבל טיפול רפואי. החוק מחייב להעניק לחולה טיפול תומך – רפואי, סיעודי וסוציאלי בכל מסגרת בה יבחר. הטיפול נועד, בין היתר, לשפר את איכות חייהם של החולים הסופניים ובני משפחותיהם.

בצוות הרב-מקצועי המטפל בחולה הנוטה למות, לעובד הסוציאלי תפקיד חשוב ונרחב: תמיכה בחולה ובמשפחתו וסיוע במיצוי זכויות. הוא מלווה את החולה וקרוביו אל המוות, בסבל, בכאב, בבדידות וברגעי משבר קשים מנשוא. העובד הסוציאלי עוזר לחולה להתמודד עם התחושות השונות שעולות בו, ומסייע לו ליצור סוף משמעותי לחייו. סוף כזה יכול לכלול למשל, תובנות של המטופל על חייו, מחילה לעצמו ולאחרים, השארת דבר מה למכריו לאחר מותו ועוד. כך, הטיפול נותן למטופל את התחושה כי יש לו מקום בעולם, ושהוא אינו לבד בדרכו האחרונה.

"אני זוכרת שיחת טלפון ובה חולה צעיר בכה לי שהוא ימות. כששאלתי אותו האם יש לו תמיכה משפחתית הוא אמר שהוא לבד. נחרדתי כשהוא אמר לי 'לפחות יש לי את הכלב שלי'. הרגשתי דחף להתחתן. מה יהיה אם גם אני אמות בודדה?"

כיוון שהעובדים הסוציאליים בתחום סוף החיים חשופים לטראומה וסבל באופן תמידי, הם בסיכון לפתח טראומה משנית. טראומה משנית היא מקבץ סימפטומים פוסט-טראומטיים המופיעים אצל המטפל בשל חשיפתו לגסיסת המטופל, גם לאחר מפגש אחד עימו. במצב זה, המטפל עשוי להמנע ממחשבות, מרגשות או מפעילויות שמזכירות לו חולי ומוות, כמו הליכה לבדיקות רפואיות תקופתיות. העובד הסוציאלי עלול לחוות עוררות ומתח, קשיי שינה, בלבול, קשיי ריכוז, אי שקט, תחושת פגיעות, חוסר אונים, בדידות, ניכור, נטייה להסתגרות והפחתת פעילויות שהיוו הנאה בעבר. בנוסף, יתכן שהמטפל יאמין שהעולם אינו מקום בטוח והוא אינו יכול להגן על עצמו או על אהוביו ממחלות או ממוות.

"אני זוכרת שיחת טלפון ובה חולה צעיר בכה לי שהוא ימות. כששאלתי אותו האם יש לו תמיכה משפחתית הוא אמר שהוא לבד. נחרדתי כשהוא אמר לי 'לפחות יש לי את הכלב שלי'. הרגשתי דחף להתחתן. מה יהיה אם גם אני אמות בודדה?", מתארת הגר, ואוריה ממשיכה "חלק מהילדים שטיפלתי בהם מתו. אני לא מפסיקה לחשוב – איך אמא מצליחה להשאיר את הילד שלה עטוף בתכריכים באדמה, וללכת? איך היא מתרוממת ולא נשאבת לבור? אין לי מושג איך אהיה אמא. איך אוכל לשאת את העובר וללדת כשאני יודעת שאני לא יכולה להגן עליו מחולי וממוות. הוא לא מוגן ברחם, גם לא בחוץ. יש תינוקות שמתים מסרטן. זה מטורף! אני מרגישה ששום מקום לא בטוח".

נשים מתחבקות בבית חולים (אילוסטרציה: קובי גדעון / פלאש90)

בצוות הרב-מקצועי המטפל בחולה הנוטה למות, לעובד הסוציאלי תפקיד חשוב ונרחב: תמיכה בחולה ובמשפחתו וסיוע במיצוי זכויות. הוא מלווה את החולה וקרוביו אל המוות, בסבל, בכאב, בבדידות וברגעי משבר קשים מנשוא. (אילוסטרציה: קובי גדעון / פלאש90)

לא גזירת גורל

חשוב לזכור שטראומה משנית אינה גזירת גורל. ישנם גורמים שונים שקשורים למטפל ולמסגרת הטיפולית שיכולים להגן עליו מהטראומה. ככל שמטפל חש חוסן, משמעות ותכלית למעשיו, שהוא מיומן מספיק ושהטיפול מועיל למטופל, הוא יחווה פחות טראומה. גם המסגרת הטיפולית יכולה ליצור הגנה מהטראומה באמצעות משאבים כמו הכשרה מקצועית למטפל, תמיכה של מדריך, תמיכה של קולגות ותמיכה חברתית.

בשונה מבעבר, כיום התיאוריות הטיפוליות השולטות טוענות שבקשר הטיפולי המטופל והמטפל משפיעים זה על זה. כפי שתיארתי, אחד הכלים למניעה וצמצום הטראומה המשנית הוא הדרכה במקום העבודה. בהדרכה העובד הסוציאלי נפגש עם מטפל בכיר ממנו או קולגות, ויחד הם מתבוננים על מה שהתרחש בטיפול, לפניו ואחריו. ההדרכה מאפשרת התפתחות מקצועית של העובד הסוציאלי, מסייעת לו להבין את האופן שבו הוא מטפל, ומעניקה לו תמיכה רגשית בהתמודדותו עם החולה. עם זאת, באופן תמוה, עובדים סוציאליים רבים המטפלים בחולים נוטים למות אינם מקבלים הדרכה, למרות ההשלכות הקשות שתיארתי. מצב זה נמצא בהתאמה עם קוד האתיקה של העובדים הסוציאליים שלא מחייב מסגרת טיפולית להעניק לעובדיה הדרכה. כך, העובדים הסוציאליים מופקרים בשטח, ללא תמיכה רגשית, וכתוצאה מההצפה הרגשית המטפל מתקשה להיות קשוב לצרכיו של החולה. באופן זה, העדר הדרכה פוגע הן בעובד הסוציאלי, והן במטופל.

עובד סוציאלי שבוחר ללוות אדם אל מותו, עושה זאת מתוך רצון גדול לעזור ולתמוך ברגעי כאב מחרידים של סבל, אבדן ופרידה. עם זאת, לעזרה לחולה עשוי להיות מחיר אישי, כמו שאני וקולגות שלי חווינו. על מנת שאנו, העובדים הסוציאליים, נוכל לעזור לאחר במצוקתו, אנו זקוקים לעזרה בעצמנו. לכן, מתוך אחריות אישית כלפינו, ואחריות לאיכות הטיפול ולרווחה הנפשית של מטופלינו, אני קוראת למשרד הרווחה, למשרד הבריאות ולאיגוד העובדים הסוציאליים לחייב מסגרות רפואיות במתן הדרכה קבועה לעובדים הסוציאליים. כולי תקווה כי למשמע זעקתנו "מי יטפל במטפל?", אתם, הממונים עלינו, תיזקפו ותאמרו "אנחנו!".

רחל דויטש, מסטרנטית במסלול האינטגרטיבי לטיפול והתערבות, בית הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת תל-אביב.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf