newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לאן הולכים היחסים בין הפלסטינים משני צידי הקו הירוק?

למרות ההפרדה הפיזית, הפילוג, והאתגרים המקומיים של כל קהילה, הצליח הרג המפגינים בעזה להוציא לרחובות רמאללה וחיפה הפגנות, והעלה מחדש לדיון את הקשר בין חלקי העם הפלסטיני

מאת:

הרחק מאוזניו של הציבור הישראלי, אך ממש מתחת לעיניה של ממשלתו המתבוננת היטב, מתנהל לו כבר תקופה ארוכה דיון פנים-פלסטיני על מצב החירום אליו הגיעה החברה הפלסטינית: הפילוג בתוכה והשלכותיו.

הפגנות שהתקיימו לאחרונה בחיפה למען עזה ונגד המצור, והפגנה ברמאללה נגד חלקה של הרשות במצור ונוכחות של פלסטינים אזרחי ישראל בה  – נתקלו שתיהן באלימות ומעצרים המוניים. אך מעבר לגינוי הנרחב של האלימות המשטרתית בקרב הפלסטינים כולם, ולמרות הפילוג וההפרדה בתוך החברה הפלסטינית, עלה שוב הדיון על היחסים בין הפלסטינים משני צידי חומת ההפרדה. באופן טבעי, גם שאלת תפקידם של הפלסטינים מ-48' במאבק נגד הכיבוש לא נפקד מהדיון.

ד"ר הוניידה גאנם, מנהלת "מדאר – המרכז הפלסטיני ללימודים ישראלים ברמאללה", עוסקת בנושא כבר שנים. היא חיה על התפר שבין רמאללה לארץ, ובמחקריה מבקשת תחילה להזכיר כי למרות כל הפילוגים בתוך הקהילות הפלסטיניות השונות רוב הפלסטינים מסכימים על כמה נקודות עיקריות: ההפרדה בין הפלסטינים נכפתה עליהם, היא מחלישה אותם ומאפשרת לישראל שליטה יותר קלה עליהם. קל הרבה יותר לשלוט על עם מפולג גיאוגרפית ופוליטית.

צריך להזכיר, הפילוג בחברה הפלסטינית לא מתחיל ונגמר רק בחומה, בכיבוש ובדיכוי הישראלי. כבר שנים ארוכות שממשלת פתח ברמאללה וממשלת חמאס בגדה אינן מצליחות להגיע לכדי פיוס, למרות תחינות האזרחים. בנוסף, קיימת גם עדתיות בתוך החברה הפלסטינית בישראל שכוללת מוסלמים, נוצרים ודרוזים, הפרדה בין הפלגים של התנועה האיסלאמית, וריחוק גיאוגרפי שמבנה בתוכו גם פערים תרבותיים (חיפה והגליל, ערים מעורבות במרכז, משולש ונגב).

בין עזה לחיפה, כל הפרטים כאן.

בין עזה לחיפה, כל הפרטים כאן.

השילוב בין ההפרדה על ידי החומות והכיבוש, הפילוג, והבידוד היחסי של הקהילות, יצרו במרוצת השנים מציאות מקומית שונה מקהילה לקהילה, שהביאה עימה גם צרכים ובעיות ייחודיות, ודרכים נפרדות להתמודדות. אוכלוסיות המנהלות את מאבקן בצורה פרטית ופרטנית בהתאם לצרכים ספציפיים ומידיים. לפי  מחקרה של גאנם, "ייחודיות נבדלת בצל האחדות הלאומית", כל חלק בעם הפלסטיני פיתח תוכניות פוליטיות וכלים שונים להתמודד עם הכיבוש: באדמות 67' עיקר המאבק מתמקד בהקמת מדינה תוך שימוש בהתנגדות אלימה ו/או בלתי אלימה (כמו מאבקים עממיים מקומיים, או קמפיין ה-BDS); הפלסטינים אזרחי ישראל נאבקים על אזרחות שוויונית תוך שימוש בכלים פוליטיים (הרשימה המשותפת, ועדת המעקב) ואילו מאבקם של מיליוני הפליטים, בתפוצות וגם הפנימיים, נע סביב זכות השיבה לאדמות 48'.

ד"ר הוניידה גאנם (התמונה באדיבות המצולמת)

ד"ר הוניידה גאנם (התמונה באדיבות המצולמת)

העובדה כי ישראל ממשיכה להערים עוד ועוד קשיים רק מתדלקת ומשמרת את המצב הקיים: בגדה ימשיכו לעסוק בהתנחלויות ואפרטהייד, בתוך הקו הירוק ימשיכו לעסוק באפליה ובחוקים גזעניים הצצים כפטריות לאחר הגשם והופכים את האפרטהייד בתוך ישראל מסמוי לגלוי, ובעזה ימשיכו לעסוק ברעב ובמצוקות קיומיות אמיתיות בשל המצור, עם סבבי לחימה מדי כמה שנים והתעסקות בהתאוששות מהם לאחר מכן.

גאנם מצביעה על האינתיפאדות כעל אירועים בעלי השלכות היסטוריות על היחסים בין הפלסטינים משני צדי הקו הירוק. במהלך האינתיפאדה הראשונה, אז יצאו כמעט כל תושבי השטחים לרחובות נגד הכיבוש, הפלסטינים בתוך ישראל קיימו הפגנות תמיכה בלתי אלימות, תוך דרישה לשוויון. האינתיפאדה השנייה, לעומת זאת, היוותה נקודת מפנה עת ישובים פלסטינים שלמים בערו ללא חשיבות למיקומם הגיאוגרפי. פלסטינים רבים הרגישו אז שדין ואדי ערה כדין ג'נין, דין יפו כדין אלקודס.

ערבים או פלסטינים?

למרות הניתוק הפיזי, הפילוגים וההבדלים, יותר ויותר ערבים בישראל מגדירים את עצמם כ"פלסטינים", בדיוק כמו בני ובנות עמם בגדה, בעזה ובמחנות הפליטים. ככל שהמדינה מקפידה לכתוב בספרי הלימוד ובמסמכים הרשמיים שלה "ערביי ישראל", ולנסות לכפות על אזרחיה הפלסטינים זהות לא להם, כך הם מפגינים יותר גאווה בזהות לאומית, ואף הנכחה שלה במרחב. הזהות היא חלק מהמאבק.

להיעלמותו ההדרגתית של הקו הירוק ממדיניות ממשלות ישראל ומהשיח הציבורי הישראלי, להשפעות הטכנולוגיות (רשתות חברתיות, הנגשה של תרבות פלסטינית באמצעות האינטרנט), להקצנה הפוליטית של הימין שדוחקת את האזרחים הערבים פוליטית ותרבותית – לכל אלו תפקיד חשוב בטשטוש הגבולות בין שני צידי החומה, בדחיפתם של פלסטינים רבים מישראל לאמץ ולהתגאות בזהותם, ובחיזוק תחושת שותפות הגורל בין כל חלקי העם.

מפגינים בחיפה נגד הרג המפגינים בעזה ואלימות המשטרה בעיר (צילום: מאיר ועקנין/פלש90)

מפגינים בחיפה נגד הרג המפגינים בעזה ואלימות המשטרה בעיר (צילום: מאיר ועקנין/פלש90)

לפני כשנה וחצי הכנתי סדרת כתבות לטלוויזיה החברתית סביב נושא הזהות הפלסטינית. הכתבות בחנו את ההיסטוריה של מרכיב הזהות הלאומית בקרב ערבים אזרחי ישראל, והצביעו על יום האדמה ב-1976 ועל אירועי אוקטובר 2000 באינתיפאדה השנייה, במהלכם נרצחו 13 צעירים ערבים על ידי המשטרה, כנקודות הציון המשמעותיות ביותר בדחיפתם של האזרחים הערבים לעבר אימוץ זהות פלסטינית.

אחד המרואיינים היה ד״ר מרוואן דרוויש, חוקר סכסוכים פלסטיני מאוניברסיטת קובנטרי באנגליה שאמר אז: "הפילוג הפלסטיני הפנימי, הסגר, המחסומים, החומה. כל זה בעצם יצר מצב שונה ופילוג בין הקבוצות השונות של הנוער הפלסטיני. לדעתי זאת אחת המטרות של המדיניות הישראלית. שאנשים יקראו לעצמם פלסטינים, אבל שיהיה פילוג פנימי ושוני ובאיזושהי מידה גם קונפליקט ביניהם: יצירת דימויים שונים אחד על השני. איך הפלסטינים מעזה למשל תופסים את הפלסטינים בירושלים או בתוך ישראל. הדימוי הזה והיצירה של זהויות שונות, במידה מסוימת משרת את המדינה, את הכיבוש ואת השליטה של ישראל על הפלסטינים".

גם קמר טאהא, פעילה פלסטינית בולטת, התייחסה לסוגיית הזהות בשיחה שקיימנו: "יש כמה מחקרים שמראים בשנים האחרונות שבין 30 ל- 40 אחוז מבני הנוער קוראים לעצמם 'פלסטינים', אולם מבלי ממש להבין את המורכבות של העניין". טאהא סיפקה גם אבחנה נוספת: היא הציעה שייתכן שאימוץ "הפלסטיניות" על ידי הדור הצעיר נעשה כתגובת נגד לעדתיות ולפילוג בתוך החברה. לא עוד "מוסלמי" או "נוצרי", אלא "פלסטיני". בהקשר הזה, זוהי דוגמה לכך שזהות יכולה להיות גורם מאחד.

כוחות הבטחון הפלסטינים יורים רימוני הגז והלם לעבר מפגינים ועיתונאים. הפגנה ברמאללה בקריאה להסרת הסנקציות מעל עזה. (צילום באדיבות העמוד הפלסטיני "הסירו את הסנקציות")

כוחות הבטחון הפלסטינים יורים רימוני הגז והלם לעבר מפגינים ועיתונאים. הפגנה ברמאללה בקריאה להסרת הסנקציות מעל עזה. (צילום באדיבות העמוד הפלסטיני "הסירו את הסנקציות")

הביצה והתרנגולת

אבל למרות הגאווה בזהות, ולמרות הסערה בעקבות התגובה האלימה של משטרת ישראל להפגנה בחיפה, אנחנו רואים בשנים האחרונות פחות ופחות פלסטינים אזרחי ישראל בהפגנות, ובמובן מסוים גם הרבה פחות מעורבות פוליטית.

"יש כמה סיבות לכך שפחות פלסטינים יוצאים לרחובות, אחת המרכזיות בהן היא היעדר אופק ואסטרטגיה פוליטיים ברורים אצלנו", אומר מוחמד יונס, 30, פעיל המתגורר בחיפה. יונס הוא ממקימיה של "תנועת המדינה האחת" החדשה, בה חברות דמויות מפתח בהנהגה הפלסטינית לצד דמויות כמו ההיסטוריון פרופסור אילן פפה. מטרתה של התנועה להתגבר על ההגמוניה של האידיאולוגיה הציונית ולכונן מרחב שוויוני ומשותף לערבים ויהודים בין הנהר לים.

"תוסיף לזה את מה שקורה בסוריה, ותקבל תחושת ייאוש ותסכול קולקטיבית. יש גם תסכול מההנהגות שלנו, הרשימה המשותפת כמו גם ועדת המעקב. האחרונה ממש איבדה את אמון הציבור לגמרי. תראה מה אנשים כותבים בפייסבוק אחרי עוד החלטה לשבות, איך אנשים יוצאים נגדם, ותבין את המשבר", ממשיך יונס.

"סקרים אחרונים מראים שמה שמעסיק את הפלסטיני בישראל כרגע הוא האלימות המשתוללת ברחובותינו, ובצדק. אנחנו עסוקים בבעיות המיידיות שלנו, אז איך אפשר להוציא אלפים למחות למען עזה במציאות כזו? זה מציב בפנינו דילמה אסטרטגית: לטפל בעניין האלימות בלבד, או להמשיך ולהתנגד לכיבוש מתוך מחשבה שהוא זה שמאפשר את האלימות הזו מאחר והוא נהנה ממנה? זה די מצב של 'הביצה והתרנגולת'. מה בא קודם, האלימות או הכיבוש?".

הפגנת השיבה גבול עזה, 14 במאי 2018 (אקטיבסטילס)

הפגנת השיבה גבול עזה, 14 במאי 2018 (אקטיבסטילס)

יונס סבור כי קיימת בקרב הפלסטינים בישראל התרחקות מסוימת מבני עמם בגדה. הוא מצביע על המתרחש בעולם הערבי ועל אימוץ חלק מההסברה הישראלית כגורמים לכך. "פלסטינים מסתכלים על האביב הערבי, ואתה שומע אותם אומרים אחר כך 'וואלה, אז דווקא טוב לנו בישראל'. חלק מהם מתחיל לאמץ גם את הטענות הציוניות השקריות שנאמרות על הרשימה המשותפת, על זה שהיא לא מטפלת בבעיות של החברה הערבית בישראל. זה קורה בגלל האלימות הבלתי נסבלת כמובן. כלומר, חלק גדול מדי בציבור שלנו מתחיל להפריד בין הכיבוש לבין בעיותינו החברתיות, מבלי להבין כי הכיבוש מרוויח מכך".

לפני שנה וחצי ישבתי במשרדה של ד"ר גאנם ברמאללה. הימים היו ימי תחילת הסנקציות שהטילה הרשות הפלסטינית נגד תושבי עזה מתוך מטרה ללחוץ על חמאס. נדהמתי ותהיתי מדוע אין אנשים ברחובות המוחים נגד שלטון הרשות. "אנשים מבועתים", ענתה אז גאנם. "אל תחשוב שטוב להם או שלא כואב להם. הם מאוד כואבים ומתוסכלים, אך לא יוצאים להפגין כי הם רואים מה קורה בסוריה. במובן מסוים, חוסר ההתנגדות לעבאס היא בבחינת קבלת הרע במיעוטו".

ואולי הדברים שוב משתנים, בכל זאת? הנה, רק בחודשים האחרונים התקיימו ההפגנות המתוקשרות בחיפה (גם אם לא הצליחו להוציא אלפים לרחובות) ולמרות החשש יצאו אלפים להפגנות ברמאללה נגד הרשות ולמען עזה. יכול להיות שהפעילים ברמאללה קיבלו השראה מהפעילים בחיפה ובירדן, בה החלו באותה תקופה לצאת עשרות אלפים כנגד הממשלה? האם ההצטרפות של פעילים מחיפה למפגינים ברמאללה היא סנונית שמבשרת על שיתוף פעולה מעשי משני צידי החומה? האם יתכן, שברמאללה מתחילים להתפוגג החששות מזוועות האביב הערבי? ימים יגידו.

רוצים לשמוע עוד על הקשר בין הפלסטינים משני צידי החומה? בואו לאירוע של "שיחה מקומית" וקרן רוזה לקסמבורג ב 17.7, "בין עזה לחיפה".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf