newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

יהודי התפוצות עושים לשמאל הישראלי בית ספר למאבק בכיבוש

דבר אחד ניכר מול הפעילות של פעילים יהודים מהתפוצות במחנה "צומוד" בסארורה שבדרום הר חברון ומול מצעד “ריקודגלים” הגזעני בירושלים – התעלמות השמאל הישראלי

מאת:

כותב אורח: אמיתי בן אבא 

מחנה המחאה "צומוד" בסארורה, דרום הר חברון. כוחות צבא ומג"ב פשטו בהמוניהם ביום ב' ה-29.5 על המעט שנשאר בסארורה לאחר פשיטותיהם מהשבוע שלפני, והחרימו מזרנים, כבל לגנרטור, את מכוניתו של פדל אעמר בעל האדמה, שני אוהלים, מזון ובקבוקי מים. כמו כן הם עיכבו שלושה פעילים פלסטינים, אחד מהם בנו של בעל האדמה, החרימו את הטלפונים שלהם והשחיתו באנרים באמצעות סכינים.

פדל אעמר שב לגור בסארורה ב-19 במאי בליווי 300 פעילות ופעילים, רובם יהודים אמריקאים. אעמר גורש מסארורה ב-1997 בשיאו של תהליך נישול שהחל בשנות השמונים והתבטא באלימות מתנחלים והתעמרות חוזרת ונשנית מצד המדינה. יחד עם תושבים נוספים מדרום הר חברון, הוא ממשיך לקיים מאחז מחאה על האדמה, למשטמת השלטונות והמתנחלים השכנים, עד שיתייצב המצב ויורשה לו להתגורר על אדמתו בבטחה עם ילדיו ונכדיו.

> בתמונות: שבוע של מאבק פלסטיני-יהודי במאחז המחאה "צומוד"

גיוס - באנר

בזמן שאלפים התגודדו בעצרת הגדולה בכיכר רבין, הלכתי למשמרת לילה בסארורה. עם המאחזים הבלתי מורשים "חוות מעון" מצפון ו”אביגיל” מדרום, מהם כבר חוויתי תקיפות מתנחלים לא פעם, ציפיתי לשינה טרופה. אך האווירה הייתה נעימה ומלאת תקווה. לילה ראשון של רמדאן. כתריסר וחצי נערים באו מיטא לרקוד דבקה ולשיר שירי עם (“וולפי, יא מסאפר/ווין ע-רמאללה!”), כתריסר אחרים מהכפרים וממשפחת אעמר, וכתריסר פעילים יהודים מהתפוצות – ממקומות מגוונים להפתיע כמרוקו, אוסטרליה ושווייץ. ואני, ירושלמי יחיד, מביט בפליאה על עולם נסתר בריח של מדורה ובקלאווה שכאילו נגלה רק לי בלבד.

אפילו לא "שייר" בפייסבוק

משמעות המילה "צומוד" בערבית היא אחיזה מתמידה בקרקע, בנחישות ובראייה ארוכת טווח, ואכן, בהביטי מסביב ראיתי את אותם הפרצופים המוכרים מהכפרים השונים בדרום הר חברון יושבים יחדיו מסביב למדורה ומעלים זיכרונות מההפגנה הגדולה בסוסיא לפני כמה שנים, אנשים יקרים שאני מכיר מפעילות תעאיוש מזה שנים ארוכות. הם דיברו על ניסיון הפינוי מיום חמישי בבדיחות הדעת. מסתבר שהצליחו, באמצעות התנגדות לא אלימה ואי-ציות, לשמור על הצילייה הגדולה ולחלץ פעיל ממעצר.

פניו של פדל אעמר הרצינו. "כאן אמות", אמר, והראה לי את רגלו החבושה מהברך מטה ואת החבורה שבין שתי עיניו, עדות לאלימות שספג. "כשהם ניסו לקחת את האוהל, אמרתי להם לירות בי. די, אני כבר לא עוזב את הבית שלי, הם יצטרכו להרוג אותי כדי להוציא אותי מפה”. אף על פי כן, פדל אעמר נראה מאושר. זיהיתי את אשרו כזה של איש אשר עומד על שלו, אחד שמעשיו נכונים בעיני אלוהים ואדם.

ידיעה על בואם של כוחות צבא לכיוון מאחז המחאה הגיעה לפתע מידידים בכפר טוואנה. הפעילים מיהרו להחביא את הציליה ולהסתיר את הגנרטור. ג'יפ צבאי בא, עשה סיבוב ועזב. עם כיבוי האורות, ערפילית הגלקסיה עצמה התגלתה מפותלת בין הכוכבים בשמיים. משב רוח נשא הבטחה של לילה קריר. תן יילל מכיוון הרי אדום. אך עם כל היופי הזה, חשתי בעצב מסוים. בין אלה שהגיעו למקום מיד אחרי כל פשיטה צבאית, בולטת במיוחד היעדרותם היחסית של פעילים ישראלים. רק חמישה פעילים היו כאן בעת הפשיטה. כלי התקשורת בעברית לא דיווחו על השיבה לסארורה, למעט שיחה מקומית (ו”הקול היהודי”, יש לציין, שם נכתב כי ”מאחז האנרכיסטים מתסיס את השטח”). סארורה לא הוזכרה על ידי הנואמים בעצרת הגדולה בתל אביב. ארגוני שמאל שהיו מודעים לסארורה, כמרצ וחד"ש, נמנעו אפילו מלפרגן שייר בפייסבוק. למחנה צומוד יש פוטנציאל להיות דוגמא למופת של דו קיום תוך מאבק משותף לשלום צודק בארץ שבין הירדן לים, אבל פעילים ישראלים ממאנים לזהות זאת.

פעילים נושאים את אחד האוהלים שיוקמו במאחז. "צומוד, מחנה החירות". הכפר סארורה הגדה המערבית, 19 במאי 2017 (צילום: אחמד אל-באז אקטיבסטילס)

פעילים נושאים את אחד האוהלים שיוקמו במאחז. "צומוד, מחנה החירות". הכפר סארורה הגדה המערבית, 19 במאי 2017 (צילום: אחמד אל-באז אקטיבסטילס)

אני לא היחיד ששם לב לכך. תחושה דומה רווחה בקרב פעילים ישראלים מפרי ג'רוזלם ואמריקאים מ-IfNotNow (אם לא עכשיו) שארגנו את חסימת מצעד “ריקודגלים” בשער שכם במהלך יום ירושלים. בתיאום עם סוחרים פלסטינים, החלטנו להתנגד בגופנו לכניסת המצעד לרובע המוסלמי. מדי שנה הצועדים מסתערים על העיר העתיקה, מחבלים ברכוש וקוראים קריאות כגון "מוות לערבים" ו"שיישרף לכם הכפר". פרשנו שרשרת אנושית לרוחב שער שכם אל מול הצועדים, ובהגיע הרגע שבו המשטרה ניסתה להפריד בינינו, התיישבנו כולנו באותו הזמן, שלובי זרועות ורגליים. השוטרים עצרו, מבולבלים, ואני נמלאתי שמחה.

אין תחושה מתוקה מזו שעושים את הדבר הנכון. מתנחלים קראו בחוסר ישע לירות בנו. עוברי אורח פלסטינים הצטרפו לבריקדה האנושית. האמריקאים שרו שירי שלום בעברית של בית כנסת גלותי. החדווה לא יכלה להימשך לנצח, כמובן, והמשטרה קרעה אותי מחלקת גן העדן הקטנה שלי, אבל מתוך חוסר המקצועיות האופייני לכוחות ישראל, לא מנעה ממני ומאחרים לחזור לגוש האנושי השרוע על הקרקע מיד אחרי שהוטלנו במרחק מה. כך, שער שכם, ומצעד הדגלים הגזעני שהתעתד לעבור דרכו, נחסמו למשך שעה ארוכה.

> פעילה תעבור ניתוח לאחר ששוטרים שברו את זרועה ביום ירושלים

חיילים מפנים תושב פלסטיני לפני הריסת אחד מאוהלי המאחז. "צומוד, מחנה החירות". הכפר סארורה הגדה המערבית, 25 במאי 2017 (צילום: אחמד אל-באז אקטיבסטילס)

חיילים מפנים תושב פלסטיני לפני הריסת אחד מאוהלי המאחז. "צומוד, מחנה החירות". הכפר סארורה הגדה המערבית, 25 במאי 2017 (צילום: אחמד אל-באז אקטיבסטילס)

התייצבות שכזאת על תוואי המצעד נחוותה על ידי רבים כשבירת מחסום הפחד מפני אלימות הימין הפשיסטי. דווקא המשטרה הייתה זו ששברה את ידה של פעילה שנזקקת לניתוח יקר. פרט לזאת, הפעולה הייתה מוצלחת בכל אמת מידה של פעולות אי-ציות אזרחי: שלוחה מקדימה של המצעד הגזעני נתקלה בהתנגדות, המדינה חשפה לעיני כל את שותפותה לאלימות המצעד, והפעולה קיבלה סיקור לא רע בטלוויזיה, בעיתונות, בתקשורת ערבית ובינלאומית, ואף זכתה לעניין מהמדיה של הימין. השמאל היהודי האמריקאי התייצב לצד הפעולה, עם קריאות תמיכה מצד ארגון "קול יהודי לשלום" (Jewish Voice for Peace) התומך בחרם, עד הודעות בגנות אלימות משטרת ישראל של ג'ייסטריט המתון. אך השמאל הישראלי הממוסד התעקש למקד את פירורי תשומת הלב בהפגנות נאיביות, ריטואל שחוזר על עצמו מזה חמישים שנה ויוצר מראית עין של דמוקרטיה. למה?

"פחות מתחבר לגישה"

פניתי לנציגים מ"שלום עכשיו" ו"עומדים ביחד" (מחד"ש טרם התקבלה תשובה) ושאלתי מדוע החליטו שלא להצטרף לפעילות בדרום הר חברון, וגם לגבי הדממה בכל הנוגע לפציעתה של הפעילה ביום ירושלים. מנכ"ל "שלום עכשיו" אבי בוסקילה מסר לי בנוגע לפעולות של אי-ציות אזרחי שהוא "יכול להבין את האפקטיביות של העניין אבל פחות מתחבר לגישה", כי "זו למעשה החלטה שהערוץ הדמוקרטי לא פועל יותר". בוסקילה הוסיף שזו עמדתו האישית וש"שלום עכשיו" לא עסקו בנושא. הוא הדגיש שהוא תומך בהפגנות בפתח-תקווה, בהן "המשטרה חורגת מכללי המשחק", אך חוזר שהוא "לא רואה מצב שבו צריך לסרב ולא לעמוד בחוק". כפעיל תעאיוש ואח של סרבנית מצפון בכלא אני לא יכול שלא לשים לב שטענות דומות מועלות פעמים רבות על-ידי חיילים ממלאי פקודות בדרום הר חברון ובבקעת הירדן.

מתנועת "עומדים ביחד" נמסר כי "הידיעה על האלימות שהופעלה כלפי הפעילה בירושלים היא קשה ומקוממת, כמו גם התנהלותה של המשטרה מול מי שביקשו לממש את זכותם למחות ולהפגין מול מצעד גזעני ומסית. בתור תנועת פעילים המובילה מגוון מאבקים למען שלום, שוויון וצדק חברתי, תמכנו במחאה נגד מצעד הדגלים ואף ארגנו הפגנה בהשתתפות מאות פעילות ופעילים נגדה. המידע אודות פציעתה של הפעילה הגיע אלינו באיחור, ואנו כמובן רואים אלימות כלפי פעילים פוליטיים בחומרה רבה, גם אם אנחנו לא מעלים על כך פוסט לעמוד הפייסבוק שלנו בכל אחת מהפעמים הרבות מדי בהן זה קורה".

> הנערה מוטלת פצועה על הארץ, והם מקללים ומייחלים למותה

שרה ברמר שליי ביד חבושה לפני הניתוח (צילום: אליענה פישמן)

שרה ברמר שליי ביד חבושה לפני הניתוח (צילום: אליענה פישמן)

נראה ששבר בזרועהּ של פעילה אמריקאית פשוט לא מתבלט אצלנו כדבר ראוי לתשומת לב. יש גם איזו התנשאות מסוימת כלפי פעילים בינלאומיים באופן כללי. כאחד ממארגני הפעולה בשער שכם אני יכול להעיד שההתנשאות הזו לא רק מיותרת, היא גם מטופשת. יש הרבה מה ללמוד מהאקטיביסטים האמריקאים. עבודת התקשורת שלהם הייתה מקצועית ומלוטשת, עם הודעות לעיתונות מוכנות בטרם עת, ועבודה יוצאת מהכלל ברשתות החברתיות שהגיעה למאות אלפי צופים.

ברמה האסטרטגית, התרשמתי של-IfNotNow יש חזון ויעד בר השגה להסטת דעת הקהל היהודית האמריקאית כנגד הכיבוש בחמש השנים הקרובות. הם מסרבים לשאת ולתת מאחורי דלתיים סגורות ומשכילים למקד את המאבק בזירה הציבורית, מתוך הבנה ששינוי דעת הקהל יגרור שינוי בהתנהלות הגופים הממוסדים. איזה חזון בר השגה יש לשמאל הישראלי נגד האפרטהייד? גוש בוז'י-לפיד-כחלון? עד שלא נתחיל לתקוע מקלות בגלגלי המערכת לא נעצור אותה. עד שלא נרכז את משאבינו בהעצמת פעילות השטח, לא נשנה את המציאות.

מחנה הצומוד בסארורה יכול בהחלט להיות נקודת התחלה לפעילות ופעילים שמעוניינים לעשות יותר. כל ציליה ובקבוק מים בסארורה, כל שריד רכוש שיוכל לעזור לאנשי דרום ההר לגור על אדמתם, מהווה איום ראוי להחרמה על כוחות ישראל. במצב כזה פעילות ופעילי סולידריות יכולים בהחלט להשפיע. לא צריך לחשוף את גופנו לאלימות לשם כך, מספיק להגיע. אם יש משהו שלמדתי מפעילות תעאיוש זה שנוכחות לכשעצמה כבר עושה את כל ההבדל בין מצב שבו חיילים ומפקדים עוברים על נהלי הצבא ומגרשים פלסטינים באלימות, ומצב בו תושבים מורשים לגשת אל ולשמר את אדמתם. עוד לא מאוחר לבלוע את האגו שלנו ולהצטרף למאבק.

ממרצ נמסר בתגובה: "מפלגת מרצ מברכת על כל פעולה של התנגדות אזרחית לכיבוש, המצטרפת להתנגדות שמובילים חברי סיעת מרצ בכנסת יום יום אל מול ממשלה דורסנית הפועלת לעגן את הכיבוש ולהפוך אותו למצב קבוע. בתקופה זו של ציון 50 שנה לכיבוש, ישנה התעוררות אזרחית גדולה ומבורכת סביב הנושא. מרצ שלחה נציגים לקואליציות השונות שקמו בחודשים האחרונים לטובת פעולה משותפת של התנגדות לכיבוש, הגיבה והשתתפה בכל יוזמה שביקשה את תמיכתה. לא הגיעה אל מרצ כל פנייה מצד מארגני הפעולות שצוינו, ולכן לא ניתן לומר שמרצ התעלמה מהן."

אמיתי בן-אבא הוא פעיל ירושלמי. ניתן ליצור איתו קשר דרך הבלוג שלו

> סרבנית המצפון עתליה בן-אבא נשפטה בפעם הרביעית ונידונה ל-30 ימי מחבוש נוספים

חמישים שנים יותר מידי

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf