השנה של מבקשי המקלט: הגירוש נעצר, עדיין חיים בגיהינום

שנת 2018 הגיעה לסיומה עם רצח של סילבנה צגאיי בת ה-12 על ידי בן זוגה לשעבר של אמה בביתם בשכונת התקווה שבדרום תל-אביב. הרצח זעזע את הקהילה  הישראלית ואת קהילת מבקשי המקלט, והעלה לדיון את הבעיות החברתיות מהן סובלים מבקשי המקלט. המקרה חשף את העדרם של שירותים סוציאליים בקהילה, ואת העובדה שמבחינת המדינה, מבקשי המקלט וילדיהם פשוט שקופים.

המקרה של סילבנה הוא דוגמה רווחת של משפחה שלא נמצאת בסכנה מיידית של גירוש, משפחה בה האמא נאלצה לעבוד שעות ארוכות והילדה נותרה לבדה לאחר בית הספר. למרות שסילבנה עצמה התקשרה בעבר למשטרה כדי להתלונן על בן זוגה לשעבר של אמה, איש לא גילה אחריות ועצר את הרוצח לפני שביצע את פשעו.

השנה החולפת היתה סוערת עבור מבקשי המקלט בישראל, כ-35,000 במספר, רובם מסודן ואריתריאה. שנה שהתחילה בתכנית לגרשם לאוגנדה ורואנדה, תכנית שעוררה מחאה נרחבת ברחבי המדינה. מאוחר יותר הורה בית המשפט העליון להקפיא את תכנית הגירוש, ולבסוף המתווה קרס ונתניהו הודיע על הסכם כולל שנחתם עם האו"ם בעניינם. זמן קצר לאחר מכן ההסכם בוטל בעקבות לחצים מצד פעילי ימין. מתקן הכליאה חולות, שפעל מסוף 2013, נסגר אחרי שבמשך שנים שימש ככלי להכריח את מבקשי המקלט לעזוב "מרצון".

חלק מהשוהים במתקן הועברו לכלא בהמתנה לגירוש, וכולם שוחררו מאוחר יותר, כאשר המדינה הודיעה על קריסתה הסופית של תכנית הגירוש. התפתחות נוספת שחלה בשנה האחרונה, קרי הסכם השלום בין אתיופיה ואריתריאה, גררה מיד קריאות לפיהן אריתריאה היא כעת מקום בטוח וניתן לגרש אליה את מבקשי המקלט; העימותים הקשים בין תומכי המשטר האריתראי ומתנגדיו בדרום תל-אביב חשפו את עומק הקרע בתוך החברה האריתריאית.

כאלף מבקשי מקלט צעדו מחולות לסהרונים במחאה על כליאת חבריהם שסרבו לעזוב לרואנדה. 22 בפברואר 2018 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

"אנחנו חיים בתוך מערבולת" אומר ג'ק טיגי-טיגי, מבקש מקלט בן 34 מדארפור שהגיע לישראל ב-2008. "אנשים מחכים פה יותר מעשר שנים לתשובה, אבל המדינה לא רוצה לבחון את המקרים שלנו ולהעניק לנו מעמד חוקי". טיגי-טיגי היה חלק מקבוצה של מבקשי מקלט שעתרו השנה לבג״ץ בדרישה שהמדינה תבדוק סוף סוף את בקשות במקלט שלהם, שהוגשו כבר לפני מספר שנים. בדיון, שהתקיים באוקטובר, הודיעה המדינה שתפסיק לתת מעמד על בסיס אזור גיאוגרפי או גיל כפי שניתן בעבר לפליטים מסודן. לאחרונה הורה בית המשפט למדינה לבדוק את הבקשות, אך לא הגדיר פרק זמן לביצוע ההוראה.

מצבו של טיגי-טיגי שונה מזה של חבריו שהצליחו להגר לאירופה או לארצות הברית וקיבלו מעמד של פליטים אחרי מספר חודשים. "ישראל מנהלת נגדנו מלחמה נפשית ופסיכולוגית כדי לשבור אותנו", הוא אומר ביחס למדיניות הישראלית, אחרי שבוטלה תכנית הגירוש הכפוי מוקדם יותר השנה. "כשאנשים מגיעים לסף שבירה, הם יעזבו מרצונם. הם רוצים לגרש אותנו ככה בצורה עקיפה". טיגי-טיגי עצמו היה כלוא בחולות במשך שנתיים, "אבל לא עזבתי. עד היום אני ממתין באותו המצב שהייתי בו כשהגעתי לישראל".

הקמפיין שעצר את הגירוש

בתחילת השנה, בינואר, מבקשי מקלט רבים הוזמנו לשימוע במסגרת התכנית הממשלתית לגרשם למדינות שלישיות. מבקשי המקלט צריכים לחדש את הויזה שלהם אחת לחודש או לשלושה חודשים, ותורים ארוכים החלו להתגבש מחוץ ללשכת משרד הפנים בבני-ברק, שם מאריכים את אשרות השהייה. בערך באותו הזמן החלה גם המחאה הציבורית נגד תכנית הגירוש, שהפכה מעצרות מחאה מקומיות להפגנות המוניות.

״במהלך השנים האחרונות התקבעה משוואה בדעת הקהל בה מצד אחד יש את מבקשי המקלט ומנגד תושבות ותושבי דרום תל אביב המודרים, וניסיון לשסות את הקהילות המודרות אלו באלו", אומרת שולה קשת, מנכ"לית ארגון 'אחותי' וחברה טרייה במועצת עיריית תל-אביב. "המאבק שהובלנו, תושבות ותושבי השכונות הוותיקים יחד עם מבקשי המקלט, הוכיח שזה לא המצב ושהבעיה העיקרית היא מדיניות ההזנחה המכוונת ורבת השנים של השכונות בדרום תל אביב, שהולידה הלכה למעשה תהליכים מואצים של ג'נטריפיקציה שמטרתה לגרש גם את תושבות ותושבי השכונות וגם את מבקשי המקלט, במטרה לאכלס את השכונות בתושבים חדשים ועשירים ובמגדלי יוקרה״. קשת היתה ממובילות הקמפיין של "דרום תל-אביב נגד הגירוש", קמפיין ייחודי שחתר לשבור את המשוואה שביססו פעילי ימין בשנים האחרונות: תושבי שכונה ותיקים נגד מבקשי מקלט, המתחרים על משאביו הדלים של דרום העיר.

"הקמפיין הצליח כי לא התעלמנו מהמצוקות של התושבים, אלא הצענו פתרון כולל לכולם", אומרת קשת. "אמרנו זאת לפני שנה ואנחנו אומרים זאת גם היום: אנחנו נגד הגירוש ובעד דרום תל-אביב".

"הקמפיין הצליח כי לא התעלמנו מהמצוקות של התושבים, אלא הצענו פתרון כולל לכולם". הפגנה נגד גירוש מבקשי המקלט (אורן זיו / אקטיבסטילס)

הפגנה נגד גירוש מבקשי המקלט (אורן זיו / אקטיבסטילס)

בנוסף על המחאה הציבורית, המהלך  שהניע את עצירת הגירוש היה עתירה לבג"ץ שהוגשה מטעם קבוצת פעילים אותם יצג עורך הדין איתי מק, שעניינה היה האופי הסודי של אותן "מדינות שלישיות" אליהן התכוונה ישראל לגרש את מבקשי המקלט. בית המשפט החליט להקפיא את הגירוש, עד למתן הבהרות מהמדינה. "השנים האחרונות היו כולן קשות מאוד, מבקשי מקלט בישראל חיים עם החרב תמידית על הצוואר", סיפרה לי השבוע הפעילה סיגל קוק-אביבי, אחת מיוזמות העתירה. "בלי כל ספק זאת היתה שנה מטורפת. נקודת האור היחידה היתה שהצלחנו לעצור את הגירוש על ידי הפעלת לחץ על ממשלות זרות וגם על חברי פרלמנט באוגנדה ורואנדה". קוק-אביבי מציינת גם את ההתעוררות הציבורית שהוציאה עשרות אלפי אנשים לרחוב. "השנה בפעם הראשונה הציבור הישראלי הצטרף בהמוניו למחאה נגד גירוש הפליטים".

"אחת הסיבות שבגללן נסענו לרואנדה ואוגנדה היתה למנוע את התכנית הממשלתית לגרש אליהן מבקשי מקלט", אומר ח"כ מוסי רז שהיה חבר במשלחת שביקרה בפברואר בשתי המדינות הללו. מספר ימים אחרי הביקור, ממשלת רואנדה הודיעה כי לא תסכים לקלוט פליטים שיגורשו לשטחה מישראל. "קשה לי לאמוד באחוזים את השפעת הביקור שלנו שם על ההחלטה הזו" אומר רז, "אבל הלחץ הציבורי והמחאה נגד שיתוף הפעולה של הממשלות האלה עם החלטה לא מוסרית של ממשלת ישראל עשו את שלהם". כאן בשיחה מקומית פרסמנו כתבות נרחבות שחשפו את המצב בשתי המדינות, אליהן כבר גרשו ״מרצון״ מבקשי מקלט בישראל ללא שהובטח להם שום מעמד או אפשרות לחיות באופן חוקי.

לאחר שלושה חודשים אינטנסיביים של מאבק, באפריל חל מפנה דרמטי נוסף: במסיבת עיתונאים שכינס ראש הממשלה ביחד עם שר הפנים אריה דרעי ובכירים נוספים, נתניהו אמר שבית המשפט אוסר על ישראל לגרש אנשים למדינה שלא מוכנה לקבל אותם ללא הסכמתם, וכי הוא עושה מאמצים לחפש מדינה שתסכים לקבל אותם מבלי שהם עצמם, כלומר מבקשי המקלט, יסכימו למעבר. ״התחלנו להוציא אנשים אבל מהר מאוד המדינה הזאת לא עמדה בתנאים והלחץ״, אמר. השורה התחתונה של ההצהרה היתה הסכם היסטורי לפיו ישראל תקלוט בצורה מלאה 50 אחוז ממבקשי המקלט, ובתמורה האו״ם יוציא למדינות מערביות את החצי השני.מבקשי המקלט חגגו את ההחלטה, שהיתה ניצחון למאבקם. אבל כעבור זמן קצר נתניהו חזר בו בעקבות הביקורת מימין ובעיקר הלחץ שהפעילו עליו הפעילים בעד הגירוש בדרום תל אביב.

גם לאחר קריסת מתווה האו"ם הניסיונות לחדש את הגרוש לא צלחו. לבסוף המדינה נאלצה להודות שאין לה לאן לגרש פליטים, וגם מבקשי המקלט שהוחזקו בסהרונים מאז שחולות נסגר שוחררו לחופשי.

האיום הוסר, ההתעללות נמשכת

כל מי ששוחחתי איתו, מבקשי מקלט ופעילים כאחד, בטוחים שהניסיונות למרר את חייהם של מבקשי המלקט ימשכו ואף יגברו במהלך 2019. ״למרות שהצלחנו לעוצר את הגירוש, קהילת מבקשי המקלט חיים בתנאים קשים, פיזיים ופסיכולוגיים. אנשים נשחקו, הם מותשים מהמאבק היום יומי להישרדות״, אומרת סיגל קוק אביבי, פעילה עצמאית למען מבקשי המקלט. ״אני אפילו לא יכולה לנחש מה יהיה הצעד הבא של הממשלה על מנת לאמלל את החיים שלהם״ אומרת סיגל רוזן, מהמוקד לפליטים ומהגרים. ״חוק הפיקדון השפיע מאוד לרעה, אנשים בקושי יכולים להתקיים, והם מנסים לעזוב בכל דרך". חוק הפיקדון חוקק במאי 2017, וקבע כי עשרים אחוז ממשכורתו של כל מבקש מקלט יפקדו בקרן מיוחדת, שאותה יקבל רק כאשר יחליט לעזוב את ישראל. המעסיק יוסיף עוד 16 אחוז לאותו פיקדון.

רוזן אומרת שלמרות שהגירוש עצמו בוטל, מבקשי מקלט רבים עוזבים את ישראל בדרכים אחרות, בעיקר דרך איחוד משפחות לקנדה ומדינות אחרות. ״בשבילי אישית זה עצוב, שישראל כמדינה לא יכולה להתמודד עם מבקשי המקלט, להכיר בהם, אבל אני שמחה שאותם אנשים הצליחו לעזוב, עברו למקום טוב יותר בשבילם, מקום שמכיר בזכויות שלהם״. רוזן אף מציינת שהשנה מספר מבקשי המלט בבתי הכלא הוא הקטן ביותר מזה עשור, לאחר סגירת חולות ושחרור הכלואים מסהרונים.

״אני בטוח שנראה ניסיונות נוספים להקשות על החיים שלנו כאן ככל שהבחירות יתקרבו״, אומר אתקליתי אבהרם, מבקש מקלט מאריתריאה ואחד מהפעילים הבולטים נגד הגירוש ובעד הכרה במבקשי המקלט. ״הממשלה תנסה לרצות את המצביעים שלה, שהם פועלים נגדנו, בניסיון לגרום לנו פעם נוספת לעזוב את ישראל״. אבהרם בילה את מרבית שנת 2018 בפעילות נגד הגירוש וניסיונות לסייע לקהילה שלו. במשך חודשים רבים הוא קם מידי בוקר לפני הזריחה כדי להגיע ללשכת משרד הפנים בבני-ברק, בכדי לנסות ולעשות סדר בתורים הארוכים שהשתרכו במקום.

עוד דרך להתעללות: התור מחוץ לסניף משרד הפנים בסלמה, לפני שעבר לבני-ברק (אורן זיו / אקטיבסטילס)

בתחילת 2018 זומנו מבקשי מקלט לשיחות שימוע בבני ברק לקראת גירוש, רבים נקראו לחדש את הויזה פעם בחודש ונאצלו לבלות לילות מחוץ למתקן במטרה לתפוס מקום בתור. לקראת האביב החלו ברשות ההגירה לתת ויזות לחודשיים ושלושה והתורים התקצרו. ״שנה עברה מאז שהחלה תכנית הגירוש, והרק השבוע התבשרנו שהחל מינואר כל מבקשי המקלט, מכל המדינות, ישלחו לבני ברק לחדש את הויזה שלהם״. עד היום הופנו לבני ברק רק אריתראים, סודנים ואוקראינים. אבהרם בטוח שההוראה החדשה תחזיר את התורים הארוכים ואיתם את הכאוס ששרר מחוץ למשרד הפנים בימים הקרים של 2018. ״עברה שנה, אבל כעת אנחנו נמצאים בדיוק באותה נקודה״.

בחזרה לרצח של סילבנה. מאז המקרה הטרגי החליט משרד הרווחה לתקצב את הנוהל שנקבע כבר ב-2016, לפיו יינתן טיפול בילדים של ״חסרי מעמד״. ״לא רק אנחנו, אלא הרשויות עצמן אומרות שיש אלפי ילדי מבקשי מקלט, שהם 'פצצה מתקתקת'", אומרת אורית מרום מארגון א.ס.ף. "התקציבים שנתנו הם טיפה בים הצרכים, יש אלפי ילדים הגדלים לעוני קיצוני, בתנאים של חוסר יציבות. ילדים חסרי מעמד שמנושלים כמעט מכל זכות בסיסית. זה שהילדים האלה הולכים לבית ספר זה לא אומר שהם משולבים בחברה הישראלית״.

מרום גם מבקשת להזכיר עובדה פשוטה שלא פעם נשכחת בדיון על מבקשי המקלט. ״יש כ-40 אלף מבקשי מקלט בישראל. משבר הפליטים העולמי הוא קרוב ל-70 מיליון פליטים. אלה מספרים זניחים, וברור שסוגיית הפליטים בישראל היא כלי במשחק הפוליטי בידי ממשלות הימין. אין פה התנגדות אידיאולוגית, אין פחד אמיתי. הפליטים לא מהווים בעיה. זו קבוצה קטנה שאם נשלב אותה ונטפח היא יכולה תוך כמה שנים להשתלב בחברה ולתרום לה, כמו כל אחד אחר״.