newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הליברליות הישראלית נעצרת כשהיא מגיעה לערבים

ועדת המעקב העליונה של הפלסטינים בישראל הכריזה על הפגנה ארצית בתל אביב בקרוב, במחאה על חוק הלאום. הנה למה לא כדאי לפלסטינים לצפות לעשרות אלפי יהודים שיגיעו לתמוך, כפי שבאו לתמוך בזכויות הלהט"בים

מאת:

השאלה היא לא מדוע חברות מסחריות לא התיצבו לצד הפלסטינים אף פעם כשאלו שבתו, כשם שהן עושות עכשיו עם מחאת הקהילה הלהט"בית. השאלה היא אפילו לא מדוע הגיעו כל כך הרבה רבבות אנשים לכיכר כדי למחות ביום ראשון, ואף פעם לא התייצבו בכאלה מספרים כדי לתמוך במפגינים ערבים.

השאלה האמיתית היא, מדוע יש כמה פלסטינים שעדיין עושים השוואה בין מחאת הלהט"בים וההתגייסות למאבקם, לבין שלל החוקים הגזענים המונחתים על הפלסטינים ואפס ההתגייסות להגנתם.

בישראל, כמו במקומות אחרים בעולם המערבי, קיים בלבול בין ליברליות ובין ערכי שמאל אוניברסלי. בעוד השמאל מקדש ערכי חופש אבסולוטי ומתנגד לדיכוי באשר הוא, הליברליזם החברתי הקלאסי המערבי בוחר לאמץ מספר מצומצם בלבד של ערכים נאורים מהשמאל הפוליטי. לדוגמא, מספר הישראלים התומכים בזכויות להט"ב עולה משנה לשנה (ליברליות), אך מספר המתנגדים לכיבוש ו/או תומכים בזכויות להט״ב פלסטינים נשאר כשהיה (שמאל). על לכן, לא כל מי שליברלי הוא איש שמאל.

מפגינים בהפגנת עשרות האלפים בתל אביב למען זכויות הלהט"בים. תמיכה בהם נכנסת למשבצת הליברלית (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

מפגינים בהפגנת עשרות האלפים בתל אביב למען זכויות הלהט"בים. תמיכה בהם נכנסת למשבצת הליברלית (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

והנה המחשה: חישבו על כל המאמצים ההסברתיים של ממשלת ישראל הכובשת לשווק את תל אביב לעולם כבירת הגאווה. חישבו גם על כל הפעמים שראיתם בהם את מירי רגב במצעדי גאווה, מסתחבקת עם הצועדים ומצטלמת איתם משל אלה היו חברי "לה פמיליה". כמה ליברלית, פתוחה וחופשית נראית ישראל, נכון? כעת, בואו נחשוב על כל אותם להט"בים פלסטינים שנסחטו על ידי חיילי יחידת 8200 בשל זהותם, כמעט ללא שום התנגדות מהציבור הישראלי. ובואו נחשוב על כל אותן הפעמים בהן ראינו את מירי רגב… ובכן, פשוט מתנהגת כמו מירי רגב. פתאום, ישראל לא נראית כמו מדינה כל כך ליברלית, נכון? ואלו רק שתי דוגמאות פשוטות.

האם קם לו קול זעקה מיינסטרימי תאגידי כנגד הצבא הישראלי המדכא הומואים פלסטינים, כמו במחאה העכשווית? האם קם לו קול מיינסטרימי כנגד רגב ועמיתיה כשאלו משתלחים בערבים, באותו סדר גודל שראינו אמש בכיכר? לא ולא.

רק לפני כחודשיים, באותה כיכר, חגגו רבבות אנשים את זכייתה של ישראל בתחרות שירה המזוהה עם הקהילה הגאה, ביבשת שהיא לא שייכת לה בכלל. מסריו של השיר הזוכה, החוגגים העצמה ועצמאות נשית, הסבו גאווה רבה לחוגגים, בדיוק בזמן בו עשרות מפגינים פלסטינים נטבחו בגטו הגדול בעולם, שעה ממקום החגיגות, על ידי חיילים ישראלים. זה לא יהיה מופרך לנחש כי חלק מהקהל שחגג בכיכר אז, בעיוורון מוחלט ומחריד, הגיע גם אמש לכיכר כדי לתמוך בלהט"בים.

כמה סמלי שהלחן של אותו שיר חשוד כעת כגנוב מ"הווייט סטרייפס" – להקה אמריקאית. וזה העניין בליברליזם הישראלי: הוא מתאמץ כל כך להיות מערבי. ולא סתם מערבי, אלא אמריקאי – נציגתה הגדולה של הצביעות עלי אדמות. זה סקסי ומקובל בארה"ב לדבר על פמיניזם, זכויות להט"ב, נגד גזענות ולקדש חופש. אך מעטים מדי שם מדברים על הנזק שארה"ב עושה לעולם, וכיצד היא מונעת חופש מעמים אחרים (כולל פלסטינים). מעטים הליברלים האמריקאים שגם מוחים נגד מערכת הכליאה האמריקאית, למשל, הכולאת אזרחים שחורים במספרים מחרידים ומעבידה אותם בכלא וכך מייצרת עבדות מודרנית. אמריקאים "נאורים" רבים נהנים לחגוג את זכויות האזרח שלהם, אך לרוב לא יתייחסו לכך שהעבדות – אחת משתי הבושות הגדולות בתולדות ארה״ב ביחד עם ההפצצות בהירושימה ונגסקי – עדיין חיה ובועטת.

איימן עודה בהפגנה נגד חוק הלאום בתל אביב. הפלסטינים בישראל יודעים שהחברות המסחריות לא יצטרפו אליהם (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

איימן עודה בהפגנה נגד חוק הלאום בתל אביב. הפלסטינים בישראל יודעים שהחברות המסחריות לא יצטרפו אליהם (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

כאן המקום לציין: למען הסר ספק וללא שום קשר לחוק הלאום – מאבקה של הקהילה הלהט"בית מוצדק מאין כמותו. הוא בטח לא מאבק של מפונקים, גם אם חברות מסחריות וכל מיני גורמים שרוצים להרגיש נאורים (למרות שהם לא), בחרו לקחת טרמפ עליו. הלוואי שלקהילה הלהט"בית הפלסטינית, המדוכאת על ידי ישראל וגם על ידינו (הפלסטינים), יהיה כוח כמו שיש לקהילה הישראלית.

יבוא הישראלי החכם ויתהה: "למה, מישהו הזמין אותם?", בתגובה לכך שחברות ישראליות לעולם לא ינקטו בצעדי מחאה כשמדובר בגזענות נגד פלסטינים, או מצטרפות לשביתות פלסטיניות. והוא צודק. אז מדוע הפלסטינים לא מבקשים זאת באמת?

הרי רק לפני כחודש מנכ"ל חברת "נייס" הודיע כי הוא מחרים את טיסות אל על כי זו הזיזה נוסעות ממקומן משום שגברים חרדים סירבו לשבת לידן. מערך הכוחות במיינסטרים הישראלי כל כך ברור לנו, הפלסטינים, שאנחנו אפילו לא טורחים ללכת לאותו מנכ"ל, למשל, ולבקש ממנו להמשיך ולהחרים את חברות התעופה הישראליות בגלל הגיהנום שהן מעבירות את הנוסעים הערבים שמשום מה טסו איתן.

למה? כי סדר העדיפות של הפלסטינים ברור: לפני שמבקשים להחרים, הדרישה ממחברות ההייטק הישראליות היא בכלל להעסיק פלסטינים. בהתחשב בנתוני התעסוקה הנמוכים במיוחד של פלסטינים בהייטק הישראלי, ודאי להניח כי שום מנכ"ל ישראלי לא יצטרף לשום שביתה פלסטינית בקרוב. גם אם נבקש ממש יפה.

במלים אחרות, כפי שאנו לא מצפים ממנכ"לים של חברות ישראליות גדולות במשק להתייצב לצידנו, אין טעם לשאול מדוע רובם המוחלט של הישראלים הליברלים לא מוחים נגד חוקים המפלים פלסטינים. הרי אין שום ערך יח"צני בצילום עם ערבים. או בהעסקה שלהם, לצורך העניין.

ועדיין, רק כדי שאף אחד לא יגיד שהוא לא ידע: ההכרזה של ועדת המעקב בדבר קיום הפגנה בתל אביב בקרוב היא הזדמנות מצוינת לבוא ולתמוך גם בפלסטינים. גם אם זה לא חלק מהליברליות הישראלית.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf