newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

המלחמה הכפולה של חיילות שוברות שתיקה

בגיל חמש עשרה חלמתי להיות לוחמת. בגיל עשרים הייתי חיילת במנהל האזרחי וראיתי את מאחורי הקלעים של הכיבוש. כשהתחלתי לשבור שתיקה באופן ציבורי, פגשתי שוב את אותו השוביניזם שליווה אותי לאורך השירות

מאת:

נשים ששוברות שתיקה נאבקות בו זמנית בשתי חזיתות של אותו המאבק: הגזענות המניעה את הכיבוש, כמו הסקסיזם שמניע את הפטריארכיה, קובעים כי יש יחסי כוח שאסור לערער. הרי על הכיבוש אסור לדבר, ונשים "דעתן קלה", כך שמיותר להקשיב. בשונה מהגברים ששוברים שתיקה, אנחנו לא מתמודדות רק עם הכחשת הכיבוש אלא גם עם טענות שוביניסטיות שקובעות שלא ראינו את התמונה הגדולה. כי לא היינו בקרבי, אחי.

ההתמודדות שלי עם ההדרה ואפליה התחילה עוד כשהייתי נערה. בגיל חמש עשרה חלמתי להיות לוחמת. קרקל, עוקץ, מג"ב, לא משנה איפה – העיקר להחזיק נשק ולנעול מגפיים גבוהים. כמי שגדלה בחברה הדתית שבה נשים לא משרתות בצבא, רציתי את כרטיס הכניסה לחברה הישראלית, שמציבה בפני נשים צעירות מסלול אחד כדי להיות שוות בין שווים – גיוס. בגיל שמונה עשרה כבר הבנתי שיש בעיה מוסרית עם הכיבוש, אבל האמנתי שחשוב שאהיה דווקא שם, בשטחים, כדי לשנות מבפנים.

בגיל עשרים הייתי חיילת באזור שכם. לא קיבלתי נעליים גבוהות ונשק, אבל בשלב הזה כבר לא רציתי. הייתי סמלת מבצעים במנהל האזרחי – היחידה הצבאית שמנהלת את מאחורי הקלעים של הכיבוש. בתוך השגרה האלימה והשוחקת של היומיום, רציתי בעיקר להגן על עצמי ולהיות אחת מהחבר'ה.

חיילת במחסום ליד שכם (דובר צה"ל)

בגיל חמש עשרה חלמתי להיות לוחמת. קרקל, עוקץ, מג"ב, לא משנה איפה – העיקר להחזיק נשק ולנעול מגפיים גבוהים. חיילת במחסום ליד שכם (צילום: דובר צה"ל)

הדרך הכי טובה להשתלב באותה תרבות מיליטריסטית ופטריארכלית היתה, כך נדמה, למלא את תפקידך כ"חיילת הסקסית", זאת שמהדקת את המדים עד הסוף ומפלרטטת עם הלוחמים והקצינים. ככה ירצו בחברתך ויענו לבקשותייך. אבל אני בחרתי מסלול אחר, והוא מחיקת הסממנים שנתפסים כנשיים כדי להיות חלק מהחבר'ה. עישנתי יותר, קיללתי יותר ונהייתי יותר אגרסיבית. אפילו השקעתי יותר בכישורי הערבית כדי להראות שלא רק גברים יודעים להגיד "אין אישור כניסה" לפלסטינים.

אבל בסופו של יום, סיגריות וקללות לא היו מבחן הקבלה. הדרישה האמתית היא שתיקה אל מול מקרים של התעללות בפלסטינים. כשחיילי מג"ב היכו פלסטינים מעוכבים באמצע צומת תפוח, המפקד שלי אמר לכוחות "אין בעיה, תרביצו להם. אבל תעשו את זה מאחורי הבטונדה". במקום שבו אלימות היא הנורמה והשגרה, לא הייתי מוכנה לסכן את מקומי "להלשין" ולצאת "יפת נפש".

כשהתחלתי לשבור שתיקה באופן ציבורי שוב פגשתי את אותו השוביניזם שניסיתי לחמוק ממנו בגיוס ואשר ליווה אותי בשירות. כשסיפרתי לאנשים על השירות שלי ושל חיילים אחרים ששברו שתיקה, כמעט תמיד היה שם גבר שצמצם את החוויות שלי מהשירות ואת עמדותיי על הכיבוש לאוסף של רגשות מיותרים. הרי לא הייתי לוחמת ואפילו לא קצינה. גם עשרות המבצעים ומאות התקריות להם הייתי עדה כסמלת מבצעים לא שכנעו את אותם גברים שגם לי יש מקום בשיח.

הניסיון להדיר אותי כאישה מהשיח הפוליטי מגיע מאותו מועדון סגור של גברים שחושבים שהם "יודעים מה טוב עבור הפלסטינים" כבר חמישים שנה. אז מה הפלא שהם חושבים שהם יודעים מה טוב עבורנו, הנשים? אז לא, החברה שלנו לא צריכה עוד אלופות במיל'. החברה שלנו צריכה להקשיב לקולות שדורשות לדבר על מה שמושתק ועל מה שדורש תיקון.

ביום שני הקרוב אשתתף באירוע בסינמטק תל אביב במסגרת פסטיבל סולידריות לקולנוע, אקטיביזם וזכויות אדם, בו יוקרן סרטה של תמר ירום "לראות אם אני מחייכת" שמספר את סיפורן של 6 נשים ששירתו בשטחים ושברו שתיקה. אחרי הסרט יתקיים פאנל בהשתתפות חיילות ששברו שתיקה, בהנחייתה של הסופרת איריס לעאל. אני מזמינה אתכן לבוא, לראות ולשמוע על הכיבוש, על הנשים שבתוכו ועל האחריות שלנו לסיים אותו. כרטיסים אפשר להזמין כאן

פרימה (מרפי) בוביס, 24, גדלה בציונות הדתית, וכיום מרכזת את הפעילות החינוכית מול יהדות התפוצות בשוברים שתיקה. שירתה כסמלת במנהל האזרחי.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf