newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

המורים מוסללים להיכשל כדי לנקות את מצפון משרד החינוך

בפרסום נדיר הודתה קרן ביל גייטס כי מיזם השתלמות מורים להוראה אפקטיבית שנמשך שש שנים ועלה חצי מיליארד דולר, נחל כישלון חרוץ. במקום להאשים את המורים כנהוג, הם מודים שנכשלו להתייחס לרקע המשפחתי והחברתי של התלמידים. ובישראל?

מאת:

דוח שפורסם לאחרונה, לסיכום מיזם ענק להשתלמות מורות ומורים בארה"ב, מודה בגילוי לב נדיר, שהמיזם נחל כישלון מוחלט. לאחר שש שנות מאמץ ורצון טוב, כישורי ההוראה של המורות והמורים לא השתפרו, הישגי התלמידים לא השתנו, הפערים בין התלמידים על רקע חברתי לא צומצמו, התמריצים הכספיים שניתנו למורים אפקטיביים לא הניעו מורים אחרים להשתפר והסנקציות שקיבלו המורים הלא אפקטיביים לא הביאו לעזיבתם.

המיזם לשיפור האפקטיביות של ההוראה (Intensive partnership for effective teaching) נערך ביזמת קרן מלינדה וביל גייסט, בשנים 2009 עד 2016. הקרן השקיעה במיזם 212 מיליון דולר, אל מול 363 מיליון דולר נוספים, שהושקעו על ידי רשויות החינוך שבהן הופעל המיזם. "פוף" גדול, וחצי מיליארד דולר נעלמו באבק, ולא הותירו אחריהם תרומה של ממש למערכת החינוך.

הד הכישלון חייב להגיע גם לישראל, שכן החלום הרטוב על "הוראה אפקטיבית" מצא לו תומכים גם במשרד החינוך שלנו לפני כעשור, וזה הנושא המרכזי בכתבה שלפניכם. במערכת החינוך המורות והמורים משמשים כבשר התותחים שעליהם מוטלת האחריות לכל אתגריה וכישלונותיה של מערכת החינוך. במרכזה של כל רפורמה שיגיונית חדשה, שמאמצים שרי החינוך חדשות לבקרים, ניצבת הכשרת המורים והשתלמותם. הנחת היסוד היא שהכול יהיה טוב, אם רק ידעו המורים ליישם "הוראה משמעותית" או "אפקטיבית", "כוללנית", "ערכית", "מתקנת", "פרסונאלית", "שיתופית", "מקוונת", "מתווכת", "יצירתית" או השד יודע מה תהייה האפנה הבאה.

החלום הרטוב על "הוראה אפקטיבית" מצא לו תומכים גם במשרד החינוך שלנו. שלום כיתה א' (צילום: נתי שוחט/פלאש90)

אם נודה באמת הפשוטה, כפי שעושה זאת הדוח של קרן גייטס, שהשתלמויות המורים האלה לא משפרות את ההוראה, ובטח לא את הישגי התלמידים, נזדקק למצוא לנו שעיר אחר לעזאזל מלבד המורים. ומי זה יהיה: מדיניות החינוך? המדיניות החברתית כלכלית? כמובן שלא. עדיף להפסיד כסף לרוב, ולו רק כדי לשמר את התפיסה הרווחת בציבור, שהמורות והמורים הם צוואר הבקבוק בדרך לגן עדן, שעד שלא נחליף אותם, או לפחות את רובם, לא תהייה לנו עדנה.

"אמנם איכות המורים היא משתנה חשוב" כותבים עורכי הדוח, אולם בכל הקשור להישגי התלמידים בבתי הספר "יש צורך להתייחס למשתנים אחרים כגון החינוך בגיל הרך, מצבם הכלכלי-חברתי של ההורים, הסביבה הבית ספרית והמצב החברתי והרגשי של התלמיד". בדברים אלה חוזרים החוקרים אל מה שידוע ומוסכם כבר כמה עשורים: הרקע של התלמיד משפיע על הישגיו בלימודים עשרות מונים יותר מאשר בית הספר, ולכן מערכת החינוך משמרת פערים ולא יכולה לתקן את חוליי החברה המעמדית. כתבתי על כך בעבר גם בבלוג זה.

השותפים מן החוץ: הקרן והאקדמיה

גם בישראל פועלות מספר קרנות המשקיעות כסף רב ברפורמות שבמרכזן שיפור ההוראה. קרן טראמפ היא אחת החשובות שבהן, והיא עומדת מאחורי התכנית לחמש יחידות במתמטיקה. אלי הורביץ, מנכ"ל הקרן, האיר את עיני בנקודה חשובה: "המורים הם סעיף ההשקעה הגדול ביותר של אזרחי המדינה, יותר מכל תחום אחר". ואכן, לפי תקציב המדינה לשנת 2019 עלות שעות ההוראה בישראל היא 24 מיליארד שקלים. וזה רק התשלום לשעות לימוד, לפני עלויות הכשרת המורים וכל בעלי התפקידים הסובבים אותם. לא ניתן שלא להתייחס לתוצרים של השקעה כספית כל כך גדולה.

"אכן צמצום פערים לא יקרה רק בעזרת המורים, אלא כמשימה לאומית המחייבת את כל משרדי הממשלה", מסביר הורוביץ, "אבל בינתיים, ראינו את זה בחמש היחידות במתמטיקה, איך ילדים מגיעים מאוד רחוק עם מורים מעולים". כלומר, עמדתו היא שאמנם נדרש שינוי חברתי כלכלי גדול, שהוא מעבר לתפקידם של המורים, אבל זה לא צריך לעצור אותנו מלעשות שינויים חלקיים, במגרש הביתי של מערכת החינוך.

מי שמפעיל את השתלמויות המורים, בדרך כלל, היא האקדמיה. למשל, ד"ר רוני קרסנטי מהמחלקה להוראת המדעים במכון ויצמן למדע, מנהלת יחד עם פרופ' אברהם הרכבי את פרויקט עדש"ה להתפתחות מקצועית של מורים. "הרעיון הוא שקבוצות של מורים נפגשות בקביעות לצפות בשיעורי מתמטיקה של מורים אחרים מהארץ וגם מחו"ל". על בסיס הצפייה בשעורים דנים המורים בתהליכים המתחרשים בכיתה, בפעולות שמבצע המורה, ובדילמות הנוגעות להוראת מתמטיקה.

עדש"ה שונה מהמיזם האמריקאי בכך שאינה כוללת הערכה של המורים לפי קריטריונים של הוראה אפקטיבית או כל הוראה מיטבית אחרת. "המטרה שלנו היא לא לומר למורים איך עליהם ללמד, אלא לחשוף אותם לשיעורים המעוררים סוגיות חשובות ורלוונטיות בהוראת המתמטיקה", מסבירה קרסנטי. ההתבוננות העצמית של המורה, והדיון המשותף של קבוצת העמיתים, הם מוקד ההתפתחות של המורים בהשתלמויות עדש"ה.

המורים שחייבים ללמד את כל "החומר לבגרות" מאבדים כל את העצמאות המקצועית שלהם (יוסי זליגר/פלאש 90)

תרגום הידע הנרכש בהשתלמויות אל שגרת העבודה מוטל על המורים, אולם לנוכח פערי הגישות לא ניתן ליישם את הדברים והמורים מוסללים להיכשל. (צילום אילוסטרציה: יוסי זליגר/פלאש 90)

משרד החינוך – השותף בעל שלושת הראשים

השותף הנוסף להשתלמויות המורים, מלבד המממנים והאקדמיה, הוא כמובן משרד החינוך. כאן התמונה מעט יותר מורכבת, שכן יחידות שונות במשרד קשורות לעבודת המורים. מינהל עובדי הוראה הוא אחד הם, ובו שוררת תפיסה הדומה לזו שמצאנו בפרויקט עדש"ה. ד"ר מירי גוטליב, מנהלת האגף לפיתוח מקצועי במינהל, מסבירה שהמיזם האמריקאי מבוסס על סיפורי הצלחה של מורים, שמתוכם גזרו רשימה של סטנדרטים להוראה אפקטיבית. בהמשך, השתמשו בסטנדרטים על מנת להכשיר ואף להעריך את המורות והמורים.

אולם, לתפיסתה של גוטליב "בלימודי ההוראה אין דבר כזה העתק הדבק". אין משהו שהוא טוב לכולם באופן גורף, "ואי אפשר לקחת הצלחה של מורה אחד ולהעתיק למורים אחרים". מכאן שגם מינהל עובדי הוראה חותר להתפתחות העצמית של המורים, ולא לאימוץ הרגלים המובאים מהחוץ.

אולם מינהל עובדי הוראה אינו שחקן יחיד. מי שמכתיב למורים מה עליהם לעשות בכיתות הוא המינהל הפדגוגי, וזאת באמצעות תכניות הלימודים ודרישות ההישג של התלמידים. כל עוד תכנית הלימודים כופה על המורים היקף תכנים אחיד ומוגדר, והישגי תלמידים אחידים ומוגדרים, הרי שהאוטונומיה של המורה ליישם את הדברים היפים שרכש בהשתלמויות, שואפת לאפס.

שחקן שלישי במשרד החינוך היא הרשות הארצית למדידה והערכה (ראמ"ה) אשר אחראית על פיתוח כלי ההערכה של עובדי ההוראה. ראמ"ה היא הסמן הימני של תפיסת החינוך בישראל, (במשמעות האנטי חברתית של הימין). הרשות נוסדה בהמלצת דוח ועדת דברת, כיוון שחברי הוועדה ייחסו "חשיבות רבה לביסוס תרבות של מדידה והערכה כתהליכים מובילים במערכת החינוך". תרבות ומדידה, אם תשאלו אותי, זה אוקסימורון שנועד להלבין את השרץ. במסגרת זאת ראמ"ה שותפה להגדרת סטנדרטים אחידים למנהלים, מורים ותלמידים, ופועלת ליישר את כולם לסטנדרטים אלה באמצעות מבחנים ומנגנוני בקרה שמחוץ לבית הספר.

מרבית הרפורמות מבוססות על השקפת עולם חינוכית שנשמעת טוב וקלה לשיווק, אולם מרבית המורים, המנהלים והפקידים לא באמת מאמינים בה. רוב בעלי התפקידים מניחים שניתן להנדס את החינוך. שיש דברים שהילדים "צריכים לדעת", שניתן לתכנן את ההוראה והלמידה כך שהידע הזה יעבור כמו שהוא לילדים, ושזה לטובת הילדים כי "זה יעזור להם בחיים". במצב כזה, הכישלון של הרפורמה כתוב על הקיר, הרבה לפני שהחלו ביישומה.

דרוש שינוי מקצועי ולא התפתחות מקצועית

כללו של דבר, קיים פער מהותי בין הכשרה והשתלמויות של מורים בגישה של התפתחות עצמית, לבין תכניות הלימודים והמדידה של המורים, הכופים עליהם סטנדרטים אחידים. במצב זה, אין להתפלא על כך שמורים רבים לא רואים את הקשר בין מה שהם לומדים בהכשרה, לבין מציאות העבודה היומיומית בבתי הספר. ממצא זה חוזר ועולה ממחקרים רבים.

זאת נקודה מהותית, שכן תרגום הידע הנרכש בהשתלמויות אל שגרת העבודה מוטל על המורים. אולם לנוכח פערי הגישות לא ניתן ליישם את הדברים והמורים מוסללים להיכשל. במינהל עובדי הוראה ערים לבעיה, ופועלים ליצירת תיאום טוב יותר בין היחידות השונות. עם זאת, הם סרבו למסור פרטים בקשר לכך, ולנו נותר רק לקוות.

ואפשר שגם בזה לא יהיה די. פרופ' ניר אוריון, אף הוא מהמחלקה להוראת המדעים במכון ויצמן, טוען שאין די בהשתלמויות להתפתחות מקצועית, משום שנדרש שינוי מקצועי מהותי. כדוגמה הוא מביא את רפורמת "מחר 98" שלה היה שותף. המטרות של הרפורמה משנות התשעים של המאה הקודמת היו מרחיקות לכת: לעבור מהוראה תחומית להוראה רה-תחומית, לעבור מהוראה פרונטאלית להוראה שמבנה ידע באמצעות חקר וגילוי, לעבור ממדידה ממיינת להערכה מעצבת ומקדמת ולשלב סביבות לימוד מגוונות כגון מעבדה, העולם שבחוץ ומחשבים.

אוריון: "בשאלונים שהועברו למורים לפני ההשתלמות נמצא, שרבים העידו שהם נוקטים זה מכבר בגישה של הבניית ידע. אולם בתצפיות בכיתות לא נמצא לכך אישור: ההוראה הייתה פרונטאלית, והתלמידים היו פאסיביים". התקציב המתוכנן לרפורמה היה 1.4 מילארד שקלים, לפעולות כגון פיתוח תכניות לימודים חדשות התואמות את גישת החקר הרב תחמי, השתלמויות למורות ולמורים והצטיידות בתי הספר במעבדות ובחדרי מחשבים.

במסגרת ההשתלמויות העבירו המורים בכיתותיהם את השיעורים בגישה החדשה, על מנת להרגילם לכך. אולם, כפי שמעיד אוריון, "כשחזרנו למורים אלו שנתיים לאחר תום תקופת ההכשרה, מצאנו כי רוב המורים חדלו להפעיל את שיטות הלימוד החדשניות" והם חזרו להוראה שבה המורה מרצה והתלמיד משנן. גם מיעוט המורים ששינה את דרכי ההוראה, הפסיק לעשות כעבור שנים אחדות, בשעה שמשרד החינוך החל להפעיל את המבחנים הסטנדרטים החיצוניים מיצ"ב ופיז"ה. אי אפשר להורות בגישה פתוחה, בשעה שמודדים את התלמידים בגישה סגורה.

כללו של דבר, מרבית הרפורמות מבוססות על השקפת עולם חינוכית שנשמעת טוב וקלה לשיווק, אולם מרבית המורים, המנהלים והפקידים לא באמת מאמינים בה. רוב בעלי התפקידים (וגם בציבור הרחב) מניחים שניתן להנדס את החינוך. שיש דברים שהילדים "צריכים לדעת", שניתן לקבוע מראש את רשימת הידע הזאת, שניתן לתכנן את ההוראה והלמידה כך שהידע הזה יעבור כמו שהוא לילדים, ושזה לטובת הילדים כי "זה יעזור להם בחיים". במצב כזה, הכישלון של הרפורמה כתוב על הקיר, הרבה לפני שהחלו ביישומה.

לא להסתיר את הכישלון

הרפורמות הגדולות, כפי שהצגתי, נוצרות משותפויות של משרד החינוך, קרן מימון ואנשי האקדמיה. המורות והמורים הם בתחתית שרשרת הפעולה, ותפקידם הוא ליישם את לקחי ההשתלמות בכיתות. אולם כפי שהראיתי, כישלונם מסומן מראש. וזה המחיר הקשה של כל הסיפור. בציבור נוצר הרושם שהאשם הוא במורים, והם שסופגים את מירב הביקורת. מעמדם המקצועי בעיני הציבור יורד לנוכח כל רפורמה שנכשלת, ולדעתי – על לא עוול בכפם. המורים הם הקרבן של אזלת היד המערכתית.

דווקא משום כך, הדוח שפורסם הקיץ אודות כישלונה החרוץ של התכנית להכשרת מורים באמצעות הערכת האפקטיביות שלהם, היא כה ייחודית וחשובה. לנוכח התוצאות העגומות של המיזם האמריקאי, נכתב בסיכום הדוח, במידה ראויה של אירוניה עצמית, על כל הקשור למדידה ולהערכה: "יש אמרה בקרב אנשי חינוך שלא ניתן לפטם חזיר על ידי כך ששוקלים אותו. נכשלנו להשיג את מטרותינו משום שהצלחנו ליישם מדידה אפקטיבית של מורים, יותר מאשר להשתמש בה לשיפור הישגי התלמידים."

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf