newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הרגע המכונן של עודה: לדרוש שהערבים ישימו יד על ההגה

הרגע שבו הפלסטינים הסכימו לקבל אזרחות בישראל ב-1948 היה רגע של כניעה. המהלך של עודה הוא שיא של הבנה בציבור הערבי שתמורת שוויון מלא מותר להיכנס לממשלה. זו התחלה של ריפוי. הפרחים מגיעים לנתניהו

מאת:

יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה מצוטט בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" כמביע נכונות מותנית לקחת חלק בממשלת מרכז שמאל, והמערכת הפוליטית בישראל כמרקחה. קשה לדמיין תגובה דומה במדינה אחרת כלשהי להבעת נכונות מצד מפלגה פוליטית שרצה לפרלמנט להיות חלק מממשלה, אם תנאיה יתקבלו. הבנאליות של החריגוּת והמוזרות הפוליטית הישראלית הן לא פחות ממדהימות. יש סיבות עיקריות לחריגות הזו: הראשונה, המיעוט הערבי פלסטיני נמצא במצב לא נורמלי ובלתי אפשרי שבו מדינתו כובשת את עמו; השנייה, מדינתו מזהה את עצמה ומעצבת לפי כך את תפקידה, תיפקודה וייעודה רק עם הרוב היהודי הלאומי שבה.

איימן עודה הבין שאי אפשר להיות בחצי הדרך: או שמוכנים להירטב או שנשארים בחוץ. עודה באסיפת בחירות בתל אביב (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

איימן עודה הבין שאי אפשר להיות בחצי הדרך: או שמוכנים להירטב או שנשארים בחוץ. עודה באסיפת בחירות בתל אביב (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

במאמרו "הנכבה, המשפט והנאמנות: הרגע ההובסיאני של הפלסטינים בישראל" חסן ג'בארין מתאר כ"רגע הובסיאני" את הרגע ההיסטורי שבו האזרחים הערבים קיבלו עליהם את האזרחות הישראלית לאחר תבוסתם ב-1948. כך הוא כתב:

"תומס הובס הבחין בין שתי קהיליות פוליטיות על פי יחסן אל הריבונות: הראשונה היא קהיליית המייסדים, שכוננה את הריבונות, ואילו השנייה היא הקהילייה המנוצחת, הכבושה והמובסת, הנכנעת בלא תנאי לריבון בשל החשש משלילה טוטלית וחיסול. רעיון הכניעה שתיאר הובס משתקף באזרחות ההובסיאנית שהוצעה לפלסטינים, והתקבלה על ידיהם עם השתתפותם בבחירות הראשונות. היה זה מומנט של כניעה, פחד והשפלה בתנאים קולוניאליים אשר מתוכו צמחה שפת הזכויות. אטען כי לא ניתן להבין רגע הובסיאני זה במנותק מן הנכבה, ולא ניתן להבין את שפת הזכויות במנותק מן הרגע ההובסיאני."

זו אבחנה יפה ומחכימה מצד ג'בארין, אבל לא הוא ולא אחרים השכילו להבין שהדרך מהרגע ההובסיאני ועד לרגע העודיאני (על משקל איימן עודה)  היא כמעט בלתי נמנעת. הרגע העודיאני, הרגע של עודה, הוא הרגע שבו המיעוט הערבי הפלסטיני שבתוך ישראל וגם מנהיגיו מבינים שאין חצי דרך. או בפנים – עם אף סתום, יד מושטת ועיניים מכוונות למטרה – או בחוץ. הרגע הזה הוא שיאה של ההבנה של הציבור הערבי הפלסטיני בישראל שהוא צריך, יכול ומורשה להירטב כדי להינצל ולהציל את בני עמו מטביעה. הוא גם הרגע בו מתגבשת ההבנה כי הסכם קואליציוני, שיחייב את סיום הכיבוש ויבטיח שוויון מלא ואמיתי, יכול בהחלט להכשיר ולהצדיק פוליטית אבל גם מוסרית כניסה לממשלה. לנוסחה הפוליטית הזו, כפי שפורסם בסקרים רבים לאורך השנים האחרונות, יש תמיכה של רוב מוצק בתוך החברה הערבית.

מעל הכול, המהלך של עודה יכול להוביל אותנו לריפוי פצעי הרגע ההובסיאני, רגע הכניעה. מקבוצה מובסת, שידיה מורמות למעלה, מבטא המהלך הנוכחי רצון עז של הערבים הפלסטינים בישראל להניח גם את היד שלה על ההגה המדיני. הרגע הזה הוא טיפול ושיקום היסטורי כמעט בלתי נמנעים.

הרגע הזה כבר מתבשל על אש קטנה זה הרבה שנים. אבל נתניהו העלה את הטמפרטורה עד שהקדיח את התבשיל. מצד אחד, הוא יצר וביצר פוליטיקה דו-גושיות בישראל, שהכריחה את הגוש שנמצא משמאל לימין להתחיל ללטוש עיניים לכיוון ה"אופציה הערבית". מצד שני, וזה הרבה יותר משמעותי, הוא הצליח לשכנע חלק ניכר מהפוליטיקאים הערבים כי פוליטיקאים ציונים הממוקמים משמאל לימין של נתניהו עדיפים בהרבה עליו, ולו בבחינת רע במיעוטו. "אנחנו רוצים להתנקם בנתניהו על כל ההסתה והגזענות שלו", אמר עודה ל"ידיעות אחרונות".  "האם האלטרנטיבה היא טלית שכולה תכלת? ממש לא… לא נגזים אם נגיד כי האזרחים הערבים הפכו למיעוט נרדף על ידי ראש הממשלה באופן אישי".

טועים מי שבוחרים להתמקד בתגובות האוויליות והדי צפויות של מפלגת כחול לבן, משום שהם לא מבינים שהעניין הוא בעיקר פנים-ערבי. זו שיאה של שיחה פנים-ערבית. ההחלטה לעבור סופית מרגע הכניעה לרגע של עודה, רגע הנכונות להיכנס פנימה, חשובה וגדולה מכל תגובה פוליטית ברגע זה. באשר לתגובה הדי צפויה של בל"ד לפיה מדובר באמירה "אומללה" של עודה, זו כמובן ביקורת לגיטימית והיא חלק מאותה שיחה פנימית חשובה. אם כי חשוב לזכור ולהזכיר, שבגלגולה השני בחרה הרשימה המשותפת במנגנון הכרעה רובי. כך שהרוב בתוכה יחליט. מי שהתעקש על כך התכונן כנראה לבאות.

אחרי הכול ומעל הכול ההפתעה הגדולה היא לא מכך שהאדם החשוב ביותר כיום בפוליטיקה הערבית מרגיש מספיק נוח להתבטא כפי שהוא התבטא, וגם לא מכך שרשימה שמייצגת רוב מכריע מהמפלגות הפועלות ברחוב הערבי בישראל מוכנה להיות חלק ממשלת ישראל. ההפתעה האמיתית טמונה בכך שככל הנראה השמיים לא ייפלו, האדמה לא תרעד ומחר השמש שוב תזרח. יש רעש רקע, כצפוי, אבל הוא רחוק מלהאפיל על המוזיקה המרעננת של הרגע העודיאני.

אמיר פאחורי הוא עורך דין, פעיל פוליטי, עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית ומנהל מכון המחקר בביה"ס לשלום בנווה שלום. 

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf