newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בנט מלאים ומְשַכְּנֵז את מורשת יהדות ספרד

ועדת ביטון עוד לא הספיקה לכתוב מסקנות ראשוניות, וכבר נפתלי בנט קופץ לקבע את המסגרת: עם אחד, סיפור אחד. אם היו לכם פרעות - אתם משלנו. ככה לא עושים תיקון. ככה רק מנציחים את העוול

מאת:

ביום רביעי שעבר החלה בעבודתה ועדת ביטון, אשר מונתה בידי שר החינוך נפתלי בנט. מטרת הוועדה, שבראשה עומד המשורר וחתן פרס ישראל ארז ביטון, "לחשוף את תלמידי ישראל לעושר התרבותי, ההגותי, החברתי וההיסטורי של קהילות יהדות המזרח וספרד". היא תעשה זאת באמצעות שילוב תכנים בנושא זה בתוכניות הלימודים הקיימות. עד כאן, נפלא.

שר החינוך מאוד גאה ביציר כפיו. "גאה לתקן את העוול ההיסטורי" או "המהפכה החלה", היו חלק מהכתרים שחילק לעצמו במהלך השבוע ברשתות החברתיות. בנט גם התקשה להמתין עד שוועדת ביטון תסיים את עבודתה ומיהר לסמן את הדרך לתיקון העוול בסטטוס שפרסם ביום ראשון: "מבחן קצר בהיסטוריה: על פרעות קישינב שמעת? על פרעות תרפ״ט? ומה בדבר פרעות אוג'דה ג'ראדה במרוקו? בפרעות אלה נרצחו 41 יהודים". נאמני בנט בפיסבוק היו מאושרים: "אני מרוקאי משני הצדדים ולא ידעתי. תודה לך בנט" – תגובה שחזרה (באופן מחשיד) כמה וכמה פעמים.

סיפורים אחדים או סיפור אחד

לרגע אפשר היה לקוות שנפתלי בנט מעניק מקום של ממש לסיפורם של יהודים יוצאי מרוקו (למשל) לצד הסיפור של יהודים יוצאי רוסיה (למשל). מבלי שהסיפורים יתחרו ביניהם על פי מספר מקרי הטבח והמתים, ומבלי שהם יתעמתו על היקף השפעתם על תולדות ישראל.

אני למשל, בן של פליטים מהגרי עבודה שעזבו את נסיכות פודוליה (היום באוקראינה) בעקבות פרעות קישיניב, נדדו בכמה ארצות, עד שמצאו פרנסה בתל אביב בראשית שנות העשרים במאה הקודמת. להבנתי, ליוצאי אוג'דה וג'ראדה יש סיפור משלהם, שאני מוצא בו עניין, ומגלה כלפיו אמפתיה רבה, למרות שהוא לא סיפור שלי. גם ליוצאי אל-קובאב, הכפר הפלסטיני החרב שנמצא לא רחוק מביתי אני מגלה אמפתיה דומה, וגם זה לא סיפור שלי. אני באמת מאמין שכל הסיפורים האלה יכולים להתקיים זה לצד זה, מבלי להפריע או לערער על הקיום של מספרי הסיפורים.

אלא שנפתלי בנט מגיע לעניין מכיוון אחר לחלוטין. על קירות האולם שבו נערכה ישיבת ההשקה של ועדת ביטון, נתלו הכרזות: "עם אחד, זה כל הסיפור", ובעניין זה הוסיף בנט וכתב: "אנחנו נכתוב סיפור אחד שלם לעם אחד, ולאור כך נחנך". למה סיפור אחד? כי בנט לא מאמין בסיפורים שונים, לא של יהודים ובטח לא של שאר בני האדם – שהרי הוא הכריז על תפיסתו בצורה מפורשת: "אין שני נרטיבים, אין שתי אמיתות, יש אמת אחת".

> הערבים בארץ עזרו להציל ולשמר את תרבות יהודי ארצות ערב

ועדת ביטון: סיפור אחד או סיפורים אחדים? (צילום: לע"מ)

ועדת ביטון: סיפור אחד או סיפורים אחדים? (צילום: לע"מ)

אני מאוד מקווה שחברי וועדת ביטון רואים את הדברים באור אחר. אחרת לא עשינו כלום. שוב יתחרו הצדדים של מי הסיפור הוא האמת האחת, ושוב יהיה צד מנצח שיכפה את סיפורו, וישתיק את האחרים.

יש לכם פרעות? אתם משלנו

אם כבר שואף בנט לאחד את כל הסיפורים לסיפור אחד, מהו האחד הזה? המכנה המשותף שמציע בנט טמון במונח "פרעות" החוזר בסטטוס שפרסם. קישינב, חברון ואוג'דה – אותו סיפור. יהודים גלותיים חלשלושים (כאלה שמתנצלים), שנרדפו בידי שכניהם בשל יהדותם, ונטבחו כקורבן נצחי של אמונתם. בעניין זה כולנו אחד. אנחנו מחבקים אתכם לתוכנו, אומר בנט לספרדים, כי גם אתם הייתם קורבן.

אלא שפרשנות הקורבן אינה אלא פרשנות ציונית, אשכנזית בעיקרה. "כי קָרָא אֲדֹנָי לָאָבִיב וְלַטֶּבַח גַּם-יָחַד: הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט", כתב ביאליק בעקבות פרעות קישינב. "וְעַתָּה מַה-לְךָ פֹּה, בֶּן-אָדָם, קוּם בְּרַח הַמִּדְבָּרָה, וְנָשָׂאתָ עִמְּךָ שָׁמָּה אֶת-כּוֹס הַיְגוֹנִים". וזה בדיוק מה שעשו הציונים: היגרו לפלסטינה ושם הם מתקרבנים על מר גורלם. אבל זאת לא הייתה הפרשנות של יהודי המזרח. לפחות לא של כולם.

בספר החשוב "תרפ"ט – שנת האפס בסכסוך היהודי ערבי" (כתר, 2013) מסביר הלל כהן את הדברים. בפני ועדת החקירה המנדטורית למאורעות תרפ"ט העיד הרב מאיר פרנקו, מרבני הספרדים בחברון. הוא נשאל: האם אתה מגדיר עצמך ציוני? והשיב: "אנחנו הננו כולנו ציונים. בתפילותינו אנחנו מזכירים שלוש פעמים את שמה של ציון ומקווים לבניינה. זוהי אמונתנו. אנחנו מאמינים כי המשיח יבוא" (בספר, עמוד 230).

זה הסיפור שלא סופר – שרוב היהודים בעולם מעולם לא קיבלו את התפיסה הציונית הלאומית. בין שחיו בארץ הקודש ובין שלא חשבו שזה נחוץ, אפילו שהתפללו לכך שלוש פעמים ביום. כי תפיסתם את הציונית לא הייתה מעשית, תפיסת כיבוש סלעים, כפרויקט הצלה לאומי.

מה שקרה בעקבות תרפ"ט, לפי הלל כהן, "שהמתקפות הערביות אילצו את יהודי המזרח והמגרב שחיו בארץ, להסתפח אל הציונים, לחסות תחת כנפיהם ולבקש את הגנתם". שם נבלעה ציונות האמונה אל תוך ציונות האדמה, ושם נקרע הקרע בין היהודים הספרדים לבין תרבותם הערבית. וזה העניין – סיפורם של הספרדים, כמו גם סיפורם של האורתודוקסים האשכנזים, אינם מתאימים לסיפור הציוני, ולכן הם הושתקו ונשכחו.

אל תמשיכו את העוול

אם רוצים לספר את הסיפורים הנשכחים – אדרבא. ספרו לנו את סיפור היהודים (אשכנזים וספרדים) שלא קיבלו את הציונות הכובשת, לא חשבו שיש בעיה "לאומית" ולא ראו את ישראל כפתרונה. זה לא יהיה קל, משום שבהכרח יתברר שיש לא מעט סיפורים לא ציוניים, ממש כאן סביבנו.

אבל לקחת את מורשת יהדות ספרד ולהכפיפה לחוקיות ולפרשנות של הציונות הלאומית האשכנזית – בזה אין שום תיקון עוול היסטורי. זה בדיוק המשך העוול. אני מאוד מקווה שאנשי הרוח המכובדים, חברי ועדת ביטון, יצליחו לפרוץ את עולמו הצר של שר החינוך.

> השביתה במערכת החינוך הפלסטינית: להחזיר למורים את הכבוד

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf