newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הישראלית שזכתה בנובל לשלום: "אנחנו הופכים את הנשק הגרעיני ללא חוקי"

במשך שנים קראו להם קיקיוניים, אבל אתמול זכה הקמפיין העולמי נגד נשק גרעיני בפרס נובל לשלום. "כבר אי אפשר להגיד לנו שאנחנו נאיבים", אומרת שרון דולב, הצלע הישראלית של הקמפיין. ראיון על עמימות, אחווה נשית במקומות מפתיעים ועל החשש ממלחמה גרעינית

מאת:

טקס הענקת פרס נובל לשלום עבר אתמול (ראשון) בדממה רועמת במרבית כלי התקשורת המרכזיים בישראל. נעלמו הכותרות המבשרות בהתרגשות מידי שנה על כל שביב קשר יהודי לפרסי הנובל שמחולקים מאז 1901, וזאת למרות שבין השותפות לזכיה בפרס היוקרתי לשלום השנה נמצאת גם ישראלית. את העמימות התקשורתית בישראל לגבי הטקס באוסלו ניתן אולי לייחס לזוכה השנה: הקמפיין העולמי נגד נשק גרעיני, ארגון חברה אזרחית בינלאומי הפועל ביותר ממאה מדינות וקורא לפירוק העולם מנשק גרעיני ונשק להשמדה המונית.

אז הרמתי טלפון לזוכה הטריה, שרון דולב, השותפה הישראלית לפרס, מקימת התנועה הישראלית נגד גרעין. דולב היא אחת הפעילות הנחושות והאמיצות שאני מכירה, שבמשך שנים ארוכות פועלת יחד עם קומץ פעילים מסורים בנושא שבישראל הס מלהזכיר.

שרון, בואי נדבר קודם כל על הדממה התקשורתית הכמעט מוחלטת. כשפורסם שהתנועה העולמית מקבלת את הפרס פורסמו כמה ידיעות בנושא, אבל התנועה הישראלית כמעט ולא הוזכרה. יהודיה! ישראלית! היא בין זוכי הפרס, ולא מרחו אותך על ידיעות אחרונות ובטלוויזיה. איך זה יתכן?

"למה שלא נלך צעד אחד אחורה? עוד לפני הפרס. הרי אם הייתי מדברת באו"ם על הפרות של זכויות אדם בשטחים הייתי מקבלת כותרות ותגובות זועמות ושרי ממשלה היו משתלחים בי. אבל הנה אני דיברתי במליאת העצרת הכללית על הגרעין הישראלי, ועל הדרך להתפרק ממנו, ואף אחד לא יורד עלי, ואף אחד לא מוקיע אותי בתור בוגדת כי אני מעזה לדבר על הנושא הזה. העמימות עובדת לכל הכיוונים. הדרך היתה התעלמות מאיתנו מהתחלה. מבחינת התקשורת הקמפיין הוא כמעט נעלם".

> אמנים שרים "רכז מידע" בסולידריות עם ברק כהן

שרון דולב נואמת באו"ם. (צילום: Clare Conboy)

שרון דולב נואמת באו"ם. (צילום: Clare Conboy)

למה זה קורה?

"זו צנזורה עצמית. זו אפילו לא המדינה אלא צנזורה בהתנדבות. פחד לדבר על משהו שפחות מדינים בו. אולי יש כאלה שמרגישים שזה צעד אחד רחוק מידי. שזה קיקיוני מידי. אבל באיזשהו שלב, ואולי הזכיה בפרס תעזור בזה, צריך להבין שמשהו קורה כאן. שיש הישג של החברה האזרחית.

"אבל זה חוקי לדבר בישראל על גרעין. הקמפיין הכי מוצלח בארץ הוא זה שגרם לכולנו לחשוב שאסור לנו. אם עבדת בדימונה וחתמת על הסכם סודיות – אז אסור לך. אבל אם לא – את חייבת לדבר על גרעין. הגרעין שלנו מאיים עלינו יומיום כי אנחנו לא מפקחים עליו, לא על המתקנים ולא על הגרעין. הוא מאיים עליך כי מדינות אחרות תופסות אותך כמאיימת גרעינית. אנחנו שבויים בתחושת בטחון כוזבת. לכן בכל פעם שאנחנו בוחרים לא לדבר על זה – אנחנו מבצעים פשע. השיח בשאר העולם הוא שונה לגמרי. אני מזמינה ארגונים ופעילים לדבר איתנו. לפחות תדעו. ואם הפרס הזה ייתן לי גישה או אפשרות לדבר עם ארגוני חברה אזרחית בארץ – מבחינתי זה שווה הכל".

מה היה בטקס אתמול? המעצמות הגרעיניות הגיבו לפרס בצורה חריגה, וישראל היתה היחידה ששלחה נציג בדרג שגריר לטקס. סיטואציה מוזרה.

"הטקס עצמו היה מרגש. לא יכולתי לנסוע לאוסלו, אבל צפיתי בשידור. היו שלושה נאומים מרכזיים. שלושתם ניתנו על ידי נשים: נציגת ועדת הנובל, ביאטריס פין המנכ"לית של הקמפיין הבינלאומי, וניצולת ההירושימה, סטסוקו ת׳ורלו, שהיתה בת 13 כשנפלה הפצצה, ומקדישה את חייה כדי לספר את עדותה ולפעול נגד נשק גרעיני. ניצולי ההירושימה הם הלב של הקמפיין והדחף שלו. כל מי שפוגש אותם רוצה שהם יספיקו לראות את העולם יהיה חופשי מנשק גרעיני עוד בימי חייהם.

"אבל אפילו הקריינית של הטקס ציינה באופן מופתע את העובדה שישראל שלחה נציג בדרג שגריר. שאר המעצמות הגרעיניות שלחו נציגים בדרג נמוך יותר באופן הצהרתי. זה מצחיק כי הפחד הכי גדול של ישראל הוא שהיא תצוין באופן מיוחד, והנה היא מצאה את עצמה לבד. אני מניחה שזה קרה בגלל טעות. מדיניות העמימות גורמת לכך שפשוט לא מדברים על דברים כאלה, אז כנראה שמישהו שכח להגיד לשגריר לא להתייצב. אבל אני שמחה שהוא היה שם ומקווה שהוא הקשיב היטב.

"מעצמות הגרעין מתנהגות כצפוי. מאוד יפה איך השיח של חלקן השתנה מכזה שמדבר על 'הנשק הזה מגן עלינו' לכך שעכשיו הם מדברים על זה שצריך להגן על הנשק מפנינו, אלו שרוצים לפרק אותו. המעצמות הגרעיניות מסרבות להשתתף בשום שיח או תהליך שקורה עכשיו, ואחת הסיבות היא שאין להן תשובות טובות לקמפיין הנוכחי.

"זה לא רק עניין של פחד מנשק גרעיני, למרות שבהחלט צריך לפחד מנשק גרעיני. 'אנחנו במרחק טנטרום אחד ממלחמה גרעינית' כמו שאמרה ביאטריס פין בנאום שלה. אבל מדובר בעניין מאוד פשוט: כבר ב-2008 יצאו תוצאות המחקר שדיבר על כך שמספיקה מלחמה גרעינית 'מוגבלת' ו'קטנה', שמספיקה צוללת גרעינית אחת – כדי לחולל שינוי גלובלי, רעב עולמי, חורף גרעיני. המטרה של פצצה גרעינית היא עיר, אבל אין יותר איום גרעיני 'מקומי'. אז בשביל תחושת בטחון כוזב של אותן מדינות כולם עלולים להיפגע? כולל מדינות שלא מוכנות לקחת בזה חלק? הרי אם זה נשק שאי אפשר להשתמש בו, כי זה יהיה סופה של האנושות כפי שאנחנו מכירים אותה, אז איך אפשר להחזיק נשק כזה ולמה?"

> מה יש למעורבים בפשעי מלחמה לחפש ביד ושם?

מקבלות הפרס בשם הקמפיין הבינלאומי: ביאטריס פין המנכ"לית של הקמפיין וניצולת ההירושימה סטסוקו ת׳ורלו שהיתה בת 13 כשנפלה הפצצה ומקדישה את חייה כדי לפעול נגד נשק גרעיני (צילום: Jo Straube/ICAN)

מקבלות הפרס בשם הקמפיין הבינלאומי: ביאטריס פין המנכ"לית של הקמפיין וניצולת ההירושימה סטסוקו ת׳ורלו שהיתה בת 13 כשנפלה הפצצה ומקדישה את חייה כדי לפעול נגד נשק גרעיני (צילום: Jo Straube/ICAN)

על מה ניתן הפרס? מה אומרת האמנה?

"האמנה החדשה באה להשלים את האמנה לאי הפצת נשק גרעיני (NPT). למעשה כבר כשחתמו על הNPT ב-1967 המדינות התחייבו שהן יתפרקו בסופו של דבר מנשק. על הבסיס הזה מדינות אחרות נמנעו מכניסה למעגל החימוש הגרעיני. אבל עד היום זה לא נעשה, זה לא מדובר, לא נקבעו לוחות זמנים או תנאים. האמנה החדשה, שיזמו ארגוני החברה האזרחית, אוסרת על פיתוח, החזקה, העברה או אגירה של נשק גרעיני, וכל זה על פי החוק ההומניטרי. אחרי שביולי הסתיים המו"מ על האמנה, שבו בפעם הראשונה ארגוני חברה אזרחית קיבלו שולחן באו"ם והיו שותפים מלאים לתהליך, בספטמבר האחרון היא נפתחה לחתימה. 122 מדינות הצביעו בעדה.

"הפרס ניתן על הקמפיין. על כך שארבע מאות ארגונים מיותר ממאה מדינות – ארגוני חברה אזרחית שונים, ארגוני שלום וארגוני איכות סביבה, וארגוני זכויות אדם – הצליחו להתאחד, להציב מטרה ולהשיג אותה. בהתחלה להביא את המדינות לדבר על הנושא. ואחר כך לנהל מו"מ על האמנה, ואז להעביר אותה. כבר אי אפשר להגיד לנו שאנחנו נאיבים. אנחנו הופכים בימים אלו את הנשק הגרעיני ללא חוקי. זה לא אומר שניצחנו, אלא שזה ניצחון בדרך".

איך זה להיות אישה שעוסקת בנושא הזה, ובמיוחד במזרח התיכון ובתוך החברה הישראלית המיליטריסטית?

"אני משתתפת בשלל פגישות ועם שלל גורמים. לוקח יותר זמן עד שהעמדה שאני נותנת היא בכלל עמדה שלגיטימי לדבר עליה. זה קורה גם כי אני אישה וגם כי אני מדברת על הלא יאומן – פירוק מנשק להשמדה המונית. התסכול הכי גדול שלי הוא שלפעמים אני מארגנת פאנלים שאני הייתי מחרימה. כי אין ייצוג הולם לנשים. למזלי יש במכון למחקרי בטחון לאומי את ד"ר אמילי לנדאו, ואפילו שהיא כביכול נמצאת בצד השני, שתינו נשים בעולם גברי, ויש בינינו אחווה. מתברר שאפשר למצוא סולידריות נשית במקומות מפתיעים.

"תמיד יש את התסכול הזה – מתי אני אפסיק להיות אשה ואתחיל להיות פשוט מישהי שמדברת על נשק גרעיני. אבל מכיוון שאני לא חדשה בעולם הזה של הפוליטיקה. זה כבר בילט אין בקמפיין. וכן – יש פגישות שאני אקח אליהן גבר שיצטרף אלי בתור 'גבר תורן', תלוי על מה אני מוכנה לוותר וכמה חשוב לי להעביר את מה שאני רוצה להעביר.

"למדתי לא להסכים להיות מושתקת בגלל שאני אישה. ואני גם אומרת את זה. כשאני שמה לב שגברים סביבי מדברים מעלי אני מעירה בעדינות. אבל כבר שאלו אותי פעם אם אני הסגנית של שרון דולב, כי שרון דולב שמדבר על גרעין חייב כנראה להיות גבר".

> אל תחששו לומר: מאסנו ביחסי הכוח המעוותים בישראל

טקס נשי. הענקת פרס נובל לקמפיין הבינלאומי לפירוז מנשק גרעיני. (צילום: Jo Straube/ICAN)

טקס נשי. הענקת פרס נובל לקמפיין הבינלאומי לפירוז מנשק גרעיני. (צילום: Jo Straube/ICAN)

מה עושה התנועה בארץ? מה הלאה אחרי הנובל?

"בארץ אנחנו מנסים להגיע לכמה שיותר אנשים. אנשים צריכים לדעת. אחרי זה שיבחרו מה לעשות. הם צריכים לדעת כמה נשק גרעיני יש בעולם. מה הסכנות. מה זה אומר להיות מדינה גרעינית. וגם מה כל אחד מאיתנו יכול לעשות. התפקיד שלנו הוא להמשיך עם העברת המידע בצורה הרבה יותר חזקה. וזה דחוף משתי סיבות. הראשונה היא שכיום אנחנו קרובים יותר למלחמה גרעינית מאשר היינו בארבעים השנה האחרונות. והשניה היא דחיפות כלכלית. בשנתיים האחרונות ארה"ב ואנגליה אישרו כל אחת מהן הוצאות של 200 מיליארד דולר לעדכון של הנשק הגרעיני. זה נשק שהן לא יוכלו להשתמש בו ויש לנו דברים הרבה יותר טובים לעשות איתם.

"פה בישראל בכלל לא מתקיים בכלל דיון ציבורי על התקציב שהמדינה מקצה לנושא. אין לנו מושג מה היינו יכולים לעשות באותם סכומים. איך זה שאנחנו לא ידעים דבר כזה? זה כסף שלנו. מערכות קורסות כי אין תקציב ואנחנו לא שואלים שאלות כאלו. רק כדי לסבר את האוזן, על פי פרסומים זרים, העלות של הגרעין בישראל דומה למה שצריכים כדי להעלות את קצבאות הנכים לרמה ראויה.

"התנועה הישראלית נגד גרעין החליטה ליצור לישראל שביל שיאפשר לה להצטרף בצורה בטוחה לשיח הבינלאומי על התפרקות מנשק להשמדה המונית, כפי שדווח שיש לה. כתבנו אמנה אזורית, שהולכת לעבור בקרוב סבבים של משא ומתן בהשתתפות של נציגים מכל מיני מדינות. מדינות מתעניינות בה, אבל בישראל אין לי אפילו למי לספר על זה.

"בנוסף, התנועה הישראלית נגד גרעין החליטה ליצור לישראל שביל שיאפשר לה להצטרף בצורה בטוחה לשיח הבינלאומי על התפרקות מנשק להשמדה המונית, כפי שדווח שיש לה על על פי הפרסומים. כתבנו אמנה אזורית למזרח תיכון חופשי מנשק גרעיני, שהולכת לעבור בקרוב סבבים של משא ומתן ודיונים בהשתתפות של אקדמאים מהחברה האזרחית ודיפלומטים מהמזרח התיכון, ביניהם גם כמה ישראלים.

"הסיבה לאמנה היא כפולה. מצד אחד אנחנו מבינים שמדינה גרעינית לא תצטרף לשיח על פירוק אם היא לא עושה את זה בסביבה בטוחה. למשל – הודו לא תתפרק מנשקה אם פקיסטן וסין לא יתפרקו גם הן. ברור לנו שישראל צריכה פתרון אזורי. ויש דרך לעשות את זה. ישראל הרשמית טוענת שהיא חפצה בכך. גם המדינות בליגה הערבית אומרות שהן רוצות. וכולן טוענות שזה בלתי אפשרי. האמנה באה לתת לכך פתרון. בנוסף, האמנה גם באה להראות שמי שאומרות שזה בלתי אפשרי הן מדינות שלא באמת מעוניינות בפתרון. הדבר היחיד שחסר הוא רצון. וזו לא רק ישראל שלא רוצה את זה. מאוד קל למדינות הערביות לטעון כל הזמן שישראל היא זו שלא רוצה להתקדם כשגם הן לא מאפשרות לישראל להתקדם עם הצבה של שלל תנאים מקדימים בלתי אפשריים ואי קבלה של תנאים ישראלים. האמנה מראה איך אפשר לקיים גוף אזורי, איפה הוא יקום, איך הוא יראה, איך מערכת פיקוח יכולה להתקיים בין מדינות שלא מדברות אחת עם השניה, ואיזה תועלת יכולה להיות מזה לעולם.

"את האזור החופשי לנשק מהשמדה המונית אנחנו נקים במזרח התיכון. אני אומרת לך בוודאות. אני לא יודעת כמה זמן זה ייקח אבל זה יקרה".

הכתבה פורסמה גם באנגלית באתר 972+.

> שלושים לאינתיפאדה הראשונה: בחזרה לארבעת הצעירים שנקברו חיים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf