newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בדרך לשחרור בעלי החיים הטבעונות היא רק כלי אחד, אבל הכרחי

התנועה לשחרור בעלי החיים כבר עכשיו כורתת בריתות, מגלה רגישות תרבותית ומשתמשת בכלים מגוונים. מה שהיא לא תעשה זה לשתף פעולה עם מעני החיות. תשובה לרפרם חדד ולמתן קמינר

מאת:

כותבת אורחת: שירה הרצנו

קראתי בתשומת לב את הטקסטים של רפרם חדד ומתן קמינר הדנים בשאלה כיצד על הטבעונים, לנהל את המאבק לשחרור בעלי החיים. בעודי קוראת החלה מצטיירת כנגד עיניי תמונה של שני חיילים (טובים!) במחסום, יושבים ומדסקסים כיצד צריך להיראות המאבק נגד הכיבוש. דיון תיאורטי נורא מעניין, כנראה, אבל קצת פחות מעניין כשזה מגיע לעשיית מעשה אקטיבי כדי לעבור למצב פסיבי של אי-השתתפות באלימות.

> האם טבעונים ויצרני גבינות יכולים להיאבק יחד נגד תעשיית המזון? – רפרם חדד
> התנועה הטבעונית צריכה תכנון אסטרטגי ורגישות תרבותית – מתן קמינר

העובדה כי הכותבים בוחרים להמשיך ולקחת חלק פעיל ויזום בדיכויים של בעלי החיים על ידי אכילת מזון מן החי היא חשובה ורלוונטית לעניין זה. היא רלוונטית לחירות שנטלו לעצמם להעביר ביקורת על האופן בו פעילות זכויות בעלי חיים (זב"ח) מנהלות את המאבק, ולנכונותם של טבעונים לשמוע בחפץ לב את שיש להם לומר. יש פה בעיה קלה של אמינות, אם לומר בעדינות, ובעיה גדולה של דם על הידיים, אם לומר בבוטות.

כשאני פועלת להפסקת אלימות נגד נשים, למשל, אין לי עניין לקבל עצות ממי שמרביץ לזוגתו רק באירועים משפחתיים. אין סיבה שאפעל אחרת כשמדובר במאבק להפסקת אלימות נגד בעלות החיים.

משמרת מחאה נגד ניסויים בבעלי חיים, תל אביב, אפריל 2014 (אקטיבסטילס)

משמרת מחאה נגד ניסויים בבעלי חיים, תל אביב, אפריל 2014 (אקטיבסטילס)

לפעילי זב"ח יש סיבה לאופטימיות

לגופם של דברים, ראשית אבקש לתקן את רפרם: אין "תנועת טבעונות". יש תנועה למען שחרור בעלי החיים, שפועל יוצא שלה הוא בחירה באורח חיים טבעוני. טבעונות איננה מטרה כשלעצמה; היא המינימום הנדרש מכל מי שמבקשת להפסיק את האלימות הישירה כלפי בעלי החיים שהיא אחראית לה.

המטרה של התנועה לשחרור בעלי חיים, איננה "להביא אנשים להפסיק לאכול מזון מן החי" או "הפסקה או הפחתה של הסבל העצום הכרוך בתעשיית המזון מן החי" ואפילו לא "עצירת תעשיית המזון מן החי" כפי שמציע מתן. המטרה של התנועה למען שחרור בעלי החיים היא להביא להכרה כלל אנושית כי בעלי החיים הם אינדיבידואלים הראויים להתחשבות שווה באינטרסים שלהם, ולהפסקה המוחלטת של הדיכוי, הרדיפה, העינויים, השעבוד והטבח שהם עוברים תחת ידי האדם. תעשיית המזון מהחי הינה הראשונה בגודלה מבחינת השיטתיות וסדרי הגודל של הזוועות, אולם היא אינה עומדת לבדה. היעדים שמסמן מתן הינם אבני דרך חשובות, אולם הם אינם המטרה הכוללת של המאבק.

מכיוון שבעלי החיים לא יכולים להוביל את המאבק לשחרורום, פעילי זב"ח הם שנאבקים בשמם ולמענם. ככאלה, אין לפעילים את הפריבילגיה (אפרופו פריבילגיות) להיאבק עבור פחות משחרור מוחלט של כלל בעלי החיים. אכן, פעילי זב"ח במקרים רבים (אך לא תמיד) הינם ממעמד פריבילגי; בעלי החיים, לעומת זאת, הם בתחתית של התחתית.

בהציעם כי טבעונים ישתפו פעולה עם מגדלים קטנים, רפרם ומתן ממהרים להתפשר על גבם של בעלי החיים (וכמה קל להתפשר דווקא על גבם של אלו שלא יכולים לנהל את המאבק לשחרורם בעצמם). יתכן שהדבר נובע מאינטרס אישי להמשיך ולאכול את גופותיהם בנחת; ואולי זו דווקא רוח של ייאוש כללי השורה בקרב פעילים פוליטיים רבים, לפיה שינוי מהותי כבר לא יהיה כאן. לשמחתי, הרוח הזו לא דבקה בפעילות ובפעילי זב"ח. בשנים האחרונות התנועה לשחרור בעלי חיים בישראל עושה צעדים משמעותיים לקידום המאבק, והנחישות של הפעילות והפעילים בתנועה היא מעוררת השראה. הלוואי שדווקא רוח זו היא שתבדוק בפעילים במאבקים רדיקליים אחרים.

חנות המפעל של זוגלובק בנהריה נצבעה באדום-דם. נובמבר 2013 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

חנות המפעל של זוגלובק בנהריה נצבעה באדום-דם. נובמבר 2013 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

ארגז כלים מגוון

בתנועה למען שחרור בעלי החיים יש עוד דבר שאין לרפרם (אם לשפוט על פי הטקסט שכתב): צניעות. מידת הביטחון בה קובע רפרם כי פעולת מיצג המנגלים הייתה "עקרה, שלא לומר טיפשית וחסרת הבנה בסיסית של המציאות" הינה יהירה. במהלך שנות הפעילות שלי למדתי שאין לנו יכולת ודאית לנבא אילו פעולות יעבדו טוב יותר מאחרות. אנחנו פועלות לשינוי מהותי של תפישה, וזה יבוא, על פי רוב, לא בעקבות חשיפה חד פעמית לפעולה זו או אחרת, אלא בעקבות הפעילות המצטברת והמגוונת (זו למעשה אחת הסיבות שבגינן צמצמתי את הביקורת הפנים תנועתית שלי).

אחד הדברים שכנראה עובדים לתנועה לזכויות בעלות החיים היום הוא פעילות רב תחומית: פעילות ממסדית מול הרשויות, עבודה מול התקשורת, סדנאות בישול טבעוני, אירועי הסברה וחלוקת מזון במרכזי ערים רבות, הפצת סרטוני זוועות (לצערי הרב לא חסרות תמונות עם דם, עניין של מציאות, לא של מניפולציה), פעולות פרובוקטיביות (כמו מיצג המנגלים) ופעולות ישירות (כמו ללכת ולשחרר בעלי חיים ממשקים).

כל הפעולות האלה ביחד מאפשרות לכל אחת מאיתנו למצוא את מרחב הפעילות שלה, ויש להניח שהן משלימות זו את זו, ומאפשרות להגיע לקהלים רבים ככל האפשר. ברור, אם כן, שפעילי זב"ח רואים גם רואים את הציבור הרחב כבר שיח, בניגוד לטענתו של רפרם, וכל אחד מהפעילים מנהל את הדיאלוג בהתאם לכלים שיש לו.

אגב, פחות משבוע לאחר מיצג המנגלים התקיימה הפגנה מחוץ לשגרירות אוסטרליה נגד משלוחי המוות של עגלים חיים לישראל, בה הושמעו סיסמאות היוצרות את הקשר הברור בין האינטרסים העסקיים של תאגידי הענק לבין דיכוי בעלי החיים. האם רפרם בוחר להתמקד דווקא במיצג המנגלים כי ההתמקדות הזו משרתת את הטיעון שלו, או מתוך אי הכרה של פעילות התנועה?

פעילי זב"ח קשרו את עצמם לשער של משחטת עופות בכפר חב"ד ומנעו כניסת משאיות עם תרנגולות. פברואר 2014 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

פעילי זב"ח קשרו את עצמם לשער של משחטת עופות בכפר חב"ד ומנעו כניסת משאיות עם תרנגולות. פברואר 2014 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

בסין ידאגו לאוכלי הבשר הסינים

רגישות תרבותית היא נקודה שיש לקחת בחשבון בעת ניהול כל מאבק, והיא אינה ייחודית למאבק עבור שחרור בעלי החיים. אולם רגישות תרבותית איננה ערך עליון שאין לערער עליו בכל מחיר. אם "ערכי עולם ישן" מגלמים בתוכם דיכוי, יש להניח שפעילות לשינוי חברתי יפעלו גם נגדם.

לטעמי, ההכרה בכך שהתזונה המקומית הייתה צמחית בעיקרה עובר לקולוניאליזם הציוני לא אמורה להביא למסקנה שזהו המקום לשאוף לחזור אליו, אלא דווקא להכרה כמה פשוט יהיה לאמץ תזונה צמחית מלאה באזור הזה. זה מזכיר לי איך אחרי שנהייתי טבעונית, אחד הדברים הראשונים שאמא שלי, בת למהגרים מסוריה, אמרה לי היה: "בעצם, זה האוכל של הילדות שלי".

בעניין זה, יש לשים לב לאבחנה בין רגישות תרבותית לבין התנשאות גרידא. פעילות זב"ח פועלות מול כלל האוכלוסיות, במקומות בהם צפויה להיות להן חשיפה רבה. כך למשל, מיצגים שכללו גופות של בעלי חיים נערכו במרכז תל אביב מספר לא מבוטל של פעמים. את מיצג המנגלים בחרו הפעילים לערוך בגני יהושע בהיותם עמוסים בקהל. ההנחה של רפרם שפעילי זב"ח כלל לא אמורים לפנות אל אנשי מעמד נמוך/ביניים (כי לא ניתן לצפות שיבינו את המסר או יוכלו ליישמו) איננה רגישות תרבותית; היא התנשאות.

לא ברור הבסיס לנתון ברשימתו של רפרם ("תתרגלו למספר: 99.99 אחוז הם לא טבעונים"), שכן הנתונים הנאספים לא רק כאן, כי גם במדינות אחרות (ארה"ב, אלופת הצריכה), מראים על ירידה בצריכת מזון מהחי, וזאת לצד הגידול באוכלוסיה האנושית. זהו נתון מדהים וחשוב, שמראה על התקדמות מרשימה של התנועה לשחרור בעלי החיים.

אכן, ישנם מקומות בעולם בהם יש עלייה בצריכה, אולם ההנחה שהשיח הטבעוני אינו נמצא בהם היא שגויה. הוא נמצא, בהקשר המקומי, ונעשה על ידי פעילים מקומיים (רגישות תרבותית וכו'). בתור פעילה לשחרור בעלות חיים שפועלת באזור הגיאוגרפי והתרבותי הזה (ובכל זאת, בשיחה מקומית עסקינן) האקטיביזם שלי ממוקד כאן, כפי ששיח זכויות האדם שכאן מתמקד בשחרור פלסטין הכבושה, ולא טיבט.

אכן, מרבית הנאבקות לשחרור בעלות החיים מגיעות מעמדה פריבילגית (כמרבית היהודיות הנאבקות נגד הכיבוש, כמובן), אבל דווקא בשנים האחרונות יותר ויותר אינדיבידואליות מחתכים שונים ומגוונים של החברה נחשפות למאבק ובוחרות לקחת בו חלק, לעבור לטבעונות, ולהתפרק מהפריבילגיות שלהן ביחס לבעלי החיים. זאת בזמן, למרבה הצער, שדווקא פעילים במאבקי זכויות אדם מתעקשים להמשיך ולדכא בעלי חיים, ולהמציא לכך הצדקות יצירתיות.

הפגנה נגד אכילת בשר חולפת ליד מקדונלדס, תל אביב, 2008 (קרן מנור / אקטיבסטילס)

הפגנה נגד אכילת בשר חולפת ליד מקדונלדס, תל אביב, 2008 (קרן מנור / אקטיבסטילס)

מי מרוויח מהניצול

פעילות זב"ח מבינות היטב שמדובר בתהליך, הן תהליך אישי (אחרי הכל, כולנו עברנו תהליך בעצמנו), והן תהליך חברתי ופוליטי, שכבר מתרחש כאן ועכשיו (למרות תגובות הנגד שמנסות לתאר את הטבעונות כ"טרנד" על מנת לגמד את ערכה הפוליטי).

יחד עם זאת, המסקנה איננה שעלינו להתפשר על המסר הקורא לסיום הדיכוי המיידי של בעלי החיים הלא אנושיים עד להשלמת התהליך. הדרישה לסיום דיכוי לא יכולה להמתין בסבלנות לבשלותו הנפשית ולסיום התהליכים העדינים שצריך המדכא לעבור. אילו קבוצות שונות במהלך ההיסטוריה היו ממתינות בסבלנות לבשלות הנפשית של המדכא כדי לעמוד על זכויותיהן, יתכן שחלק מההצלחות בתנועה לזכויות האדם והאזרח לא היו מתממשות.

אני תומכת ומעודדת יצירת בריתות ושיתופי פעולה, למשל עם התנועה האנטי-צרכנית, התנועה לשחרור כדור הארץ והתנועה הפמיניסטית. רק לפני מספר ימים הרציתי במסגרת פסטיבל שבועות של עמותה לקידום אורח חיים טבעוני על הקשר וקווי הדמיון בין ספישיסיזם (האידיאולוגיה שמצדיקה יחס שונה לבני אדם ולבעלי חיים לא אנושיים, כאשר השונות לא רלוונטית ליחס השונה), סקסיזם וגזענות, וציינתי את החשיבות בקיום המאבק באופן שאינו רומס מאבקים אחרים ומשתף פעולה נגד מקורות הדיכוי הזהים.

אבל ההצעה לשיתוף פעולה עם המגדלים הקטנים היא הצעה הזויה. התנועה לשחרור בעלי החיים אינה מעוניינת בנורמליזציה. כיבוש נאור של בעלי החיים על ידי המגדלים הקטנים הוא עדיין כיבוש, ולא מתפקידנו לקדם אותו או לתת לו לגיטימציה.

אנחנו מבינות היטב שהדרישה שלנו להפסקת ניצולם של בעלי החיים היא גם קריאה, בסופו של יום, לגדוע את מטה לחמם של המגדלים הקטנים. במקרים הבודדים המוכרים לי (בינתיים) בארץ בהם מגדלים ביקשו סיוע מפעילי זב"ח לסגירת העסק בצורה שתביא למינימום של הפסד עבורם, הפעילים סייעו. ואכן, ניתן ורצוי לדמיין מצב בו ככל שמימדי התופעה יגדלו, תהיינה תוכניות ברורות (וולונטריות? ממשלתיות?) לסיוע וסבסוד להסבה מקצועית.

סיום דיכוי תמיד טומן בחובו הפסד למי שמרוויח מהדיכוי. זו לעולם לא יכולה להיות הצדקה להמשך דיכוי. האוכלוסייה הכבושה, הנסחרת, המנוצלת, לא צריכה לדאוג לפרנסתו של הכובש, הסוחר, המנצל. אכן, פעילי זב"ח אינם האוכלוסיה המדוכאת, אולם אנו נציגיה היחידים, וככאלה, תפקידנו לדאוג להשמיע את קולם בצורה בלתי מתפשרת, עד אחרון הכלובים.

* שירה הרצנו היא פעילת זכויות בעלות חיים, לרבות האנושיות שבהן.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf