גם אם ירצו, מצרים וסעודיה לא יכולות לתמוך ב"עסקת המאה"

לפני יותר מארבעים שנה, ב-1976, הטיל המועמד הדמוקרטי לנשיאות ארצות הברית ג'ימי קרטר פצצה פוליטית. בשל תמיכתו בזכויות אדם, הוא דיבר על הצורך למצוא מולדת לפליטים הפלסטינים. היום הצהרה כזו לא מעוררת התרגשות, אבל אז הממסד הפוליטי האמריקני, בעיקר הפרו-ישראלי, געש ורעש. למרות זאת הוא נבחר.

שנה אחר כך ובעקבות הצהרה זו, וזה גילוי שנחשף לאחרונה, שלח לו יאסר ערפאת מסר חשאי. ערפאת הביע נכונות לחיות בשלום עם ישראל, בתנאי שארצות הברית תתמוך בהקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית. את המסר העלום הזה מצא בארכיון ההיסטוריון היהודי-אמריקני סת' אנזיסקה והוא כותב על כך בספרו Preventing Palestine. ערפאת לא ציפה שממשלת ישראל בראשות מנחם בגין תסכים להקמתה של מדינה פלסטינית אפילו תמורת שלום. אבל קרטר, משום נאמנותו לזכויות האדם, אולי יסכים לתמוך בהגדרה עצמית פלסטינית.

אבל אז הגיעה הפוליטיקה. הופעלו לחצים במערכת הפוליטית האמריקנית, יוזמת ערפאת התקבלה באי-הסכמה בתוך אש"ף, החל מהלך שלום נפרד של אנואר סאדאת שרצה את סיני בחזרה, גם אם הדבר מביא להפקרת הפלסטינים, ומנחם בגין נחת בוושינגטון עם תכנית האוטונומיה. קרטר שינה כיוון. הנשיא האמריקני הצליח לסחוט מבגין הכרה ב"זכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני", אבל לא הוא ולא אף אחד מהמעורבים בהסכם השלום הישראלי-מצרי לא טרח להגדיר מהן הזכויות הללו וכיצד יושגו.

הממשל האמריקני זיהה שירדן, ערב הסעודית ומצרים אינן תומכות בעצמאות פלסטינית אלא לאחר תקופת מעבר, וכך נוצרה מסגרת לדיונים חסרי תוחלת על תכנית האוטונומיה של בגין. לתוכנית של בגין היו שני עקרונות: התנגדות מוחלטת לעצמאות פלסטינית ופסילה מוחלטת של אש"ף. האוטונומיה שהציע בגין ב-1977 לא הייתה פרוזדור לעצמאות ולא הייתה אמורה להיות מיושמת בהנהגת אש"ף.

ערפאת לא חשש שמא מדינות ערב תקבלנה את רעיונות בגין.  "הממשלות הערביות תקועות איתנו", מצטט אנזיסקה את ערפאת. "הן אינן יכולות לזנוח אותנו, גם אם הן רוצות בכך. כמובן, זהו המהלך שישראל בונה עליו, אבל זה לא יעבוד". ערפאת צדק. מדינות ערב או ישראל לא הצליחו לכפות על אש"ף את תכנית האוטונומיה. היה זה אש"ף שקיבל אותה כאשר חתם על הסכמי אוסלו ב-1993.

היכן אנו עומדים היום, עשרים ושבע שנים לאחר מכן? הימין הישראלי מתמודד עם העובדה, שהתנועה הלאומית הפלסטינית על שני פלגיה העיקריים, פת"ח וחמאס, מנהיגה את האוטונומיה. עד כה מיקד הימין הישראלי את מאמציו בחסימת דרכה של האוטונומיה לעצמאות. הוא עשה זאת באמצעות הרחבת התנחלויות וסיפוח הדרגתי של הגדה המערבית. האפרטהייד האתני, שהיה גלום בתכנית האוטונומיה של בגין, הופך למציאות בימי בנימין נתניהו.

כמו ערפאת לפני ארבעים ושתיים שנה, מחמוד עבאס מציע שלום לישראל תמורה מדינה ריבונית בשטחי 1967, וישראל וארצות הברית מסרבות. נתניהו, ככל הנראה בתיאום הדוק עם דונלד טראמפ, מציע מדינה מינוס, כפי שכתבנו כאן. זהו למעשה סוג של אוטונומיה. אגב, אם בודקים היטב, מה שנתניהו מציע הוא פחות ממה שבגין הציע ב-1977.

ואילו עבאס מגשים היום את אמירת קודמו – "הממשלות הערביות תקועות אתנו". לפני כשנה ורבע החל ממשל טראמפ לגייס תמיכה ערבית בעקרונות 'תכנית המאה'. הוא גישש אצל סעודיה, מצרים, ירדן ומדינות המפרץ, ובתוך כך, ובאופן חד צדדי, העביר טראמפ את השגרירות האמריקנית לירושלים, הכריז שירושלים והפליטים הם מחוץ למשא ומתן, וקיצץ בסיוע הכספי לפלסטינים.

אולם גם אם הן אולי רוצות בכך, ממשלות מצרים וסעודיה לא יכולות לקבל את רעיונות הממשל האמריקני ולהתעלם מדעת הקהל הערבית והמוסלמית. עבאס פנה אליהן במהלך יזום כדי לעצור את יוזמת טראמפ. ירדן מלכתחילה הסתייגה מהרעיונות ששמעה משום שרק פלסטין עצמאית תמנע הגירה נוספת מהגדה המערבית אליה. עתידה של הזהות ההאשמית של הממלכה קשור לעתיד הריבוני של הגדה המערבית. ביוזמת עבאס, הציבו מנהיגי ערב בשבועיים האחרונים חזית אחידה נגד הרעיונות שהם שמעו מפי קושנר וגרינבלאט. השורה התחתונה: בהעדר תמיכה ערבית, נאלץ הממשל לדחות שוב ושוב את פרסום התוכנית.

הדילמה עמה מתמודד הממשל האמריקני היא האם לפרסם את התוכנית למרות דחייתה הצפויה בידי הערבים? אי-פרסום התוכנית יוריד ממחיר הכישלון, והיא תיקבר בחשאי ותישכח. לעומת זאת, החלטה לפרסם אותה פירושה שאין הממשל מוכן לקבל כישלון נוסף במדיניות החוץ שלו לאחר שנכשל להגיע לעסקה עם צפון קוריאה, והוא ערוך להגיב.

ציר נתניהו-טראמפ בנוי על מניעת הפיכתה של הרשות הפלסטינית למדינה. אם אין שותף ערבי ל'תכנית המאה' ורוצים לקדם אותה, יש אפשרות לעשות זאת באמצעות צעדים חד-צדדיים של ישראל כגון סיפוח אריאל ומעלה אדומים. לחלופין אפשר לחנוק פיננסית את הרשות הפלסטינית באמצעות החרמה נוספת של כספי המיסים שישראל גובה מהעובדים הפלסטינים בשטחה. מדובר בהימור על עצם קיומה של הרשות הפלסטינית. בימין הישראלי – והאמריקני – יש מי שדוחפים לכך, והם יהיו שותפים מרכזיים בקואליציה הבאה.

מנחם קליין הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן. קליין היה יועץ למשלחת ישראל במשא ומתן עם אש"ף בשנת 2000 ונמנה על מובילי יוזמת ז'נבה. ספרו Lives in Common, Arabs and Jews in Jerusalem, Jaffa and Hebron נבחר על ידי ניו רפובליק כאחד מחמשת ספרי העיון הטובים ביותר של 2014. לאחרונה יצא הספר במהדורה עברית בקיבוץ המאוחד, תחת הכותרת "קשורים –הסיפור של בני הארץ".