newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הפרטת משאבי הטבע הביאה לנו צונאמי של חומצה

כריית משאבי הטבע שלנו צריכה להתנהל על פי האינטרס של הציבור, ולא של בעל ההון. החומצה ששטפה את נחל אשלים מוכיחה זאת

מאת:

כותב אורח: אלון-לי גרין

מה שרואים בתמונות המגיעות בימים האחרונים של אגמי החומצה החדשים בנחל אשלים במדבר יהודה, זאת כרוניקה ידועה מראש של הפרטה ושל קפיטליזם.

1.

הגבים לאורך נחל אשלים לאחר הזיהום. (צילום: בעז פריפלד רשות הטבע והגנים)

הסיפור מתחיל ב-1952, כאשר ממשלת ישראל הקימה בנגב חברה לכריית פוספטים, המשמשים לייצור דשנים. במרוצת השנים גדלה החברה והתמזגה עם חברות ממשלתיות אחרות, תחת חברת "כימיקלים לישראל". החברה שהיתה בבעלות הממשלה ובפיקוחה, כרתה את משאבי הטבע הציבוריים בישראל: מלח מים המלח, ברום, אשלג, פוספטים, כלור ועוד. משאבים ציבוריים שהניבו לציבור רווחים של מאות מיליוני שקלים בשנה.

2.
כל עוד היתה "כימיקלים לישראל" חברה ממשלתית – עד שנת 1995 אז נרכשה על ידי שאול אייזנברג ובהמשך על ידי האחים עופר – זרמו הרווחים שהיא ייצרה לממשלה, כלומר- לציבור. בנוסף, הממשלה, שמייצגת את הציבור, קבעה את קצב הכרייה של המשאבים, את הפיקוח הסביבתי על הכרייה ואת המגבלות על כל מפעל ומפעל.

צריך להבין: כריית משאבי טבע היא עסק מורכב, וכמו שאנחנו יודעים – גם מסוכן מאוד. מסוכן לעובדים שמתעסקים עם כימקלים, מסוכן לבריאות התושבים החיים בסביבת המפעלים ומסוכן לסביבה ולבעלי החיים החיים בה.

וזו תשובה פשוטה לכל מי שטוען "שהמדינה לא יכולה לעשות זאת בעצמה": עד 1995 עסקה המדינה בכריית משאבי טבע. נכון, היא עשתה זאת בקצב איטי הרבה יותר מהיום אבל תוך בפיקוח הדוק הרבה יותר, ובכל זאת – הכניסה לקופת המדינה מיליארדי שקלים.

> למה העצם שזרק ביבי נתקעה בגרונם של הנכים?

3.
מרגע שעברה הבעלות על "כימיקלים לישראל" מהמדינה לידיים פרטיות, ובפועל עברה הבעלות על משאבי טבע מהציבור לבעלי ההון, החלו להיווצר הבעיות. הראשונה, היא בעיה עקרונית: אוצרות טבע הם משאב קולקטיבי השייך לציבור כולו, וכאלה צריכים להיות גם הרווחים עליהם. כי"ל מרוויחה מידי שנה מליארדי שקלים. מליארדים שהיא מרוויחה על חשבון הציבור.

זה עקרוני כי הכרייה של משאבי הטבע צריכה להתנהל לפי האינטרס הרחב ביותר של הציבור, ועם מכלול השיקולים של הציבור, ולא לפי האינטרס הצר של רווחים של בעל ההון. שנית, ועל זה לא אתעכב בפוסט הזה כי בעיני זה די ברור, זכויות העובדים של עובדי המפעלים הורעו כמובן. מעובדי מדינה, רבים מהם הפכו לעובדי סוג ב' ג' ו-ז', נטולי קביעות, זכויות וביטחון.

> הילדים והמורות יצאו לחופשה, העוני והפערים לא

נחל אשלים המזוהם. (צילום: המשרד להגנת הסביבה)

נחל אשלים המזוהם. (צילום: המשרד להגנת הסביבה)

4.
אבל הבעיה החמורה ביותר שעולה מהבעלות הפרטית על משאבי הטבע, היא זו שאנחנו עדים לה בימים האחרונים. כשהאינטרס היחידי הבא לידי חשבון במפעלים הרגישים הללו הוא רווח, אז בעלי ההון – האחים עופר, במקרה הזה – מגבירים את הכרייה והייצור מצד אחד עד כמה שאפשר, ומן הצד השני חוסכים בכל מה שאפשר כדי למקסם את רווחיהם. הם חוסכים בתנאי ובבטיחות העובדים, ברכישת ציוד חדש ובטוח יותר, בפיקוח סביבתי הדוק ובהבטחת בריאות הציבור, במספר אנשי הצוות ועוד.

וזה בדיוק הסיפור של מה שקרה בנחל אשלים. צונאמי של חומצה שפרצה את סוללות המאגר של מפעל הדשנים של כי"ל ויצרה אגמים חדשים ורעילים במדבר יהודה. אם רק היו משקיעים יותר חלקים מההכנסות האסטרונומיות של כי"ל בהגנה על הסביבה, על הבריאות ועל החי, תאונה כזו לא היתה מתקיימת.

5.
זה לא רק הסיפור של נחל אשלים. זה גם ים המלח שתחת האחים עופר הולך ונעלם, מורעל ומצטמק, זה הסיפור של חיפה כימיקלים וההימצאות של חומרים מסוכנים ומזהמים בכל מפרץ חיפה, זה הסיפור של הגז הטבעי שנמצא לחופי ישראל וזה גם הסיפור של תגליות הנפט ושל המים המינרלים. אין ולא צריכה להיות בעלות פרטית על משאבי טבע. זה מסוכן לסביבה, זה מזיק לבריאות וזה שודד את הציבור. תסתכלו על התמונות האלו. אי-אפשר לטעון אחרת.

אלון-לי גרין הוא חבר הנהגת תנועת "עומדים ביחד".

> אום אל חיראן: מבנים שנתרמו למשפחת אבו אלקיען בסכנת הריסה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf