newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

התשובה לחוק הלאום: אוטונומיה פלסטינית

חוק הלאום מציב מולנו הפלסטינים אזרחי ישראל מכשול ברור ומאתגר. כדי לצלוח אותו, עלינו לחשוב בדרכים יצירתיות ולנסות דברים שלא ניסינו בעבר. במילים אחרות, הגיע הזמן להתחיל לחשוב על אוטונומיה משל עצמנו

מאת:

כפי שרבים מאיתנו כבר כתבו ואמרו בעבר, חוק הלאום טומן בחובו המון מסרים הן לנו הפלסטינים (בגבולות פלסטין ומחוצה להן) והן ליהודים (בגבולות ישראל ומחוצה להן). אינני מעוניין לחזור על מה שנאמר בעבר, ולכן אנצל את היריעה שניתנה לי כדי להפנות את תשומת הלב אל עבר נושא הליבה הקשור בנו האזרחים הפלסטינים, ״הגויים״ החיים בתוך גבולות ישראל.

כולם יודעים שחוק הלאום מקנה תוקף חוקי שני סוגי אזרחים החולקים מדינה אחת: אדונים ואזרחים ממדרגה שנייה. האדונים הם האזרחים בעלי הזכות להגדרה עצמית, בעוד שהאזרחים האחרים חסרי אותה זכות קולוקטיבית; הלא היא היהלום שבכתר כל הזכויות.

האדונים לפי החוק הזה הם היהודים היכן שלא יהיו, כלומר אזרחי המדינה וגם כאלה שלא. האזרחים ממדרגה שנייה הם גויים. האדנות יכולה להתבטא בשני היבטים: היא יכולה להתבטא בפועל או להישאר בגדר פוטנציאלית. בעוד היהודי הישראלי הוא אדון בפועל, היהודי הלא ישראלי הוא אדון בפוטנציה. כולנו יודעים טוב מאוד איך חוק השבות הקיים מאז שנת 1950 מגשר על הפער בין הפונציאלי לאקטואלי.

ללכת בשתי דרכים

האזרחים הלא יהודים, הפלסטינים וגויים אחרים: בין אם שירתו בצבא ובין אם לא, הצהירו נאמנות או שלא- הם יישארו אזרחים ממדרגה שנייה. לא יהודי? אתה תישאר אזרח סוג ב׳ בין אם תהיה המשת״פ הכי גדול או האינטלקטואל הכי גדול.

אז מהי אותה זכות להגדרה עצמית החשובה כל כך? משמעותה למעשה היא שזכות ההחלטה הסופית הקשורה בריבונות תהיה שמורה באופן בלעדי לאדונים בלבד: אופי המדינה, אופי השלטון, ביטחונה, הדמוגרפיה שלה, עתידה, קשרי החוץ שלה, שפתה וסמליה הלאומיים. ההחלטות על כל מאפייני הריבונות האלה שמורות ליהודים בלבד.

לאור כל זאת ומאחר וחוק הלאום הוא חוק יסוד המבדיל באופן גזעני בין אזרחי המדינה, לא ניתן להגדיר אותו אלא כחוק גזעני שנועד לשמור על עליונות גזעית.

כדי להתמודד עם אתגר ברור וקשה זה עלינו לצעוד בשתי דרכים כדי להשיג יעד אחד, הלא הוא השגת שוויון זכויות מירבי במסגרת האזרחות במדינה דמוקרטית. הכוונה היא שוויון הן בזכויות אינדבידיואליות והן בזכויות קולקטיביות.

הדרך הראשונה היא האינטגרציה תוך התעקשות על שוויון בזכויותיו האזרחיות והפוליטיות של האינדבדיואל. הדרך השנייה היא הפרדה יחסית, או אוטונומיה, המתעקשת על זהות תרבותית וזכויות קולקטיביות אחרות.

הגיע הזמן לפרק את ועדת המעקב של הציבור הערבי בישראל. יו"ר ועדת המעקב מחמד ברכה בהפגנה נגד חוק הלאום (אורן זיו/אקטיבסטילס)

הגיע הזמן לפרק את ועדת המעקב של הציבור הערבי בישראל. יו"ר ועדת המעקב מחמד ברכה בהפגנה נגד חוק הלאום (אורן זיו/אקטיבסטילס)

שתי הדרכים מצריכות שיטות עבודה, התארגנות וכלים שונים לחלוטין, גם אם משיקים לפעמים. יש להדגיש כי מי שקורא ללכת בדרך אחת ללא האחרת סובל מעיוורון תודעתי במקרה הטוב, או מוליך שולל במקרה הרע.

המפלגות והפלגים הפוליטיים, הן הנאמנים למשטר והן המתנגדים לו, כבר הוליכו אותנו ארוכות בדרך האינטגרציה. הלכנו בדרך זו, המלאה בקוצים, הרבה זמן. אנו עדיין צועדים בה. השגנו מה שהשגנו, והשגנו הרבה: בתחום החינוך, הבריאות, רמת החיים, רמת השירותים, התשתיות, חירויות מסוימות. אך כולנו יודעים זאת היטב היום, בהסתמך על נסיונות עבר, כי הישגים דרך אינטגרציה תמיד יהיו מוגבלים. דרך האינטגרציה בלבד לעולם לא נצליח להתגבר על עוד מכשולים, מתוקף הרציונל העומד מאחורי פרויקט המדינה היהודית. אותו רציונל שקיבל תוקף רשמי עם העברת חוק הלאום.

אך מעטים מאיתנו ניסו את הדרך השנייה והלכו מעל קוציה. דרך ההפרדה היחסית המגנה על הזהות התרבותית ומכילה את הזכויות הקולקטיביות. הליכה בדרך זו לא מבטלת את זכויות האזרחות הדמוקרטית ברמת השלטון המרכזי. אינני מדבר על אותה אוטונומיה תרבותית עליה מדברת מפלגת בל״ד, אלא על משהו גדול מכך. הכוונה היא לאוטונומיה בעלת שיניים, בעלת מימד גאוגרפי. אוטונומיה היא, מעל לכל, הגשמה (גם אם חלקית) של הזכות להגדרה עצמית שלנו, הפלסטינים אזרחי ישראל. אוטונומיה שלנו הפלסטינים עשויה לפצות על המחסור בזכויותינו האזרחיות ברמת השלטון המרכזי בישראל.

הליכה בדרך ההפרדה היחסית משמעה הכלת כל אותן סוגיות הקשורות לזכויות קולקטיביות. אוטונומיה אמיתית משמעה שליטה מלאה שלנו, לדוגמא, במערכת החינוך שלנו על כל שלביו. משמעה שליטה מלאה בואקף האיסלאמי, בעלות קולקטיבית על האדמה, שמירה על הזהות של השכונות הפלסטיניות בערים המעורבות, ניסיון לפתור את בעיית הפליטים הקיימת מאז 1948, ועוד.

ברמת הייצוג, עלינו להחליף את ״ועדת המעקב העליונה לציבור הערבי בישראל״, על כל ועדותיה, בפרלמנט פלסטיני נבחר המייצג את כל הפלסטינים אזרחי המדינה. לאותו פרלמנט צריכה להיות זרוע ביצועית, הלא היא ממשלת האוטונומיה האמורה לקבל את הסמכות שלה מהשלטון המרכזי. חשוב להזכיר כי המאבק העממי הוא המאבק החשוב ביותר והוא זה שאמור להיות בחזית כל מאבקינו כעם פלסטיני. מבלי להמעיט מחשיבות המאבקים בפרלמנט הישראלי, בבתי המשפט ובכלי התקשורת.

לסיכום, עלינו להבין היטב כי היעד הסופי הוא אזרחות דמוקרטית הנהנית משוויון זכויות אינדבידיואליות וקולקטיביות. בסופו של דבר, הדרך תישפט לפי מידת קרבתה להשגת היעד הסופי. יעד סופי זה, אני מאמין, תקף גם לפיתרון הסכסוך הפלסטיני-ישראלי-יהודי הרחב.

והערה לסיום: הצורך בנקיטת שתי הדרכים שהוצגו לעיל לא נולד בגלל חוק הלאום, כי אם החוק הפך את הצורך לבוער, חיוני וברור יותר. פירושו של דבר הוא שגם אם חוק הלאום יבוטל, הצורך החיוני בנקיטת שתי הדרכים לעיל יישאר על כנו.

ד״ר סעיד זידאני הוא מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת אל-קודס, המתמחה בין היתר בפילוסופיה פוליטית. המאמר פורסם לראשונה בערבית באתר ערב48 

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf