newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

התוכנית של העבודה לא הולכת מספיק רחוק, אבל היא צעד ראשון

יש לא מעט חורים בתוכנית הכלכלית השאפתנית שהציגו עמיר פרץ ואורלי לוי. גם ברמת הנתונים, וגם בהתחמקות מניפוץ האקסיומות של הכלכלה הניאו-ליברלית. אבל בוואקום הנוכחי, היא יכולה לשמש נקודת פתיחה לדיון ושינוי

מאת:

בתוך הקקפוניה הריקה של מערכת הבחירות הנוכחית השיקה בשבוע שעבר מפלגת העבודה-גשר תוכנית כלכלית-חברתית בניחוח סוציאליסטי. מפלגת העבודה, יש להזכיר, השיגה בבחירות הקודמות, שנערכו באפריל, את התוצאה הגרועה בתולדותיה – על גבול ההימחקות. בראשה עמד אז המיליונר אבי גבאי, שהאג'נדה שלו הזכירה יומן של יועץ ארגוני והתנהלותו הפוליטית היתה מביכה. במפתיע, הציבור לא התרשם ולא נהר בהמוניו.

ביוני הודיע גבאי על פרישה מהחיים הפוליטיים. בתחילת יולי נערכו פריימריז בעבודה, שבהם ניצח עמיר פרץ את סתיו שפיר ואיציק שמולי בפער ניכר. פרץ לא המתין זמן רב, וכבר באמצע יולי הכריז על ההימור הגדול הראשון שלו – החבירה למפלגת גשר של אורלי לוי-אבוקסיס (שבבחירות באפריל לא עברה את אחוז החסימה). זאת, בניגוד לכיוון שאליו דחפו רבים: יצירת "גוש שמאל" גדול יחד עם מרצ ומפלגתו החדשה של אהוד ברק.

הפואנטה של ההימור הזה ברורה ומוצהרת – התמקדות במצביעי הימין בפריפריה. והיא לא בלתי סבירה. בסיבוב הראשון של פרץ בראשות מפלגת העבודה, ב-2006, הוא פיצה על נטישת ה"בייס" האשכנזי-בורגני שעזב ביחד עם שמעון פרס לקדימה בכ-7 מנדטים של מצביעים חדשים לגמרי, רבים מהם מהפריפריה, ושמר על כוחה של המפלגה (19 מנדטים). מצבו כעת עגום יותר: ה"בייס" הזה ממילא כבר התפזר ברובו והותיר את המפלגה עם שישה מנדטים בלבד.

ה"בייס של העבודה התפזר, והוא נשאר עם ששה מנדטים. עמיר פרץ בהצעת התוכנית הכלכלית עם אורלי לוי (צילום: פלאש 90)

ה"בייס של העבודה התפזר, והוא נשאר עם ששה מנדטים. עמיר פרץ בהצעת התוכנית הכלכלית עם אורלי לוי (צילום: פלאש 90)

מהפקרה – להשקעה

ואז הגיע ההימור הגדול השני – השקת התוכנית החברתית-כלכלית של העבודה-גשר. על פניו, התוכנית הזאת נועדה למצב את המפלגה כאלטרנטיבה אמיתית ומהותית לימין החברתי-כלכלי. בראש ובראשונה בנימין נתניהו אבל גם רוב מה שמכונה כאן "שמאל".

ופרץ אכן הציג אותה ככזאת, ובצורה מאוד נחרצת. באירוע ההשקה הוא בידל את עצמו מצד אחד מה"קפיטליזם החזירי" של נתניהו, ומצד שני מ"תפישות הצדקה והחמלה" של מספר 2 בכחול-לבן ושר האוצר לשעבר, יאיר לפיד (בני גנץ, ראש כחול-לבן, טרם הביע תפישת עולם חברתית-כלכלית קוהרנטית), שלדבריו מסוכנות אף יותר מהקפיטליזם הרגיל.

התוכנית מבטיחה להעמיד את "בני האדם לפני הכל". קצת מזכיר את הסיסמה של פרץ בבחירות 2006 ("כלכלה בשירות האדם, אדם בשירות השלום, שלום בשירות הכלכלה"), רק בלי להזכיר כלל את המילה "שלום" או להתייחס בכלל לתחום המדיני-ביטחוני. נראה די ברור שזו החלטה אסטרטגית שיש בה מן הבעייתיות – אבל הדיון בה, חשוב ככל שיהיה, אינו רלוונטי לענייננו.

בתוכנית נטען כי "אזרחי ישראל מופקרים על-ידי ממשלה אשר שמה את הרווחים לפני הרווחה. ממשלה שמציבה את האינטרס האישי של ראש הממשלה לפני האינטרסים של אזרחי המדינה, את הטייקונים לפני מעמד הביניים והשכבות החלשות ואת ההתנחלויות המבודדות לפני תושבי הפריפריה. ממשלה שלא רואה בני אדם".

מול זה, מציעה מפלגת העבודה-גשר משהו אחר לגמרי – השקעה: "השקעה בעובדים ובחולים. השקעה בילדים, בזוגות הצעירים ובקשישים. השקעה בכל הישראלים. השקעה באמצעות העלאת ההוצאה האזרחית בישראל וצמצום שיעורי אי השוויון והעוני הגבוהים. השקעה באמצעות לקיחת אחריות של המדינה על אזרחיה".

בנק ישראל, לא גוף סוציאליסטי במיוחד, מציע כבר מזמן להגדיל את ההוצאה הממשלתית באמצעות העלאת מסים. נגיד בנק ישראל אמיר ירון (צילום: נועם רבקין פנטון)

בנק ישראל, לא גוף סוציאליסטי במיוחד, מציע כבר מזמן להגדיל את ההוצאה הממשלתית באמצעות העלאת מסים. נגיד בנק ישראל אמיר ירון (צילום: נועם רבקין פנטון)

הרציונל מתמקד בשני דברים עיקריים. אחד מהם, הגדלת ההוצאה הממשלתית, נוכח הרבה בשיח החברתי-כלכלי, אם כי יש לומר שבצורה די עקרה. לא סתם מצטטים כאן את טענת בנק ישראל – ששמענו לא פעם ולא פעמיים – שהממשלה צריכה להוסיף סכום של 130 מיליארד שקל לתקציב השנתי כדי להשתוות למדינות המובילות בשירותים לאזרחים. בנק ישראל, אגב, מוסד שקשה מאוד לחשוד בו בסוציאליזם, הציע לעשות את זה באמצעות העלאת מסים. הנגידה הקודמת קרנית פלוג אמרה זאת שנים, וגם הנגיד החדש אמיר ירון טוען כך.

הטיעון השני גם הוא לא חדש בשיח הכלכלי-חברתי בעולם, אך בקושי נכנס לדיון ציבורי בישראל, ובטח שלא בצורת ההצגה הזאת, אף שהיא מתבקשת כל כך. הוא נוגע לחוב הממשלתי, ומספק בעצם את הבסיס הממשי ליכולת הקיום של הרציונל הראשון.

איכשהו, הטענה חסרת כל ההגיון והסבירות שחוב ממשלתי כמוהו כחוב של משק בית (או עסק) תפסה כאן חזק, ברמת האקסיומה. טרם ראיתי ניסיון ולו הקלוש ביותר לחלוק עליה בצורה משכנעת בדיון הציבורי הרחב בישראל. לומר ההיפך בעולם הניאוליברלי זה כמעט כמו לומר שאפשר לבטל את כוח המשיכה ולעוף. יש סיבות רבות לכך, אף אחת מהן אינה מדעית. אבל את הדיון הזה נשמור לפעם אחרת, אף שהוא כבר מתקיים שנים במקומות אחרים.

לא הולכים רחוק

גם העבודה-גשר אינם הולכים מאוד רחוק עם הטענה הזאת. הם מראים גרף יפה מאוד על היחס בין הקטנת החוב הממשלתי להגדלת החוב הפרטי של משקי הבית (אין יותר קומון סנס מזה: אם הממשלה מקטינה הוצאות על שירותים שהיא מספקת לאזרח ואספקתם עוברת לידיים פרטיות, אז הוצאות האזרח עליהם יגדלו…), אך מציבים יעדים מאוד לא שאפתניים – גם להגדלת ההוצאות וגם להגדלת יחס החוב-תוצר.

נכון, מדובר במצע בחירות, כלומר אי אפשר לצפות ממנו ליותר מדי ברמת ההעמקה. אבל בעייתי מאוד לעשות את זה מבלי לגעת בכלל בפירוק האקסיומות לכאורה הנוגעות להגדלת החוב, הגירעון, יחס החוב-תוצר; בלי לעסוק בהשוואות בינלאומיות מנחמות; ובלי דיון בהרכב החוב, או בעובדה שיש גם צד שני למשוואה הזאת – הגדלת התוצר – שחשוב לא פחות מהקטנת החוב. לא ברור לי איך אפשר כך לפרק את האינדוקטרינציה העמוקה בעניין ולהפיג את הפחד שמתלווה אליה בקרב הציבור הרחב של הלא-כלכלנים (ובעצם גם הכלכלנים).

בקצרה, עיקרי תוכנית ההשקעה הם:

  • העלאת שכר המינימום ל-40 שקל לשעה וביטול העסקה קבלנית
  • בניית 200 אלף דירות על ידי הממשלה בתוך 5 שנים, על קרקע ממשלתית באזורי הביקוש, והפעלת תוכנית "ליסינג לדירה" – שבמסגרתה יוכלו "משפחות צעירות" לרכוש דירה בבעלות משותפת עם המדינה, בתשלומים חודשיים נמוכים וללא הון עצמי.
  • חינוך חינם מגיל 0, ביטול תשלומי הורים.
  • השקעה בבריאות: קיצור זמני המתנה ותורים; תוספת של 500 מיטות אשפוז בשנה; ביטוח סיעודי ממלכתי; הגדלת סל התרופות ל-750 מיליון שקל בשנה (לעומת 500 מיליון שקל כיום).
  • קביעת פנסיית מינימום.
  • מע"מ דיפרנציאלי: 0% מע"מ על 100 מוצרי יסוד.
  • רווחה: הגדרת רף מינימום לקיום בכבוד. הגדלת קצבת הבטחת הכנסה וקצבת הנכות. חקיקת חוק זכויות חברתיות (הגדרת מחויבות המדינה באספקת דיור,חינוך, בריאות ועוד לאזרחים). שילוב ילדים עם צרכים מיוחדים במערכת החינוך הרגילה.

הערכת העלות מסופקת באופן כללי – 30 מיליארד שקל בשנה – בלי פירוט ספציפי לכל סעיף וסעיף. רק בסעיף שכר המינימום נטען כי הדבר יגדיל את הצריכה הפרטית ויוסיף למדינה 3 מיליארד שקל בהכנסות ממסים. לא טענה בלתי סבירה, אך מוזר שזה המספר הספציפי היחיד שמופיע.

התוכנית מציעה שהממשלה תבנה ותמכור מאות אלפי דירות, אבל מתעלמת משוק הדיור בשכירות. אתר בנייה בכפר יונה (צילום: גיל יערי / פלאש 90)

התוכנית מציעה שהממשלה תבנה ותמכור מאות אלפי דירות, אבל מתעלמת משוק הדיור בשכירות. אתר בנייה בכפר יונה (צילום: גיל יערי / פלאש 90)

התוכנית מתהדרת בכך שהיא מספקת בנוסף להוצאות גם מקורות מימון, אך כאן העסק נהיה אפילו יותר בעייתי. למשל, ההצעה הראשונה למימון תוכנית הסוג של חירום הזאת באמצעות "מס עשירים" על הכנסות גבוהות ורווחי הון. אין ספק שבכל קנה מידה אנושי שיודע משהו על העולם הזה זאת הצעה מתבקשת, שיש עמה צדק רב. אילו רק העולם היה כל כך פשוט.

ראשית, השאלה היא מה למסות, כלומר מהו בעצם עושר. הרי ברור שעושר ברמה שמדברים עליה היום אינו מגיע מעבודה, ובוודאי שלא מעבודה שכירה. וגם די ברור שלא מדובר במספר גדול מאוד של נישומים שיניבו הכנסות עתק למדינה. אחד ממחברי התוכנית, עמי וטורי, טוען שמדובר בכ-3% מהנישומים בישראל בלבד. מיסוי רווחי הון זה אולי דבר יעיל במידה מסוימת בהקשר הזה, אך לא בטוח שזה מה שנדרש בשוק ההון הישראלי.

ובכל מקרה, גם אם תיאורטית סכומי הגבייה יכסו חלק מהעלות, קצת מוזר להציע דבר כזה בלי להתייחס כלל לסוגיית בריחת ההון (הגלובליזציה הפיננסית), וסוגיית מקלטי המס ו"תכנוני המס המורכבים". אכן מדובר בקבוצת אוכלוסייה שמן הראוי לצמצם מאוד את השומנים הפיננסיים העודפים שלה (בעיקר אלה שמגיעים מ"צבירת רנטות"), אבל מן הראוי גם לא להטעות את הציבור בטענה שזה יכול לקרות מיד. כלומר, כצעד עקרוני זה רעיון טוב, אך כצעד מעשי למימון מיידי של 30 המיליארד השנתיים החסרים (וגם הרבה פחות מזה), לא הייתי בונה על זה.

ומה לגבי נכסים אחרים, כמו נדל"ן, בעיקר בישראל שסובלת מבועת נדל"ן מנופחת? נראה שזה נמצא באופן מוזר ביותר בסעיף הבא, הנוגע למאבק בהון השחור, שקורא ל"החלת חובת דיווח כללי למס הכנסה על כלל ההכנסות מרכוש" (מה זה אומר בכלל? דיווח על הכנסות משכר דירה מהשקל הראשון, למשל?), וצופה כי הצעד ייצר הכנסות בהיקף של 6 מיליארד שקל בשנה. הסכום הזה נשמע די נמוך יחסית להערכות אחרות שראיתי על היקף ההון השחור במדינה רק בתחום הנדל"ן. ואם לשפוט ממבצעי אכיפה וגבייה שביצעה רשות המסים במהלך השנים, לא לגמרי ברור איך הוא אמור לממן באופן יציב את הגדלת ההוצאות.

לגבי הכספים הקואליציוניים והכחדתם, זה כמובן ידרוש שינוי עומק רציני באופן שבו מתנהלת הפוליטיקה הישראלית, וכן ידרוש ממפלגת העבודה-גשר להיות במצב שבו תוכל לעשות זאת. הפסקת התקציבים המיוחדים להתנחלויות מבודדות מחוץ לגושים זה צעד עקרוני חשוב, אך לא נראה לי שהוא מסתכם בעשרות מיליארדי שקלים בשנה. וכך למעשה נותרנו רק עם הגדלת יחס החוב-תוצר כמקור מימון עיקרי.

בעייתיות נוספת נמצאת במה שלא כלול בתוכנית, ובמסגרת ההתייחסות שלה. אני מתקשה לראות כיצד מבצעים שינוי כיוון תוך הישארות מוחלטת באותה מסגרת התייחסות שנקבעה על ידי הצד השני. ההצעות בנושא הדיור, למשל, מתייחסות אך ורק לשוק רכישת הדירות, ולא לשוק השכירות. זאת, בזמן ששיעור בעלי הדירות בישראל יורד כבר שנים, ואילו שיעור הגרים בשכירות עלה לכמעט שליש מהאוכלוסייה ב-2017 (לפי הלמ"ס) – ושוק השכירות פרוץ ולא מפוקח עד כדי כך שאפילו לא ניתן להשיג נתונים אמיתיים ומסודרים לגביו.

גם הדיון על שיקום מערכת הבריאות אינו פורץ את גבולות השיח של בעלי האינטרסים, ולא נוגע כלל בנושאים שנמצאים בדיון וכמעט בקונצנזוס בשאר העולם, שכוללים דווקא את צמצום בתי החולים והתמקדות ברפואה בקהילה. והתוכנית כלל אינה נוגעת בדבר אולי החשוב ביותר, בעיקר לפריפריה, שהוא פיתוח תשתיות – בעיקר תחבורתיות. כמעט אין ספק היום בעולם ובישראל, לא משנה מאיזו גישה חברתית-כלכלית אתם באים, בחיוניות ובדחיפות של הנושא הזה לכל תוכנית של שיקום וצמיחה. עניין התחבורה הציבורית מוזכר בשתי מילים בפתיח של התוכנית, ואינו מופיע בה שוב.

למעשה, לא נעים לומר, אבל המצע של יש עתיד (כחול-לבן) כולל הצעות הרבה יותר פרוגרסיביות ומשנות כיוון ממה שמוצע כאן (כמובן, ללא הערכת עלות או הצעות למקורות מימון).

עמי וטורי, אחד ממחברי התוכנית, טען בפייסבוק שלו כי "עמיר הלך על הדחוף ביותר… יש (בתוכנית) חיזוק שהוא בבחינת 'עזרה ראשונה' למערכות החינוך והבריאות הקורסות תחת חנק תקציבי, לקשישים שנמצאים כיום תחת קו העוני, לאוכלוסיות מוחלשות נוספות. ויש הצעה חכמה לשינוי שוק הדיור, שהפך בישראל לשוק לעשירים בלבד".

אבל עוד לפני שדנים בנקודות השונות של התוכנית וביישומן, כדאי שיהיה מאחוריהן כוח פוליטי בעל משמעות, לא? וכדי להשיג כוח כזה, כדאי להפגין קצת יותר רצינות וקצת יותר התייחסות גם לסוגיות שמטרידות את הציבור – וגם לפחדים ולחוסר האמון המוצדק מאוד שלו.

בעיניו של פרץ, מדיניות "החמלה" של לפיד מסוכנת לא פחות מהקפיטליזם של נתניהו. נתניהו ולפיד בזמן שישבו יחד בממשלה (צילום: פלאש 90)

בעיניו של פרץ, מדיניות "החמלה" של לפיד מסוכנת לא פחות מהקפיטליזם של נתניהו. נתניהו ולפיד בזמן שישבו יחד בממשלה (צילום: פלאש 90)

ערך רב כנקודת פתיחה לדיון

בעת הצגת התוכנית קרא פרץ לראשי כל המפלגות לקיים עימות תקשורתי בנושאים כלכליים וחברתיים. זה היה אולי האירוע היחיד עד כה בשתי מערכות הבחירות האחרונות שבו נעשה איזשהו ניסיון ליצור משהו שדומה ל"סדר יום", ולהעלות עליו נושא שיש לו איזושהי משמעות עבור רוב הבוחרים, דהיינו – החיים עצמם – ולפתוח אותו לדיון.

הניסיון הזה, כמובן, כשל. רוב הזירה הפוליטית בישראל התעלמה ממנו, ומי שלא התעלם הפיק מעצמו תגובות כה ירודות ופבלוביות, שמעידות בעיקר כמה נמוך ירדנו ביכולת לנהל שיח משמעותי בנוגע לאופן שבו מתנהלים חיי היום יום של המדינה ושל כל אזרח ותושב בה.

מפלגת השלטון, הליכוד, העדיפה באינפנטיליות אופיינית להעמיד שלטי חוצות גדולים שמפחידים את הציבור מהסיכוי שאבי ניסנקורן – יו"ר ההסתדרות לשעבר וכיום ח"כ מטעם מפלגת כחול-לבן – יגיע למשרד האוצר. ענייני מאוד. לגבי התוכנית עצמה, נתניהו הגיב ואמר שהדבר מנוגד למהלכי "השוק החופשי".

במפלגת כחול-לבן, לכאורה האלטרנטיבה הריאלית ביותר לליכוד כיום, העדיפו להגיב בהתקפה לא עניינית ומזלזלת לגופו של אדם, מבלי להתייחס כלל לתכנים. "מבעד למשקפת הסגורה – לא רואים את המציאות", נמסר מהמפלגה, תוך רמיזה גסה לתמונה שבה נראה שר הביטחון עמיר פרץ משקיף ממשקפת סגורה. התגובה הזאת די מגוחכת, לנוכח העובדה שהמצע של כחול-לבן עצמה כולל רבות מהנקודות שמועלות בתוכנית של העבודה-גשר, ועוד רבות נוספות בעלות משמעות תקציבית גדולה הרבה יותר.

שר החינוך לשעבר, נפתלי בנט (שאיני זוכרת כבר באיזו מפלגה הוא היום, אך המפלגה שבראשה עמד בבחירות הקודמות לא עברה את אחוז החסימה), העדיף להגיב, בעיקר במדיה החברתית, בצווחות אימה והפחדות – שמשקפות לעניות דעתי או בורות עמוקה או זלזול עמוק בציבור – על בריחת "אנשים טובים", נטישת משקיעים, "יוון יוון", איומים ב"צנע", "סכנה ברורה ומיידית", "איראן", "חיזבאללה", וטענות מגוחכות במיוחד על הפיכתה של ישראל לוונצואלה בתוך שנתיים. איך לומר, שוין.

בסופו של יום, המטרה של התוכנית שהציגה העבודה-גשר ראויה, והכיוון בסך הכל נכון. נכון, הדרך המוצעת היא בעייתית, לא ממש סוציאליסטית ולא מספיק רדיקלית – בעיקר לנוכח העובדה שהמשבר של 2008 עלול לפרוץ שוב בקרוב. אך כנקודת פתיחה לדיון ולשינוי, יש בה ערך רב. בכל מקרה, אם לשפוט מהתגובות, שינוי שיח אמיתי לא יתבצע דרך הזירה הפוליטית, ונראה שגם לא דרך התקשורת הממוסדת. למרבה המזל, יש כיום אפיקים נוספים לפתוח בדיון כזה ולהגיע אל חלקים מתרחבים והולכים של הציבור, שמאבדים אמון גם בזה וגם בזה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf