newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הכיבוש מרשה לירות בפלסטינים אבל לא לגנוב מהם תפוחים

כדי שהחברה הישראלית תמשיך לשלוח אותנו לכבוש בשמה נדרשת אמונה בצדקת הדרך ובטוהר המחנה. לכן הצבא ימהר להעמיד לדין חייל שגנב כמה תפוחים בחברון, אבל לא את חבריו שירו כדור גומי בראשו של נער בן 15

מאת:

כותב אורח: אבנר גבריהו

הנה מבחן אמריקאי קצר להכרת המציאות הישראלית: לפניכם ארבעה מקרים שאירעו בשטחים בשבועות האחרונים. באיזה מהמקרים הבאים הועמדו חיילים לדין צבאי?

א. מעצר של נער חברוני בן 16 בו משתתפים כעשרים חיילים. הצעיר ידה אבנים, בתמונות מהמעצר ניכר שפניו חבולות.

ב. חיילים ושוטרים עומדים לצד מתנחלים בצפון הבקעה, בעת שאלה מפזרים באיומים עדרים של רועים פלסטינים.

ג. נער בן 15 מנבי-סאלח נפצע קשה בראשו מירי כדור גומי.

ד. גניבה של כמה תפוחים מדוכן בשוק של חברון.

שלושת האירועים הראשונים הם כלים שגרתיים שהצבא משתמש בהם כדי לשלוט במיליוני פלסטינים: מעצרים –  עם האלימות הנלווית להם תדיר; עמידה מנגד בעוד אדוני הארץ המתנחלים מטילים חיתתם על הנתינים כחלק מההשתלטות המתמשכת על אדמות חקלאיות ושטחי מחייה פלסטיניים; שימוש בירי על מפגינים שמוחים נגד השלטון הצבאי, במטרה לשמור על ה"שקט" וה״סדר״ שהם מפרים בהפגנתם. שגרת הכיבוש מורכבת משימוש יומיומי באמצעים המאפשרים שליטה תוך שימוש בכוח כזה או אחר. למעשה, ביצוע מטלות כאלה הוא תכלית השירות שלנו בשטחים הכבושים. כדי שגלגלי השיניים של הכיבוש ימשיכו להסתובב, נדיר שמעשי אלימות שגרתיים יובילו לחקירת החיילים המבצעים.

הסיפור המרכזי היה ונשאר הכיבוש

מספיק להכיר בכך שהרוב המוחץ של תלונות של פלסטינים לאלימות של חיילים או מתנחלים אינם מסתיימות בכתב אישום, כדי להבין שרוב החקירות הם לא תגובה לאלימות אלא הלכה למעשה טיוח של אותה האלימות עצמה. כשדובר שוברים שתיקה, דין יששכרוף, העיד על השימוש בכוח שהפעיל כנגד פלסטיני שהתנגד למעצר שלו מעל במה בקריית אונו, הוא שבר שתיקה. כשהוא העיד על האלימות שביצע בחדר החקירות הוא שבר את מנגנון הטיוח. מעשיו כחייל היו חלק אינטגראלי מהיום יום בשטחים, בדיוק כמו שלושת המקרים הראשונים. השונה הוא הפעילות הציבורית שלו אחרי השירות. זה מה שהפך את השגרתי לייחודי.

אלא שכדי שהחברה הישראלית תמשיך לשלוח אותנו לכבוש בשמה, נדרשים גם כלים מסוג אחר – האמונה בצדקת הדרך ובכך שהמחנה שלנו טהור, או לפחות עושה כל מאמץ להיות כזה.

ביזה, קטנה כגדולה, אינה תואמת את אשליית הכיבוש הנאור ואף מאיימת על שלמותה. זו הסיבה לכך שד' היא התשובה הנכונה, ושלאחר גניבת שני תפוחים מיהר דובר צה"ל לפרסם הודעה בה נקבע כי "התנהגותו של החייל אינה עולה בקנה אחד עם ערכי צה"ל. לכן הודח החייל מתפקיד פיקודי ונשפט לעשרים ימי מחבוש". כי כדי לתחזק כיבוש אין צורך לגנוב תפוחים, רק לסמן תפוחים רקובים.

דווקא בגלל זה, מטרת הפעילות שלנו ב'שוברים שתיקה' היא לא להעמיד לדין חיילים ש"סרחו", על אף שברור שביזה הוא מעשה נקלה ונפשע. בדיוק בגלל זה, העבודה שלנו כולה עוסקת בחשיפת המציאות הרעה שטמונה בעצם קיומו של הכיבוש, ובמאבק לסיומו. הרי מה יועילו עשרים ימי המחבוש שנגזרו על החייל מהבסטה בשוק? איזה מסר מעבירה ההתמקדות בו, בעת שהעין נותרת עצומה לנוכח שאר אירועי השגרה?

כשתמונות וסיפורים כאלו צצים לרגע בעיתונות ועולים לתודעה, חשוב לזכור שהסיפור המרכזי היה ונשאר עצם קיומו של הכיבוש – מטרתו, דרכיי ישומו, סיומו. יותר משנחוץ לטפל ב "תפוחים רקובים", חשוב שכחברה נדע "לשמור את העיניים על הכדור" ונכיר את מציאות הכיבוש בכללותה.

רק ככה נגיע ליום בו נוכל לסמן את כל התשובות במבחן האמריקאי כלא נכונות – פשוט בגלל שהשאלה תתייתר.

אבנר גבריהו, מנכ"ל ארגון 'שוברים שתיקה'.

> עהד תמימי הגשימה את חזון החינוך הציוני

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf