newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הסופר הישראלי שאבו מאזן רוצה להפיץ את ספריו

בניגוד לסופרים יהודים שעברו לכתוב בעברית אחרי שהגיעו מעיראק, יצחק בר משה התחיל לכתוב בערבית בישראל בשנות ה-70. הוא היה מודע לשנאה התהומית לערבית, אבל המשיך ליצור בה. עכשיו ברשות הפלסטינית רוצים ללמוד ממנו

מאת:

לפני שבועות אחדים התקשר נציג מטעמו של הנשיא מחמוד עבאס (אבו מאזן) לעדית שמר בירושלים. "אנחנו מבקשים להדפיס כמה עותקים מהספר 'יציאת עיראק' של מר יצחק בר משה", אמר הקול מהצד השני, "אבו מאזן מעוניין לחלק אותו בכנס של מנהיגים ערבים, שיתקיים בקרוב בגדה".

איזה ספר ואיזה סופר הביאו את הנשיא הפלסטיני לחצות את הקווים ואף להיות מעוניין להפיצו?

התשובה טמונה בראש ובראשונה בשפה: יצחק בר משה כתב בערבית. את ספרו החשוב הראשון פירסם בישראל בשנות ה-70, ובחר לכתוב אותו בערבית ספרותית. הוא עלה מעיראק ב-1950 ובשלב זה כבר היה דובר עברית וכותב רהוט גם באנגלית, אך הערבית הספרותית בכל זאת היתה בית טבעי יותר לכתיבה שלו.

יצחק בן משה ורעייתו בעיראק (צילום: באדיבות משפחת בר משה)

יצחק בר משה ורעייתו נורמה  (צילום: באדיבות משפחת בר משה)

איך את חושבת שהוא היה מגיב לבקשה של אבו מאזן?

 "הוא היה שמח מאוד", אומרת שמר. "אבא שלי היה איש של שיחה, של דו קיום. מבחינה היסטורית זה ספר מאוד חשוב. לחשוב שהספר שלו, שנכתב בערבית בישראל אחרי שהוא עזב את עיראק, יגיע לערבים מחוץ לישראל, לרשות הפלסטינית – זה היה החלום שלו".

מאחורי הטלפון העלום מרמאללה ("הייתי בטוחה שזו שיחה מסינגפור") עומד זיאד דרוויש, חבר בוועדת האינטראקציה עם החברה הישראלית מטעם אש"ף. לפני כמה ימים הוא אף הגדיל לעשות והזמין את המשפחה לפגישה עם אבו מאזן ברמאללה.

"כשהבנתי שישראל לא רוצה לחיות בשלום עם העולם הערבי, לא רציתי יותר להיות חלק מהסיפור הזה, הרגשתי לא שייך למדינה", סיפר בר משה בראיון

"הנשיא אבו מאזן מאוד מתעניין ביהדות ערב ובמיוחד ביהדות עיראק", מאשר דרוויש. "לאחרונה הוא פנה למנהל שלי ואמר שהם רוצים להדפיס את ספרו של בר משה כי הוא מתעד בספרו את חיי יהדות עיראק, ויש חשיבות בהפצה של הנושא הזה למנהיגי ערב, כדי שילמדו על היהדות שהייתה שם. יהדות ערב היוותה חלק אינטגרלי ממדינות ערב והיו להם תפקידים מאוד חשובים. אמנם חלק מהיהודים מספרים שהם עברו שבעה מדורי גיהנום, ויש מנגד גם טענות שהיהודים פעלו נגד המשטר – אבל הספר משקף את האמת, את המציאות בעיראק באותה תקופה. הרבה גורמים מנסים להסתיר את המציאות הזו, ולכן הנשיא רוצה לעשות את זה".

נשיא הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, ב-3 באוקטובר 2019 (צילום: פלאש90)

מתעניין ביהדות ערב, ובעיקר ביהדות עיראק. נשיא הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, ב-3 באוקטובר 2019 (צילום: פלאש90)

זו לא הפעם הראשונה שהוועדה שבה פועל דרוויש חולקת כבוד לסופרים שמרבית הקוראים הישראלים כלל לא שמעו עליהם. "שמואל מורה הגיע אלינו ונפגש עם הנשיא", מספר דרוויש. "אחרי פטירתו ארגנו אירוע לזכרו והזמנו את משפחתו. הנשיא הזמין 300 ספרים מספרו 'בגדד אהובתי' וחילק לכל מנהיגות בגדד. אנחנו מוקירים את יהדות ערב, הם עשו חיל".

"הרגשתי חלק מהאויב"

עשרה ספרים פירסם יצחק בר משה בישראל בערבית. לא נעשו ניסיונות משמעותיים להפיצם במדינות ערביות, ואפילו לא ברור אם ערבים פלסטינים שחיו בישראל היו מודעים אליו. למי כתב בר משה, בהנחה שלא דמיין לעצמו שיום אחד יקראו אותו דווקא בכירי ההנהגה הפלסטינית?

"צריך היה להכיר את אבא שלי", משיבה בתו. "האמת שלו היתה חשובה לו. הוא לא יכול היה לכתוב בשפה אחרת. כשהוא כתב מהלב, הוא כתב בשפה שלו, שבה הוא חלם, שבה הוא חשב. הוא הבין שיש לו קהל קוראים קטן, אבל הוא לא היה יכול אחרת. עניין אותו לכתוב ולראות את זה מודפס, הוא היה מחלק ספרים בחינם לכל מי שרצה, אבל הוא לא התנסה בשליחה של כתב יד וקבלה של סירובים. אתם לא רוצים – לא צריך, אני אוציא ואתם תדעו או לא תדעו מה הפסדתם".

הספריה של יצחק בן משה, מתוך סרטה של נכדתו, נעמה שוחט (צילום: באדיבות משפחת בר משה)

הספריה של יצחק בר משה, מתוך סרטה של נכדתו, נעמה שוחט (צילום: באדיבות משפחת בר משה)

בראיון לכתב העת "הכיוון מזרח" ב-2003, סיפר בר משה לכתב יובל עברי: "חשבתי וכתבתי המון באנגלית ובעברית אבל לא נקשרתי לזה. אני אוהב את השפה הערבית, גדלתי עליה, חייתי בתוכה 23 שנים. כל ספר בערבית שהגיע אלי קראתי בעיון, וגיליתי שהם עולים עלינו בהרבה תחומים, במיוחד בספרות".

בתשובה לשאלה על היחס לשפה בישראל, הוא אמר כי "היתה שנאה תהומית לערבית כשאני כתבתי בערבית. הרגשתי שאני כבר חלק מהאויב. כתבתי עד היום עשרה ספרים בערבית שלא זכו להתייחסות. אף אחד לא יודע ולא מעוניין לדעת באקדמיה הישראלית".

כמו יהודים רבים בעיראק, בר משה היה פעיל בתנועה הקומוניסטית. הוא היה עיתונאי, עורך ומייסד היומון הערבי "אל-אנבא", יועץ בשגרירות ישראל במצרים ופרשן ומנהל במחלקה הערבית בקול ישראל. ספריו עסקו בחיים בעיראק, בגעגועים, בקהילה היהודית ובהגירה.

"אבא שלי היה תערובת מאוד מוזרה של סופר, ילד קטן ועיתונאי", אומרת שמר. "הסיפורים שהוא כתב כתובים בשפה דוקומנטרית, מאוד עיתונאית. הוא כותב המון דיאלוגים, שיחה פנימית שלו עם עצמו".

את ספרו "יציאת עיראק" תרגם ניר שוחט ואת "בית בבגדד" תרגמה חניתה ברנד. "סיפרו לנו שאחד הספרים שלו הגיע לעיראק דרך אנגליה", מגלה שמר. "הספר הגיע בגרסתו בעברית – ותורגם בחזרה לערבית".

יצחק בן משה בעיראק (צילום: באדיבות משפחת בר משה)

יצחק בר משה בעיראק (צילום: באדיבות משפחת בר משה)

על "יציאת עיראק" כתבו מאמרים במדינות שונות בעולם הערבי, כשבין הכותבים מתגלה גם שמו של אבו מאזן, שמסתבר שהיכרותו עם הסופר היא רבת שנים."הוא האינטלקטואל היחיד בקבוצה השלטת היום, ואנחנו מכנים אותו מחבל", אמר בראיון בר משה. "הוא התפלא שיש יהודים שעדיין כותבים בערבית".

בעשורים הראשונים בישראל, חרף הביקורת והיחס ליהודי עיראק ולשפתו – בר משה היה אופטימי. אך אחרי האכזבה הגדולה שהגיעה דווקא לאחר השלום עם מצרים והמשיכה לאחר רצח רבין, הוא עזב את ישראל והיגר למנצ'סטר שבאנגליה, שם חיה ופועלת קהילה גדולה של יהודים גולים מעיראק.

באותו ראיון נדיר, סיפר על התקווה הגדולה שבאה עם השלום עם מצרים, והאכזבה אחריה. "כשהבנתי שישראל לא רוצה לחיות בשלום עם העולם הערבי, לא רציתי יותר להיות חלק מהסיפור הזה, הרגשתי לא שייך למדינה", הוא סיפר בראיון מ-2003.

דווקא בערבית

כדי להבין כמה יוצאת דופן הבחירה של יצחק בר משה לפרסם את ספרו הראשון בערבית, כשהוא תושב ישראל כבר 20 שנה, צריך לחזור אחורה. "אני אקצר לך 1,500 שנה בשתי דקות ונגיע לבר משה", מציע החוקר והמשורר אלמוג בהר. "יהודים התחילו לכתוב בערבית כבר בתקופה הטרום אסלאמית, בשירת הג'אהליה שהשפיעה מאוד על הספרות הערבית".

סבתו דיברה ערבית שהוא לא הבין. המשורר אלמוג בהר (צילום

אלמוג בהר (צילום: נועה ברזנר)

לאורך השנים, תחת האסלאם, יהודים כתבו ויצרו בערבית ספרותית, וגם בערבית-יהודית. רבי סעדיה גאון כתב בערבית יהודית, הרמב"ם כתב חלק גדול מהיצירות שלו בערבית "שינוי חשוב שחל במאה ה-19", מוסיף בהר, "יביאו אותנו ליצחק בן משה: תנועת ההשכלה, הנהדה (النهضة), אז מתחילה מודרניזציה של הערבית הספרותית, שכוללת גם סופרים יהודים. עיראק היא המקרה הכי מוקצן, שם מערכת החינוך כולה עוברת לערבית ספרותית".

ומה קרה בשנים הראשונות בישראל?

"סופרים כמו סמי מיכאל, שמעון בלס וששון סומך, שכתבו בערבית בעיראק, אמנם המשיכו לפרסם מאמרים בערבית בעיתונות בארץ ובעיראק, אבל בהדרגה עברו לעברית. אבל הם אף פעם לא ויתרו על הערבית", בהר ממהר להדגיש. "הם היו מתרגמים חשובים ופרופסורים לספרות ערבית. ב-1955 התנהל דיון מאוד מעניין עם אמיל חביבי, שהוביל את הכותבים היהודים למסקנה שהכתיבה בעברית יותר ראויה. חביבי אמר שהספרות צריכה לשרת את ההמונים ואם היהודים עוברים לעברית, גם הסופרים צריכים לכתוב בה, כדי לתקשר אתם ולייצג אותם".

ששון סומך. אף פעם לא ויתר על הערבית (צילום: קובי קלמנוביץ', פרס א.מ.ת CC BY-SA 3.0)

עד כמה מפתיעה הבחירה של בר משה לכתוב בערבית?

"יצחק בר משה וגם הסופר סמיר נקאש שונים מאוד משאר הכותבים כי הם לא התחילו לפרסם בעיראק. זה היה לא צפוי שמי שמתחיל לפרסם בארץ יתחיל לפרסם דווקא בערבית. בשנות ה-70 זה מאוד מפתיע בקהילה הספרותית. ששון סומך קרא לזה 'ספרות ללא קהל'. יהודים כבר כמעט לא קוראים ערבית, והסיכוי שבעולם הערבי יגלו עניין ביצירת אזרחי ישראל דוברי הערבית קלוש".

ישראל הופכת עוינת יותר ויותר לשפה הערבית, שפת האויב, וכתיבה בה זוכה להתעלמות מההוצאות ומהחוגים לספרות. אפילו הפרסים המוענקים הם בקטגוריה נפרדת: בר משה זכה בפרס ראש הממשלה לספרות ערבית, לצד סופרים כמו אמיל חביבי. ההדפסות היו לרוב בהוצאות עצמאיות (במקרה של בר משה, על ידי ועד העדה הספרדית בירושלים) והתרגומים התבצעו פעמים רבות על ידי בני משפחה.

"זו חלק מהטרגדיה של הערבית", אומר בהר. "הם אגרו את הספרים בבית. בגלל המצב השולי, המעורבות המשפחתית מובהקת, באין קהל מתרגמים אחר". שמר מספרת כי "את הספר האחרון של אבא, 'שני ימים ביוני', אנחנו תרגמנו אחרי מותו. ישבתי עם אמא שלי, היא תרגמה לי מערבית, כי אני לא דוברת את השפה".

להפוך את האובדן ליש

מעבר ההמונים לעברית הוא חלק מתהליך מחיקה והשכחה אינטנסיבי. בהר מדגיש כי "גם מי שהיה מסוגל לקרוא ערבית, לא עשה את זה, ברוב המקרים מחמת הבושה, והשפה כמעט ולא הורשה לדור שני ושלישי. מי שעובר את מערכת החינוך הישראלית לא מבין בכלל שלערבית היתה תקופה יהודית. מרגע שזה מדע בדיוני, אין להם בכלל מה לחפש. היום, פחות מ-1% מהיהודים בישראל מסוגלים לקרוא משהו בערבית, עיתון, אתר או ספר".

הסופרים היהודים שהמשיכו לכתוב בערבית בישראל הם בגדר אנונומים מבחינת התרבות הישראלית היום, אומר בהר. "ב-15 השנה האחרונות אני מלמד קורסים על ספרות מזרחית – ואפילו השם של שמעון בלס לא מוכר. 99% ממי שכבר מגיעים לקורס, כלומר שיש להם עניין, לא מכירים בכלל".

התחייה התרבותית והאקטיביסטית שהביא עמו הדור השלישי בעשור האחרון עד למיינסטרים הגלגל"צי, לא פסחה על סיפורו של בר משה. לפני חודשים אחדים יצא לאוויר העולם סרט קצר של נכדתו, נעמה שוחט, כסרט גמר במחלקה לאומנויות המסך בבצלאל, שאותו הקדישה לסבה. בסרט היפהפה, "שלושה דברים שהלכו לאיבוד", חוזרים שוב ושוב ציטוטים מספריו המתארים תחושת אובדן, גולה החוזר לביתו אך המקום אינו עוד כפי שהיה.

יצחק בן משה, מתוך סרטה של נכדתו, נעמה שוחט (צילום: באדיבות משפחת בר משה)

יצחק בר משה, מתוך סרטה של נכדתו, נעמה שוחט (צילום: באדיבות משפחת בר משה)

"לא הכרתי אותו, וזו היתה ההזדמנות שלי", מסבירה שוחט. "השייכות והחוסר שייכות שלי הובילו אותי להתחבר מאוד לתחושה שסבא שלי הרגיש. בספר נוכחים אובדן הבית וגם האובדן של סבא שלי עבורי. האַיִן הזה הוא המקור לאמנות – העשייה של הסרט היא דרך להפוך את האובדן ליש".

לא רק אצלנו – גם הדור השלישי בעיראק מנסה בעשור האחרון לחפש אחר יצירות שנשכחו. "השלטון של סדאם חוסיין וקודמיו הכתיב מחיקה של כל נוכחות יהודית, באופן שלא היה לו אח ורע בעולם הערבי", מסביר בהר. "כשהיו משמיעים יצירות של מלחינים עיראקים יהודיים ברדיו, למשל, היו מייחסים אותן ל'מלחין אנונימי'.

"אחרי 2003, עם הנפילה של חוסיין, התחילה ריאקציה. חוגים מסוימים שרוצים לדמיין אלטרנטיבה רב תרבותית לעיראק, מתעניינים במודל היהודי. ב-15 שנה האחרונות הספרות היהודית-עיראקית חוזרת לשיח האקדמי, במאמרים חשובים ובכתבי עת. בימי חייהם זה לא קרה, אבל היום מחזירים אותם אל הסיפור. זה שינוי גדול".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf