newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

השאלון למתמודדי העבודה: מי יהיה מוכן לשבת עם ערבים בקואליציה?

פנינו למתמודדים בפריימריז של מפלגת העבודה ושאלנו כיצד היו נוהגים בפרשות שעל סדר היום אם רק היו נבחרים להנהיג את המדינה. האם היו חושפים את תיקי החקירה של ילדי תימן החטופים? האם יתייצבו לצד שוברים שתיקה נגד רדיפת הימין? ועם מי יהיו מוכנים להקים ממשלה: הליכוד או הרשימה המשותפת

מאת:

שמונת המועמדים לראשות מפלגת העבודה עושים בשבועות האחרונים הכל כדי לשמור את הפריימריז הזה על סדר היום התקשורתי. עודף התקשורת הזה נגרם, אולי, מתוך האמונה שתככים מפלגתיים ופנימיים הם הם אלו שיגרמו לבוחר הישראלי להתאהב במפלגה מחדש. אמונה שעם שטף האסמסים למתפקדים האומללים, עשויה להתברר ככוזבת.

בינתיים, לא רק שהרעיון לא מוכיח את עצמו אלא שהארוחה מתהפכת על סועדיה העליזים: דברי הביקורת החדים של המועמדים השונים על המפלגה, על ראשיה, בוחריה ואפילו תפיסת עולמה (אם אכן יש כזו) משכנעים כל כך עד שנראה שקמפיינר של הליכוד או של יש עתיד לא יצליח לנסח זאת טוב יותר – מספיק לו לשדר אוסף התבטאויות של שמונת המתמודדים השונים בשביל להבהיר טוב לבוחר הישראלי מה חושבים ראשיה האופציונליים של המפלגה, על המפלגה שכנראה כבר לא תשתנה לעולם.

אך בבחירות האחרונות, יש לומר, נפל דבר – זאת מעבר להישג המרשים שהביאה "המחנה הציוני", מה שלא הפך את הרצוג לראש ממשלה אך הכניס לכנסת שורה של ח"כים ואנשי עשייה טובים וראויים יותר מהעשיריות השניות של כחלון ולפיד. מפלגת העבודה הוכיחה רלוונטיות אחרי שנים שבהן הפכה לסרח העודף אחרי מפלגת מרכז גדולה: לראשונה מאז הקמת קדימה על ידי שרון, התייצבה שוב "העבודה" מול "הליכוד" ראש בראש בקרב על הנהגת המדינה. לא מובן מאליו למפלגה שבאופן מסורתי יורדת אל מתחת לרף העשרה מנדטים בסקרים המתפרסמים החל משנה לאחר הבחירות, כל בחירות.

ורוחו מרחפת מעל פני העבודה. ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק (תומר נויברג/פלאש90)

ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק (תומר נויברג/פלאש90)

שני דברים, אם כן, לימד אותנו ניסיון "המחנה הציוני" במערכת הבחירות האחרונות: אחד זה היתרון המכריע שיש לריצה מחנאית (אנחנו מול "הימין"), והשני שבירור אידאולוגי בדרך לקלפי (לפיד, הרצוג ולבני, מרצ, המשותפת) הוא לא בהכרח בזבוז קולות. לא לחינם משתעשעים פרשנים ויועצים באופציה המחנאית החדשה שתפיל את מועמד הימין – בתקווה שזה לא יהיה ביבי – בבחירות הבאות: לפיד ויעלון מימין, עמיר פרץ או הרצוג וגבי אשכנזי ממרכז, יחימוביץ' וגלאון (ואולי אורלי לוי אבקסיס או רביב דרוקר) מהשמאל ליהודים בלבד, והמשותפת משמאל כמפלגה שמאלית ודמוקרטית ערבית-יהודית. האופציות המשעשעות הללו, שאף קושרות את שמו של ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק בסוד העניין, יכולות להעניק למחנה השלום-מרכז עוד שנה וחצי או שנתיים אחיזה בהגה השלטון, שלא ניתן בידיו כמעט עשור.

החלומות הללו, שנהגים לעייפה בין עוזרי הח"כים וראשי עיריות במרכז הארץ, מעניקים למתמודדים על ראשות העבודה אשליה מתוקה כאילו הם אשכרה מתמודדים על ראשות הממשלה. בשאלון הבא החלטנו לזרום איתם, ולראות כיצד רואים המתמודדים את ההתנהלות הראויה לו היה קורה אסון ומישהו מהם היה תופס את ההגה (ככל הנראה עכשיו, אסון חמור יותר יתרחש ואף אחד מהם לא יזכה בתפקיד. הפוליטיקה שלנו היא ברירה בין טרגדיות באזור מוכה אסון).

האם אתה רואה את מפלגת העבודה כשותפה אופציונלית לממשלת הליכוד?


ח"כ יצחק (בוז'י) הרצוג:
אני מתחייב לא להצטרף לממשלה בראשות נתניהו. אם יפתיע ויבחר בטובת המדינה ולא בטובת ביתן-בנט וילך למהלך מדיני אמיתי וכנה, הוא יקבל תמיכה מבחוץ למהלכים מדיניים אמיצים כמו שקיבל מנחם בגין בשעתו. יש מי שמדברים על שלום ועל תהליך מדיני. אני שמח שנפלה בחלקי הזכות לפעול באמת ולדבר הרבה פחות.

ח"כ עמיר פרץ: אני לא אשב עם בנימין נתניהו, בנט ושקד באותה ממשלה. הניסיון שלי עם נתניהו מלמד שאסור להאמין לו. ואילו לבית היהודי מחזיק בתפיסת עולם משיחית וצועד בדרך שמאיימת על הציונות.

ח"כ אראל מרגלית: כל עוד בראש הליכוד עומד בנימין נתניהו הליכוד אני לא רואה את מפלגת העבודה חוברת לליכוד בשום קונסטלציה. הערכים,  תפיסות העולם, ההתנהלות ובעיקר השיח שנתניהו מוביל אינם ראויים בעיני.

אבי גבאי: מפלגת העבודה היא מפלגת שלטון. מפלגה שנועדה להרכיב ממשלות ולא להיות עלה תאנה או גלגל חמישי בממשלת נתניהו.

ח"כ עומר בר לב: לא.

> אהוד ברק, מה עשית בקיץ האחרון?

פרץ, הרצוג ובר לב בסיור ליד גדר ההפרדה בירושלים המזרחית (נתי שוחט/פלאש90)

פרץ, הרצוג ובר לב בסיור ליד גדר ההפרדה בירושלים המזרחית (נתי שוחט/פלאש90)

אבנר בן זקן: לא. העבודה היא מפלגת שלטון. אם היא לא ניצחה בבחירות היא צריכה לעמול ליצור אלטרנטיבה לשלטון הימין.

דינה דיין: מבחינתי מדובר על שתי תפיסות עולם קוטביות ולכן אין לדעתי שום אפשרות לשבת בממשלות משותפות. הליכוד מנהיג שיטות ותפיסות עולם כלכליות חברתיות שלדעתי גומרות את המדינה ולכן במידה ואנחנו לא מציגים ממש מהפכה של סדר העדיפויות הכלכלי-חברתי אנחנו לא יכולים להוות אלטרנטיבה.

מפלגת העבודה צריכה להפוך להיות מפלגת העובדים: העניים, המעמדות הנמוכים- זו מטרתה ולשם כך היא קיימת. הבעיה עם החיבור לליכוד אינה מדינית כיוון שרבים בעבודה ואני ביניהם וכן רבים בליכוד מסכימים על כך שצריך להקים מדינה פלסטינית. המחלוקת שלנו עם הימין צריכה להיות כלכלית-חברתית. כיום זה לא המצב וזו בעצם הבעיה האמתית של מדינת ישראל. אין שמאל כלכלי.

הוד קרובי: אני לא רואה את מפלגת העבודה מצטרפת לליכוד אלא אם יש וודאות גבוהה ביותר של כמעט 100% שמתחילים תהליך שלום!

במידה ותרכיב ממשלה או תהיה שותף להרכבת ממשלת שמאל-מרכז, האם אתה רואה ברשימה המשותפת פרטנרית לקואליציה כזו?


יצחק (בוז'י) הרצוג:
הרשימה המשותפת לא מוכנה לשבת עם אף מפלגה ציונית בממשלה באופן נחרץ וגלוי, אף לא עם מרצ. דוגמא ברורה לאי מוכנותם לשיתוף פעולה היא סירובם בבחירות האחרונות לקיים הסכם עודפים עם מרצ, שיכול היה לשרת אותם ואת בוחריהם. לכן עובדתית הדבר כלל לא אפשרי בהרכב הרשימה הנוכחי.

עמיר פרץ: המאמץ הראשון שלנו לאחד את כל הכוחות שרוצים להחליף את נתניהו. בשלב השני נקים ממשלה. אני המנהיג הראשון והיחיד שמינה שר מוסלמי בישראל ולכן ברור שאעשה הכל כדי שאזרחים בארץ יזכו לייצוג ללא הבדלי דת, גזע ומין. אין ספק שהאירועים שהתרחשו ברשימה המשותפת מקשים מאוד על האפשרות לצרפם לקואליציה עתידית. למעשה, הקושי גדול עד כדי כך שזה נהפך לבלתי אפשרי. אני מאחל לנו שהרשימה המשותפת תתחלק למרכיביה הקודמים כדי שיהיה ניתן לשתף פעולה עם מרכיבים מתונים בה ולא עם הרשימה הנוכחית שהשתלט עליה אופי קיצוני ולאומני.

אראל מרגלית: הייתי רוצה לראות נציגים של אזרחי ישראל הערבים בקואליציה שלי. כולנו יודעים מדוע וכיצד קמה הרשימה המשותפת, זה לא נבע מכך שלחד"ש ובל"ד יש אותה אידאולוגיה אלא מניסיון של גורמים בימין למנוע מהמפלגות הערביות לעבור את אחוז החסימה. יש בישראל הרבה מאוד אזרחים ערבים שרוצים להיות חלק מהחברה הישראלית. יש קבוצה קטנה ומתבדלת שלא מעוניינת. האם אנחנו רשאים לדחוף החוצה את כל אותם צעירים שכן מעוניינים להשתלב? אחד המשפטים שהכי מרגיזים אותי הוא "מה היה קורה להם אם הם היו חיים בירדן? שיגידו תודה שהם חיים כאן". זה משפט גזעני, אף אחד לא עושה לאזרחי ישראל הערבים טובה. הם אזרחים והם צריכים לקבל אפשרות בדיוק כמו אזרחים יהודים.

ח"כ אראל מרגלית (מרים אלסטר/פלאש90)

ח"כ אראל מרגלית (מרים אלסטר/פלאש90)

אבי גבאי: הגיע הזמן שלמגזר הערבי תהיה נציגות אמיתית בשלטון. מדובר ב-20 אחוז מתושבי ישראל. יחד עם זאת, בהרכבה הנוכחי של הרשימה המשותפת יש גורמים אנטי ציוניים כמו זועבי וזחאלקה ובהרכב כזה לא נוכל לשתף איתם פעולה.

עומר בר לב: לא.

אבנר בן זקן: כולם מוזמנים להצטרף לממשלת העבודה. זו המדינה של כולם. כל זמן שיקבלו את קווי היסוד של הממשלה.

דינה דיין: הערבים בישראל הם פרטנרים מבחינתי לכל דבר ועניין.

הוד קרובי: אני אשתדל שלא לצרף אותם ולהרכיב קואליציה בלעדיהם. וזאת לא בגלל הרעיון של מפלגה ערבית, אלא בגלל שהיא מורכבת מחברים שלא מקדמים את השלום, אלא רק מעלים הודעות שקריות על הר הבית ונושאים נוספים ומביאים לאלימות ושפיכות דמים.

מה עמדתך בנוגע לפעולה הנדרשת מול חשיפת והצפת הפשעים שנעשו כלפי ילדי תימן, הבלקן והמזרח, בין השאר בידיעת בכירי מפא"י?


יצחק (בוז'י) הרצוג:
אני העליתי לפני כשבועיים הצעת חוק להכרה, תיעוד ומחקר של הפרשה הקשה, אחת מן הפרשות הקשות ביותר מאז קום המדינה. החוק נוסח יחד עם עמותת עמרם, אקדמאים ומשפחות הילדים על מנת לחשוף את כולה, לתעד אותה ולהביא לכדי לימודה במוסדות ההשכלה הממלכתיים. לצערי הרב, הקואליציה, משיקולים של גזירת קופון ואגו, הצביעה נגד החוק המוסרי והצודק שחוצה מפלגות ולא אמור להיות נתון לשיקולים פוליטיים של קואליציה ואופוזיציה. הודעתי מעל בימת הכנסת כי אביא את החוק לאישור נוסף פעם אחר פעם עד שכנסת ישראל תצביע ברוב על אישורו, וכך ייעשה מעט מן הצדק שניתן למשפחות.

עמיר פרץ: פרשת ילדי תימן, בלקן והמזרח מטלטלת את הנפש ואת הדעת ובכל זאת חשוב שאינה יורדת מסדר היום הציבורי. עדויות חדשות הגיעו לאחרונה והדיונים התחדשו בכנסת. התמונות והעדויות שהועלו היו קשות, וטעונות, כמעט בלתי נתפסות. הן מחייבות עוד בחינה, למידה, בדיקה ועיון. גם בלעדיהן כל מה שכבר היה ידוע לנו הוא קשה ואיום ממילא. המשך הנבירה בפרשה הכאובה הזו אינו פשוט, אך אי אפשר להימנע מכך. חוסנה של חברה ניכר ביכולת שלה להתמודד עם עברה. רק כך אפשר יהיה לטפח את ההווה, לתקן את הנזק האישי והקולקטיבי שנגרם. אחרי שנים כה רבות ומתישות למשפחות, ברור שהכרה ממסדית ועשיית צדק עם המשפחות הן שיסללו את הדרך לריפוי ולתיקון . זהו צורך אישי וחברתי דחוף, למען המשפחות שמתמודדות עם האבדן והצער ולמען החברה הישראלית כולה.

אראל מרגלית: אם נעשו פשעים חייבים לחשוף אותם ולתת ביטוי ומקום לכאב של אותם אנשים שהפשעים נעשו נגדם. זה לא משנה מי עמד מאחורי המדיניות, במידה והיא פגעה במשפחות היא צריכה להיחשף. "הנ"ל מאנ"ש" (מאנשי שלומנו. א.ב) לא תקף יותר. העידן הזה תם, וטוב שכך.

אבי גבאי: אומרים שאור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר. העדויות להן אנחנו נחשפים בשנים האחרונות מזעזעות וטוב שהן נחשפו. דרושה בדיקה יסודית של כל הממצאים.

עומר בר לב: הממשלה הנוכחית מינתה את השר צחי הנגבי לבחון את הנושא. בעקבות הדוח שלו מונתה ועדת כנסת ייעודית בראשות ח׳כית נורית קורן לבחינת הנושא והפרוטוקולים. יש להמתין לסכום עבודת הועדה ולאור המלצותיה לראות כיצד יש לפעול.

אבנר בן זקן: יש להציף את העניין. לחקור את הפרשה ולדרוש פיצוי למשפחות.

> כל יום ילדי תימן נחטפים מחדש

אבי גבאי (מרים אלסטר/פלאש90)

אבי גבאי (מרים אלסטר/פלאש90)

דינה דיין: מה שנחשף בשבועות האחרונים זעזע גם אותי למרות שכמובן שאני מכירה את העדויות לעומק, אבל לדאבוני לא הפתיע כיוון שמדובר על היסטוריה קשה. מה אני לומדת מזה? הרבה פעמים מתלוננים כלפי שאני שוב "משחררת את השד העדתי" אז הנה הפתעה: השד העדתי מעולם לא חזר לבקבוק. במקומות מהם אני באה הוא נוכח והבעיה המרכזית איתו מעבר לעוולות ההיסטוריות שהוא קיים גם היום בצורה של עוולות כלכליות. העוני בישראל שחור: מזרחי, ערבי, אתיופי, רוסי. עד שלא יהיה פה תיקון כלכלי-חברתי עמוק מאוד הכולל הסטה אמיתית של תקציבים ושינוי של סדרי עדיפויות שיוכל לקרות רק כשאנחנו נשלוט ונעשה מהפכה עמוקה לא יכנס חזרה שום שד לשום בקבוק. ליבי ליבי עם האמהות הסבתות האבות המשפחות האחים נקרע הלב.

הוד קרובי: בעיני הפשעים שנעשו בילדי תימן (חטיפות או ניסויים) חמורים ביותר! חובה לבצע חקירה מעמיקה ומקצועית ביותר ולעמיד לדין את כל האשמים!

לנוכח הקמפיין נגד שוברים שתיקה, בצלם וארגוני זכויות אדם. האם תתייצב נגד האיום על חופש הביטוי והפעולה של הבית היהודי והליכוד?


יצחק (בוז'י) הרצוג:
אתייצב נגד כל איום נגד חופש הביטוי ופעולות הפוגעות בזכות להביע דעה שאינה סותרת את ערכי הדמוקרטיה. הארגונים הללו, גם אם איננו אוהבים חלק מפעילותם, ובייחוד את הפעילות מחוץ לגבולות הארץ, לה אנו מתנגדים, פועלים במסגרת דמוקרטית. בדמוקרטיה תוססת וחזקה על כל הקולות להישמע, שכן רק באופן זה, הצליח עם ישראל לשמור על כוחו במשך אלפי שנות דור. ביום בו לא ניתן לקולות להישמע, נדע כי הדמוקרטיה איננה עוד.

עמיר פרץ: מחלוקות אידאולוגיות ובשאלות של מדיניות הן דבר טבעי ומתבקש בדמוקרטיה. לצערנו הממשלה המכהנת פועלת לפי הקודים של "הפחד ומשול", קיטוב ושיסוי מבית היוצר של נתניהו ופועלת באופן שיטתי לבטל את כללי המשחק של הדמוקרטיה הישראלית. יש דה לגיטימציה והתנכלות ממוסדת כלפי בתי המשפט, התקשורת, מבקר המדינה, האופוזיציה, ארגוני החברה האזרחית וגם האקדמיה. רק לאחרונה יצא בנט ביוזמה לפגוע גם בחופש האקדמי ובחופש הביטוי באוניברסיטאות, תחת השם המכובס "הקוד האתי". לא אתן להפוך את ישראל לטורקיה.

אני מודיע: נתניהו, בנט, שקד, רגב, סמוטריץ', ביטן, אמסלם, אתם יכולים לחוקק איזה חוקים שאתם רוצים, לעשות איזה שינויים שאתם רוצים בספרי האזרחות, להטיל צנזורה על איזה מחזות שאתם לא אוהבים, לרדוף את עמותות השמאל, לנסח איזה קודים ולקרוא "בוגדים" לכל  מי שחושב שונה מכם.  זה לא משנה, כי אנחנו באים! מיד כשנחזור לשלטון אנחנו נבטל את כל החוקים שלכם, נשנה בחזרה את ספרי האזרחות, נבטל את הצנזורה שלכם, נגן על שלטון החוק ועל הדמוקרטיה ונחזיר את ישראל למסלול הציוני בדרך בן גוריון ועל-פי מגילת העצמאות!

אראל מרגלית: התבטאתי בעבר נגד המתקפות על "שוברים שתיקה" ואני עומד מאחורי הדברים. חברה חזקה, פלורליסטית ודמוקרטית יכולה לעמוד בביקורת ולא צריכה לפחד ממנה. ארגוני זכויות אדם ואזרח הם חלק מהמרקם הדמוקרטי. להגביל את פעולתם זאת פחדנות, לא כוח.

דינה דיין (יונתן זינדל/פלאש90)

דינה דיין (יונתן זינדל/פלאש90)

אבי גבאי: אני הייתי השר היחיד בממשלה הנוכחית שהתנגד לחוק v15 ונאבקתי בכוונה לסמן עמותות שמאל, הן בזירה הפוליטית והן בזירה התקשורתית.

ממשלת נתניהו מצמצת לנו את הדמוקרטיה הישראלית. היינו עדים בשנים האחרונות לרדיפת ארגוני זכויות אדם, לצנזורה של אמנים, לפיטורי עיתונאים על רקע עמדותיהם, התערבות גסה בתהליך מינוי שופטים, ועתה מתפרסם הקוד האתי שנועד לסתום פיות של מרצים באקדמיה. וכל זאת במקום לעסוק בבעיות האמיתיות של מדינת ישראל.

חייבים לעצור את התהליך הזה כאן ועכשיו. כיו"ר מפלגת העבודה וראש הממשלה אדאג לשמור ולחזק את הדמוקרטיה בישראל ואת העקרונות המקודשים של חופש הביטוי, המחשבה והדעה.

עומר בר לב: אני התייצבתי ואמשיך להתייצב מול האיום על חופש הדיבור. אני חושב שפעילותם של ארגונים אלו היא לגיטימית במדינה דמוקרטית. יעצתי לכמה מהם להתמקד בפעילותם בקרב החברה הישראלית ובקרב אזרחי ישראל ולא לפעול בחול. ישנם מספיק מוסדות בישראל, ממבקר המדינה דרך מבקר מערכת הביטחון ועוד, שקשורים לכל תלונה או ביקורת. ההנחה של חלק מהארגונים הללו שלחץ בינלאומי יביא לשינוי במזרח התיכון לדעתי היא שגויה – רק פעולה בתוך החברה הישראלית יכולה לשנות את המציאות כאן.

אבנר בן זקן: השאלה הפוליטית הגדולה ביותר כיום היא "מי בעד הדמוקרטיה?". על כן, כל המחנה הדמוקרטי צריך להציב חזית אחידה ונחושה בכל מקום שבו הימין חותר לכרסם בדמוקרטיה.

דינה דיין: אני מוכנה להתייצב מול הבית היהודי והליכוד בכל יום בכל נושא.

הוד קרובי: צבא ההגנה לישראל הנו הצבא המוסרי בעולם. יחד עם זאת נעשות מיד טעויות ע"י חיילים וחובה עלינו לחקור כל דבר ולדאוג שמי שפשע ישלם על כך. אני בעד שכל הסדר הזה יעשה בתוך המדינה ונגד זה שעמותות יוציאו את דיבת ישראל בחו"ל ויפגעו במעמדה הבינלאומי.

איזה מנהיג של מפלגת העבודה מהווה בעיניך השראה ומודל לחיקוי?


יצחק (בוז'י) הרצוג:
חמישים שנה למלחמת ששת הימים, אני רוצה לעלות על נס את מנהיגותו של לוי אשכול. אשכול היה דמוקרט גדול, שביטל את הממשל הצבאי, הכניס את רשות השידור, פתח את המדינה לפלורליזם, העלה את עצמות ז'בוטינסקי ובנה גוש גדול שהחליט לצאת למלחמה אך ורק לאחר בדיקת כל האופציות והיה לאחד מן המנהיגים בגדולים שידעה המדינה.

עמיר פרץ: אני הייתי אחד משישה חברי כנסת במחנה רבין והלכתי אחרי המנהיג הענק הזה, עד לאותו ערב נורא בכיכר. תמיד הייתי הסמן היוני במחנה הניצי שלו. ההשראה הגדולה שלי היא מנהיגותו הצנועה והנועזת של לובה אליאב. ממחויבותו לצדק חברתי ושלום, לסיום האפליה בתוך העם שלנו וכלפי העם הפלסטיני שבשליטתנו, ועד לרוח החלוצית שלו בהקמת כפר הנוער החינוכי ניצנה, אני שואב השראה רבה מדרכו ומהכרותי עמו.

אראל מרגלית: קודם כל בן גוריון. אומץ, תעוזה, אמונה אמיתית בצדקת הדרך. אומרים לי הרבה פעמים שבן גוריון לא היה איש שמאל, במונחים של היום, אבל חייבים לזכור שהזמנים היו שונים, שהוא היה שם בשלב שבין אין מדינה ליש. מי שרואה את בן גוריון מבעד למשקפי ההווה פשוט חוטא לו ולהיסטוריה.

ורבין. רבין היה אדם שלם, הוא לא חשש לקבל החלטות קשות כי משהו בו, באישיות שלו, שהיה מספיק בטוח והאמין בחוסנה של החברה הישראלית. הכוח שלו נבע ממי ומה שהוא היה, הוא לא נזקק למיליון סקרים או אצבע רטובה על הבוקר שחיפשה לאן נושבת הרוח.

גם לוי אשכול היה מנהיג שאני מוצא שראוי להרבה יותר הערכה ממה שהוא מקבל בציבוריות הישראלית. בדרכו הצנועה הוא הביא לתמורות רבות והוביל מהלכים אמיצים.

אבי גבאי: דוד בן גוריון. הוא מנהיג שידע לקבל החלטות וליזום מהלכים. דוגמא למנהיג ציוני שידע לראות קדימה וגם לפעול למען השגת מטרותיו.

עומר בר לב: בן גוריון הוא המנהיג הציוני הגדול שידע לחבר בין חזון לעשיה. הוא חתר באומץ לב ולא פעם כנגד הזרם אל עבר מימושו של החזון – מדינת הלאום של העם היהודי. הוא ידע גם לקחת סיכונים וגם ידע לא פעם לקחת צעד או יותר לאחור.

אבנר בן זקן: מנהיג כללי אנואר סאדאת. המרשים ביותר בעולם שלאחר מלחמת העולם השניה. רבין ביצע מהפך אישי, עדות נאמנה שהוא היה מנהיג מרשים.

דינה דיין: המנהיג הישראלי הגדול בעיני לא בא מהעבודה אלא דווקא מהימין – מנחם בגין אני מזכירה שבגין יצר את הליכוד כשהוא חיבר מספר זרמים פוליטיים. היכולת שלו לאסוף את הציבור המודר בישראל ולהכניס אותו אל תוך החברה ולהפוך אותו לחלק בלתי נפרד מהמיינסטרים הישראלי זו גדולתו. בנוסף לצניעותו האישית ולהיותו איש אמת- ובסופו של יום גם לאיש שלום אמיתי ואמיץ.

הוד קרובי: מודל החיקוי המרכזי הוא דוד בן גוריון. מנהיג חכם וציוני שלדעתי הנו הגדול מכל המנהיגים שהיו לנו עד כה.

> למה רוב השמאל הישראלי מגלח 19 שנות כיבוש?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf