newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הסערה שחוללה קריאתה של חנין זועבי ל"פיקוח חברתי" על המסגדים

היציאה של ח"כ זועבי נגד תופעת האלימות כלפי נשים והטלת האימה על תושבי היישובים הערביים באמצעות נשק, היא אמיצה. אבל הדרישה שהציבה ל"פיקוח חברתי" על המסגדים, היא צעד אחד רחוק מידי

מאת:

חברת הכנסת חנין זועבי מככבת בימים אלו במרכזו של שיח מאוד חשוב וכואב בחברה הערבית, בעיקר בקרב אלו הפעילים בפייסבוק. על הסיפור של המרתון לנשים בטירה והאיום האלים על המארגנת שלו כבר כתבתי כאן, ושמעתם והתרשמתם גם מתמיכת חברי הרשימה המשותפת במאבקן של נשים נגד אלימות והדרה מהמרחב הציבורי.

חנין זועבי, שהנושא הזה קרוב לליבה ובוער בעצמותיה, פרסמה בפייסבוק סטטוס שבו שאלה מי הם קבוצת "הברברים" שמטילים אימה על חייהם של התושבים באמצעות אלימות ונשק. זועבי כתבה על הטרור החברתי נגד נשים ונגד חופש הביטוי והתנועה וההתנהגות שלהן.

לכאורה, מדובר במילים מאוד חזקות ונכונות – התופעה של שליטת קומץ עבריינים אלימים ומחומשים בכפרים ובערים הערביות היא מחלה כואבת בחברה שלנו. רק אתמול נרצח תושב ג'לג'וליה ביריות, בשבוע שעבר נורה מנהל בית ספר בכסייפה ונפצע קשה. אך הפוסט של זועבי המשיך לנתח את המצב של כפייה תודעתית, כפייה דתית והסתה נגד נשים או גברים שמשמיעים קול אחר. ויותר מכך – זועבי רמזה שיש קשר בין אנשי דת לבין הקיצוניים שרוצים באמצעות אלימות ונשק והוסיפה משפט ובו דרישה מכל התנועות הפוליטיות כולל התנועה האיסלאמית שחייבות להגביר את ה"פיקוח החברתי" על אנשי דת ואימאמים בכפרים הערבים, ועל מה שנאמר במסגדים בימי שישי. "יש כמה אנשים שחושבים שזו הממלכה הפרטית שלהם" כתבה זועבי.

האמירה הזו קוממה כמובן הרבה אנשים שהתגייסו להגן על האסלאם, על אנשי הדת ועל התנועה האסלאמית שחבריה גינו את הירי על הספורטאית ותמכו בה יחד כל עם חברי הרשימה המשותפת.

מכאן הפך הדיון מהר מאוד לתוסס, בוער וסוער ובמהלכו הטיחו בחנין זועבי האשמות קשות על הסתה, הכפשה, ועירעור "השלווה" בחברה. ואז ניתן האות לאשפי הפוטושופ שמיהרו לפברק תמונות קשות של זועבי. התמונות מזעזעות בעיני וקשות מאוד. באחת מהן הוצב ראשה המגולח של זועבי על גופו של גבר לבוש כתום ולצידו עומד לוחם של דאעש בשחור! (הטכניקה מוכרת לכם מאיזשהו מקום?). התמונה הזו עוררה בי סלידה וצמרמורת ברמות שלא הכרתי והרגשתי שהזוועות של דאעש קרובות אלי מתמיד. עד כמה ההסתה והפחדה מחלחלת בתוכנו. מהימין הקיצוני, שהשתמש בדיוק באותן תמונות בקמפיין הכתרת זועבי כאויבת העם, וכמובן המראות מהפשעים של דאעש שכובשים את הרשת ואת התודעה שלנו, ולא השאירו גבולות וקווים אדומים של מוסר וחוק, של מה ראוי ומה אפשר לעשות בגבולות חופש הביטוי.

> ריצתה 14 שנים על הריגת בעלה המתעלל ולשופט רובינשטיין זה לא מספיק

ח"כ חנין זועבי לצד ג'מאל זחאלקה, איימן עודה ובאסל גטאס בבית המשפט העליון בדיון בפסילת מועמדותה לכנסת ה-20. (צילום: יח"צ הרשימה המשותפת)

ח"כ חנין זועבי לצד ג'מאל זחאלקה, איימן עודה ובאסל גטאס בבית המשפט העליון בדיון בפסילת מועמדותה לכנסת ה-20. (צילום: יח"צ הרשימה המשותפת)

למרות ההסכמה העקרונית שלי עם התביעה של זועבי לפתוח את הנושאים הכי קשים והכואבים בתוך החברה הפלסטינית לדיון פתוח ומתורבת, ולמרות שאין לי ספק שנעשה פה ניסיון אמיתי ואמיץ להגיד את האמת שלה ולהילחם מבפנים נגד סתימת פיות ודיכוי חברתי ובמיוחד דיכוי נשים בכסות מדומה של דת – זועבי השתמשה בכל הארטילריה שיש לה ופגעה על הדרך במקומות רגישים ועדינים בשיח הפנים חברתי.

זהו דבר שראוי בעיני להיעשות, אבל אני חושבת שהדיון על המרתון בטירה והמאבק בקומץ "עברייני הדעה" לא היה צריך להגיע עד לדרישה לפיקוח על המדרשות ביום שישי ועל המסגדים. זאת עדיין נחשבת פרה קדושה ויש על הנושא הזה קונצנזוס זהיר ברוב המקומות. מה גם שהדרישה לפיקוח חברתי על מה שנעשה במסגדים עוררה גם אסוציאציות ואת החשש המתמיד מהסוד הגלוי לכל שהמדינה מפקחת מסיבות כביכול "ביטחוניות" על כל המסגדים באמצעות השב"כ וזרועות הביטחון הארוכות שמגיעות לכל מקום.

אז הדרישה לעוד פיקוח, גם אם הוא ממניע אחר, היא לא בדיוק רעיון חכם ומתוחכם. לדעתי הוא גם סותר את האג'נדה שזועבי עצמה מנסה לקדם באמצעות שיח על דמוקרטיה, ריבוי דעות וחופש הפולחן וזכותן של נשים לנוע לדבר ולהתלבש כראות עיניהן בלי "פיקוח חברתי מדכא". אז באיזה זכות היא דורשת פיקוח על המסגדים? ומה המנגנון של פיקוח חברתי כזה? אני מסכימה בהחלט שהדיון צריך להתקיים, והגיע הזמן לפוצץ את הבלון הזה, אבל אני חוששת שעצם הפיצוץ הלא מבוקר והיהיר ישאיר אחריו הרבה חתיכות מפוזרות ולא מטופלות, שבמקום לבנות שותפות יפגעו בתהליך החיובי הקיים שאני מרגישה אותו מתרחש אט אט.

אני באמת חושבת שהתנועה האסלאמית, על כל הזרמים שבה, נעה בכוון המרכז. הצטרפות התנועה לרשימה המשותפת והמסרים שמשודרים לציבור הם בעוצמה ובכיוון הנכון. נכון, יש לנו עדיין בעיות וויכוח נוקב על פוליגמיה, ייצוג נשים, כפיית חיג'אב, קידום זכיות נשים ועוד, ואני, כמו רבים מבני ובנות עמי, מוצאת את עצמי בולעת את הצפרדע בסוגיות פמיניסטיות, כמו למשל עם הנוכחות של התנועה ברשימה המשותפת. אבל אני חושבת שהדרך לשינוי היא אחרת, ושהדרישה לחירות וחופש מתחילה ביכולת שלי להתקיים במרחב שיש בו אנשים שונים ממני באמונתם, בלבוש שלהם ובפולחנם.

אם נסכים על גבולות שבהם פגיעה ואלימות בשיח הציבורי פסולים ולא מהווים חלק מהערכים של כולנו נתקדם צעד לעבר השותפות החברתית והערבות ההדדית. נשמע לכם אידיאלי מדי? יכול להיות, אבל אין קיצורי דרך בתהליך של שינוי חברתי ואין מהפכות גדולות, יש צעדים קטנים ומשמעותיים שחייבים להיראות ולהתרבות. כמו ההפגנה הקטנה והמיוחדת שהייתה אתמול בכפר שיבלי בצפון, שם נרצחה אישה לפני שבוע וראש המועצה החליט לארגן אירוע מחאה קהילתי נגד האלימות.

נכון, היה עצוב שבכרוז שחולק לא אמרו ששאדיה שיבלי בת ה-46 נרצחה על רקע מגדרי, אבל בעבר כשנרצחו נשים באותו כפר לא הצליחו לארגן מחאה בכלל, כך שצעד צנוע זה חשוב בעיני עד מאוד. ואם היינו יוצאים נגד המועצה והמסגד וכל העולם כדי לתת להם על הראש על הפחדנות שלהם והכניעה לטרור הרחוב, אני בספק אם היינו משיגים משהו.

הנקודה הנוספת שכדאי לעצור ולהתבונן בה היא הקלות שבה מרשים לעצמם גברים לפגוע ולתקוף אישה, נבחרת ציבור שמייצגת הרבה נשים וגברים שחושבים כמוה, בלי למצמץ. כשגברים אמרו וכתבו והעבירו את אותו מסר של זועבי אף אחד לא השווה אותם לכלב רחוב או קרא לפגיעה בהם. ההתלהמות כלפי נשים שמעיזות ולא מתנצלות ולא נחמדות כמו שמצפים מהן לעשות, היא חלק מהדיכוי של נשים. מהבחינה הזאת טוב שיש זועבי אחת ששמה זכוכית מגדלת מול הפרצוף של כולנו.

ואתם היהודים קוראי שורות אלו, שנחשפים לכביסה המלוכלכת שלנו – אני מזמינה אתכם להסתכל על כלל החברה ולראות עד כמה אנחנו דומים ומושפעים זה מזה. היחס של החברה הישראלית לנשים דעתניות ובעלות עוצמה הוא לא פחות שוביניסטי ופוגעני, בפוליטיקה ובמחוזות אחרים.

> ציון לשבח פמיניסטי לחברי הכנסת של הרשימה המשותפת

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf