newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

'התנהגות מאופקת׳ לפי ישראל: מעצר קטין וירי חי בביתו

כבר שבע וחצי שנים מפגינים תושבי כפר קדום נגד סגירת כביש המחבר אותם לשכם. הצבא ניסה הכל: לפזר בואש, להשליך רימוני גז והלם, לירות אש חיה. כלום לא עזר. ביקור בכפר שלא מוכן לוותר

מאת:

בצהרי ה-18 לינואר, לפני קצת יותר מחודש, הגיעו כוחות גדולים של צבא לבית בכפר קדום שבגדה המערבית במטרה לעצור את טארק שתיווי בן ה-14, בטענה שהנער "זוהה מיידה אבנים לעבר הכוחות" (לשון דובר צה"ל) בזמן ההפגנה השבועית בכפר. יומיים לאחר מכן פורסמה באתר Ynet כתבה ובה סרטון המתעד את העימות שפרץ בין קבוצת נשים שניסו למחות ולחלץ את הנער ממעצר לבין החיילים שהובילו אותו למעצר ובהם קצין זוטר. ב-Ynet החמיאו לקצין על כך ש"הגיב באיפוק", ובצבא התגאו כי פעל כראוי. האופן שבו תיארו בפנינו בני משפחת שתיווי את מה שאירע בביתם באותו יום נשמע הרבה פחות "מאופק".

"הייתי בבית של הדוד שלי בקומה השנייה כשהחיילים הגיעו וניסו לפרוץ אל הבניין מהקומה הראשונה", אומר לנו טארק שתיווי בביקור שערכנו בבית ביחד עם אנשי "בצלם" בתחילת השבוע. "שמעתי דפיקות חזקות על הדלת וירדתי למטה. עמדתי כמה מטרים מול הדלת ורציתי לפתוח אותה. ואז בבת אחת שמעתי יריות. החיילים ירו על הדלת כדי לפתוח אותה, והקליעים עברו דרכה ונכנסו הביתה. ברחתי בריצה מטורפת למעלה שוב".

"כמעט רצחו לי את הילד", אומר לנו אביו של טארק, חכמת שתיווי. המשפחה מתגוררת בקומה הראשונה ואי אפשר שלא להבחין במראה החורים בקירות והחלונות המנופצים בבית. "הנה, אתה רואה פה את חורי הקליעים?", הוא מצביע על החורים בקיר בכניסה לבית, "החיילים ירו על כל הבית, השתמשו באש חיה! ואז ניסו לפרוץ דרך החלונות". חכמת שתיווי מראה לנו את החלונות השבורים שהותירו אחריהם החיילים בבית. "היריות המשיכו בתוך הבית", הוא מספר ואנחנו ממשיכים אחריו בסיור בין החורים בקירות הבית. "הנה, תראה את סימני הקליעים על החרסינה".

תוצאות היום הזה, כך מספר לנו חכמת: בית מחורר. טארק שנעצר ושוחרר לאחר עשרה ימים. דודתו, שהיתה בחודש התשיעי להריונה, הובהלה לבית החולים ברפידיה בשכם, וילדה באותו יום. לאם ולתינוק שלום. דובר צה"ל אישר כי החיילים עשו שימוש באש חיה במהלך האירוע. (התגובה המלאה בסוף הכתבה).

בתמונה העליונה: טארק שתיווי (14) עומד בפתח ביתו ומצביע על אחד מהחורים בקיר, כתוצאה מירי הקליעים מדלת הכניסה אל תוך הבית, לפי טענת המשפחה (צילום: עבדאללה שתיווי)סימני קליעים על החרסינה בתוך הבית, בתמונה התחתונה: החורים מהירי בחרסינה במטבח (צילומים: עבדאללה שתיווי)

בתמונה העליונה: טארק שתיווי (14) עומד בפתח ביתו ומצביע על אחד מהחורים בקיר, כתוצאה מירי הקליעים מדלת הכניסה אל תוך הבית, לפי טענת המשפחה (צילום: עבדאללה שתיווי)סימני קליעים על החרסינה בתוך הבית, בתמונה התחתונה: החורים מהירי בחרסינה במטבח (צילומים: עבדאללה שתיווי)

עיקוף של 40 דקות לשכם

כפר קדום שוכן על הציר בין קלקיליה לשכם. הוא ממוקם בשטח בי, שנמצא בשליטה אזרחית פלסטינית, אולם רבות מהאדמות החקלאיות של תושביו נמצאות בשטח סי, שנמצא בשליטה ישראלית ישירה. מתוך 24 אלף הדונמים של אדמות הכפר החקלאיות, הופקעו 4,000 לטובת ההתנחלויות מסביב, ול–11 אלף דונמים נוספים התושבים אינם מורשים להיכנס בלי אישור הצבא. על חלק מהאדמות שהופקעו מקדום נבנתה ההתנחלות קדומים.

בשנת 2003, הורחבה התנחלות קדומים על חשבון אדמות כפר קדום. בעקבות הרחבת ההתנחלות, חסם הצבא את גישת תושבי הכפר הפלסטיני לכביש הראשי המקשר בין הכפר לשכם, בטענות "ביטחוניות". כיום נאלצים התושבים לנסוע בכביש עוקף ומשך הנסיעה לשכם התארך מכרבע שעה לכארבעים דקות.

ביולי 2011, החליטו תושבי כפר קדום לצאת למאבק עממי בדרישה לפתוח את הדרך לשכם. מאז, כבר שבע וחצי שנים, מתקיימות בכפר הפגנות מידי יום שישי שאליהן מצטרף גם קומץ של פעילים בינלאומיים וישראלים. ההפגנות נתקלו מהרגע הראשון בתגובה אלימה מאוד של הצבא, גם בהשוואה להפגנות בכפרים אחרים בגדה. דיווחים על ירי של אש חיה לעבר המפגינים הם עניין שכיח. בתום רבות מההפגנות הכפר נראה כמו זירת קרב עם שרידי רימוני הגז וההלם והבואש שהותירו החיילים מאחוריהם. בתגובה לאלימות מצד החיילים מבעירים לעיתים צעירי הכפר צמיגים, חוסמים את הגישה לכפר בסלעים וזורקים אבנים. חשוב לציין כי ההפגנות השבועיות מעולם לא התקרבו לבתי ההתנחלות היושבים על אדמת הכפר.

חיילים ישראלים עוצרים מפגין בכפר קדום. ההפגנות לא מפסיקות (צילום: אקטיבסטילס)

חיילים עוצרים מפגין בכפר קדום. ההפגנות לא מפסיקות (צילום: אקטיבסטילס)

לעומת מאבקים במקומות אחרים המאבק בכפר קדום לא ממש הצליח להגיע לכותרות. מעט מאוד נכתב עליו גם בתקשורת בעברית. במובן הזה האלימות של הצבא ניצחה. עיתונאים ופעילים – פלסטינים, ישראלים ובינלאומיים – שרוצים להגיע מחוץ לכפר כדי להביע סולידריות ולתמוך במאבק יחשבו פעמיים ושלוש לפני שיחליטו להגיע להפגנה שיש סיכוי שיצאו ממנה עם קליע בגוף. ההפגנות בכפר קדום הן ההפגנות היחידות בגדה המערבית שממשיכות להתקיים בעקביות מידי יום שישי. בחודשים האחרונים, מספרים תושבי הכפר, הסלים הצבא אף יותר את מאבקו באוכלוסיה האזרחית המקומית. לאור הדיווחים החלטנו להגיע לכפר כדי לשמוע מהתושבים על מה שקורה.

הפגנות בכפר לאחר מעצר ח׳אלד שתיווי:

"ואז ירו לי בילד"

כשאנחנו מגיעים לכפר קדום, תחקירן "בצלם", עבד אלכרים סעדי, לוקח אותנו לזירה ההפגנות הקבועה של הכפר. "אם תמשיך לעמוד שם תוך שלוש דקות יגיעו אליך חיילים!", הוא צועק לעברי כשאני מחליט להתקדם מעט וללכת על הכביש. "לפעמים הם עושים פה אמבושים גם בימי שישי. החיילים מסתתרים בבורות באדמה, נותנים למפגינים להתקדם על הכביש ואז קופצים עליהם, רעולי פנים".

מתחילת השנה, נרשמה עלייה במספר המעצרים בכפר, בעיקר של קטינים: אם במהלך כל 2018 נעצרו שבעה אנשים בשל מעורבותם בהפגנות השבועיות, מאז תחילת 2019 (חודש וחצי) נעצרו כבר 13 מתושבי הכפר, תשעה מתוכם קטינים. "מאז תחילת ההפגנות נעצרו 170 אנשים מהכפר. אלפים נפצעו, כאשר 85 מתוכם נפגעו כתוצאה מירי אש חיה. אזרח מבוגר מת לפני חמש שנים כתוצאה משאיפת גז מההפגנה כששהה בביתו במרכז הכפר", אומר לנו מוראד שתיווי ("אבו ח'אלד"), מנהיג המחאה בכפר קדום.

מוראד שתיווי נעצר ארבע פעמים מאז תחילת המחאה ב-2011. ב-2014 נכלא למשך תשעה וחצי חודשים. הוא מציג בפנינו סימני פציעות שהוא נושא על גופו כתוצאה מאלימות הצבא. לפני כשבוע, הוא התחיל תפקיד חדש ברשות הפלסטינית – "מנכ"ל מינהל ההתנגדות העממית בגדה". שתיווי הוא דובר רהוט, כריזמטי ומרשים ונחשב לאחד מסמלי המחאה המקומית. בסיור קצר שאנחנו עורכים יחד בכפר בולט הכבוד שרוכשים לו התושבים.

"שבע וחצי שנים של מאבק זה המון זמן. היו לנו, מן הסתם, עליות וירידות, ורגעי אימה של ממש. אבל אני יכול להבטיח לך שרוחנו לא תישבר. המחאה תמשיך כל עוד הכביש סגור", הוא עונה בתגובה לשאלתי איך הוא מצליח לשמר את האקטיביזם שלו כל כך הרבה שנים.

מוראד שתיווי עומד במרפסת ביתו ליד חלון מנופץ לאחר שנורה עליו מטול רימון גז (צילום: עבדאללה שתיווי)

אילו רגעי אימה? אתה מדבר על הפציעות או המעצרים שלך?

"לא. רגעי אימה וכאב לילדים", הוא משיב ומוציא טלפון כדי להראות לי סרטון. "יש לי שלושה בנים ושתי בנות. כולם נפצעו בגלל ההפגנות. הרגע הכי מפחיד שהיה לי היה כשבני ח'אלד נפצע ברביעי למרץ 2016".

בסרטון שהורד מערוץ היוטיוב של המחאה בכפר, ככל הנראה לאחר תלונות של גולשים, נראה הילד, שהיה אז רק בן 11, מתקדם על הכביש במהלך הפגנה. הכביש ריק והחיילים החמושים מכף רגל ועד ראש עומדים במרחק, ואז יורים בו. "הוא הרגיש בטוח" מסביר מוראד, "ואז פשוט ירו לי בילד. ירו לו ברגל. הבשר נקרע מעצם הירך. קפאתי ופשוט עמדתי שם בהלם. אחד מחבריי רץ מיד אל ח׳אלד כדי לפנות אותו, ואז ירו גם בו והוא נפל מעל ח'אלד. זה היה הרגע הכי מפחיד שהיה לי בחיים, שאני לא מאחל לאף אב. גם לאבות ישראלים אני לא מאחל את זה".

"בטח הקוראים שלך יחשבו עכשיו שאנחנו שולחים את הילדים שלנו לחזית, כי זה מה שהישראלים אומרים תמיד. אבל זה לא היה המצב". מבקש מוראד להדגיש. "זו כנראה הייתה מלכודת", אומר תחקירן "בצלם", סעדי. "זוכר מה אמרתי לך עם האמבושים שהם עושים למפגינים במוקד ההפגנה? הם ידעו שמדובר בבן של המנהיג, ובטח חשבו שאם יירו בו, אביו ירוץ אליו ואז יוכלו לירות בו". בנובמבר האחרון, לפי שלושה חודשים, נעצר ח'אלד, עכשיו בן 13, במהלך פשיטה לילית על בית משפחתו. הוא בילה כמה ימים בכלא ואז שוחרר לאחר שהמשפחה שילמה קנס של כמה אלפי שקלים.

תחקירן ״בצלם״, עבד אלכרים סעדי ומוראד שתיווי, מנהיג המחאה בכפר קדום (צילום: עבדאללה שתיווי)

לא יוצאת לך הנשמה לאחר כל זה? נשמע לי ממה שאתה מספר שהם ממש מנסים לשבור אותך בכל הכוחי.

"אני מחדש את הנשמה שלי כל שנה", הוא צוחק. "יש אמון בין כל תושבי הכפר כאן לבין ההנהגה של ההפגנה. כולם יודעים שאין שום דרך אחרת". הוא ממשיך ומספר כי "מיד כשהתחלנו להפגין, הם ניסו לשבור אותנו, תרתי משמע: חייל היכה על ראשי במקל. במינהל האזרחי היו בטוחים שאנחנו נישבר לאחר חודש. תראה איפה אנחנו היום, יותר משבע שנים, עוד מעט שמונה, ואנחנו רחוקים מלהתייאש".

לא מאמינים להבטחות הצבא

לפני כשבועיים התקיימה פגישה בין מנהלת הקישור האזרחי הפלסטיני והמנהל האזרחי הצבאי הישראלי. נציגי הכפר עידכנו את התושבים שהצבא ביקש תקופת רגיעה בתמורה לזה שהחיילים לא ייכנסו לכפר ולא יירו אש חיה. בתמורה, הצבא דורש שהמפגינים לא יזרקו אבנים."המפגינים זורקים אבנים, אם יש נוכחות צבאית", אומר מוראד בתגובה לדרישה הישראלית.

"הצעדות שלנו ימשיכו ללא הפסקה. אנחנו לא מאמינים להבטחות של הצבא כל עוד המכוניות שלנו לא יעלו על הכביש הסגור. יש לישראלים ארבע הצעות שהם מוכנים לדון בהן איתנו. הראשונה היא פתיחת הדרך בשלבים: זה מתחיל בהיתר שימוש רכבי חירום (אמבולנסים) וכלי רכב ממשלתיים בכביש ולאחר מכן לכל כלי הרכב. ב-2014 הם הציעו הסכם דומה וראינו שהם לא עמדו בו; ההצעה השנייה של הישראלים היא לפתוח מנהרה או לבנות גשר, גם לזה אנחנו לא מאמינים; ההצעה השלישית היא דרך חדשה במקום הדרך הנוכחית, דבר שאנחנו מסרבים אליו כמובן. אנחנו מסרבים כי המטרה של המינהל האזרחי הישראלי בסגירת הכביש היא 'התנחלותית' ולא 'ביטחונית' כפי שהם טוענים; ההצעה הרביעית היא להמשיך במצב כפי שהוא – אנחנו מפגינים והם יורים עלינו".

 וזה שעוצרים אותך? זה לא מוריד מוטיבציה למפגינים?

סעדי מתערב בשיחה ומשיב במקום מוראד: "אני שמעתי מפגינים בכפר אומרים שדווקא המעצרים של מוראד גרמו להפגנות להיות גדולות. הם חשבו שהם ׳כרתו  את ראשו של הנחש׳, אבל הם טעו. אף פעם לא זרקו פה מולוטוב או משהו כזה, וזו אחת הסיבות להצלחה של ההפגנות האלה".

"הרי מה שלא נעשה, הישראלים יגדירו את זה כטרור" אומר מוראד. "כשהשתמשנו בנשק נגדם (נגד ישראל. ר.י) לפני שישים ושבעים שנה, קראו לנו טרוריסטים. כשעברנו למאבק עממי באינתיפאדה הראשונה, קראו לנו טרוריסטים עממיים. כשמחמוד עבאס פנה לאו"ם וביקש שיכירו בנו כמדינה, אמרו שהוא טרוריסט מדיני. כשג'יבריל רג׳וב פנה לפיפ"א בבקשה לסלק את ישראל משורותיה בשל הטרור שלה נגד העם הפלסטיני, קראו לו טרוריסט ספורטיבי. אז מה לא נחשב טרור מבחינתם!? הכיבוש הרג את בננו ובנותינו, גנב את ביתנו ולקח את רכושנו וגם לקח לנו את שמחת החיים, והם עדיין מצפים שנודה להם. אז לא תודה, הם ימשיכו לקבל מאיתנו התנגדות לכיבוש. האסטרטגיה הנכונה מבחינתנו היא מחאה עממית לא אלימה לסיום הכיבוש הישראלי. זה כבר מביא לנו תוצאות בדמות כל התומכים מבחוץ כמו ארגונים בינלאומיים ו'בצלם' שעומדים לצידנו, ועל כך אנחנו אסירי תודה. אנחנו מאמינים שהשילוב שלהם עם לחץ בינלאומי יביא לסיומו של הכיבוש".

בתום השיחה מוראד לוקח אותנו אל ביתו ומראה לנו את סימני התקיפה על ביתו. "גומי, מטולי גז, הם מפגיזים את הבית שלי בכל מה שיש להם כמעט", הוא אומר לנו.

סלימה שתיווי מתארת לנו כיצד רדפה אחר חייל עם כפכף בידה (צילום: עבדאללה שתיווי)

מחוץ לבית עוברת אישה מבוגרת. "אם אלעבד!", מוראד קורא לה. סלימה שתיווי, "אם אלעבד", היא אישה בת 80. היא ילדה שבעה בנים, כולם בילו בכלא הישראלי בשלב זה או אחר בשל השתתפותם בהפגנות. חלקם גם נפצעו – אחד הבנים חטף ארבעה קליעים ברגלו באירוע אחד. היא התפרסמה לפני שנתיים כשרדפה אחר חיילים עם כפכף בידה.

"ראיתי את החיילים מתכוננים לאמבוש ליד אחד הבתים לפני שהם תוקפים קבוצה של צעירים שחוזרים מההפגנה", היא מתארת לי את מה שקרה אז. "התחלתי לזרוק עליהם אבנים ביחד עם כל מי שהיה בשכונה! כשראיתי שנגמרו לי האבנים לידי, לקחתי את הכפכף והייתי מוכנה לתקוע אותו לאחד החיילים בפה! אז התקרבתי לאחד החיילים. החייל עמד מולי ופשוט הוריד את המשקפת שיש לו על הקסדה, כדי שתכסה את פניו", היא מחייכת. "אני מגנה על בניי ובנותיי פה. אף אחד לא ייגע לי בהם! הדרך הזו היא הדרך שלנו, אז למה הם חושבים שזכותם לסגור אותה?".

***

בדובר צה"ל לא הכחישו, כאמור, את העדויות של משפחתו של טארק שתיווי בדבר שימוש של החיילים באש חיה בזמן מעצרו של הנער בן ה-14, ומסרו בתגובה כי: "ביום 18 בינואר 2019, התפתחה הפרת סדר אלימה בכפר קדום במהלכה כ-50 פלסטינים הבעירו צמיגים ויידו אבנים לעבר לוחמי צה"ל. הלוחמים פעלו בכפר על מנת למנוע את התפשטות הפרת הסדר ליישובים הסמוכים, ובין השאר פעלו למעצרו של קטין אשר זוהה מיידה אבנים לעבר הכוחות. מעצרו של הקטין לווה בהתנגדות אלימה. במהלך האירוע, השתמשו הלוחמים באמצעים לפיזור הפגנות וירי חי. הלוחמים השלימו את משימתם, עצרו את מיידה האבנים ויצאו מהכפר".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf