newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

זכויות אדם לא משיגים בבתי משפט. משיגים אותן בשינוי פוליטי

בתור מנכ"לית "א-דמיר", ארגון פלסטיני התומך בזכויות אסירים פוליטיים, סחר פרנסיס מרגישה שתפקידה לא רק להגן עליהם, אלא גם לחזק אותם. לחץ מדיני עוזר, היא אומרת, אבל BDS עוזר יותר. ראיון

מאת:

 

יש מקרה משפטי אחד שסחר פרנסיס אומרת שהיא לא תשכח לעולם. זה היה בשנת 1996 או 1997, בזמן שהתחילה לעבוד ב״א-דמיר״, ארגון זכויות אדם פלסטיני התומך באסירים פוליטיים. חיילים ישראלים עצרו אישה פלסטינית ועינו אותה כדי שתעיד נגד אחיה שגם הוא היה במעצר. היא ייצגה את שניהם.

לאחר חודשיים במגרש הרוסים בירושלים, האישה הצעירה הייתה אמורה להופיע לדיון בבית משפט צבאי. אך באותו יום, הדרך לבית המשפט הייתה חסומה בשל צמיגים בוערים לאחר עוד התלקחות בין פלסטינים לצבא. פרנסיס נזכרת כי נהג המונית חשש להמשיך בנסיעה, אך היא סירבה לרדת מהמונית והתעקשה שהוא ימצא דרך להביא אותה לבית המשפט. הוא הצליח.

״הייתי חייבת לוודא שהיא חוזרת איתי הביתה״, אומרת פרנסיס, היום מנכ"לית "א-דמיר" כשהיא יושבת מול שולחנה במשרדי הארגון ברמאללה. פרנסיס האמינה שלאישה נעשה חוסר צדק משווע – והיא הייתה נחושה להביא לשחרורה. וזה מה שקרה בסוף. ״עבורי, זו הייתה השעה להיאבק ולא להירתע מהאתגר. אחרת, למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים״?

ישראל כבר עצרה וכלאה יותר מ- 800,000 פלסטינים מאז שכבשה את הגדה, עזה ומזרח ירושלים בשנת 1967. בשנת  לבדה 2018, כוחות הביטחון הישראליים עצרו לפחות 6500 פלסטינים, מתוכם 1,080 קטינים. שכיחות המעצרים הגבוהה הופכת את עניין האסירים הפוליטיים למרכזי מאוד בחברה הפלסטינית. ״זה משפיע על כל בית פלסטיני״, אומרת פרנסיס.

התפיסה הכללית בישראל או בעולם היא כי ״אסירים פלסטינים״ הם כאלה שביצעו מעשה תקיפה אלים – כגון יידוי אבנים, זריקת בקבוקי מולוטוב על חיילים ישראלים, דקירות במחסומים או דריסות בטרמפיאדות. אך בפועל, אפילו כתיבת שיר עלולה להתפרש על ידי ישראל כמעשה הסתה, כפי שראינו במקרה דארין טאטור.

מעצר שנועד לחבל בעבודה שלה

״אם נסתכל על פוליטיקת המעצרים מאז האינתיפאדה הראשונה ועד היום, כל הקבוצות בחברה הפלסטינית שימשו יעד למעצרים באופן שיטתי״, אומרת פרנסיס. ״מספיק לשתף תמונה של שהיד בפייסבוק האישי שלך כדי שישראל תרשיע אותך בהסתה ותכלא אותך למשך שנה וחצי או שנתיים״. בשל העובדה ש״א-דמיר״ מגן על אסירים פלסטינים ומייצג אותם, הוא הפך ליעד למתקפות מצד ארגונים ימניים כמו  NGO Monitor, וגם ליעד להתקפה מצד ממשלת ישראל. הצבא כבר פשט על משרדי הארגון בשנים 1998, 2002, ו- 2012. החיילים הרסו אז ציוד, חיטטו במסמכים ועצרו עובדים.

רק ב-2018 הצבא עצר כ-6500 פלסטינים, מתוכם יותר מ-1000 קטינים. סחר פרנסיס במשרדה ברמאללה (צילום: מוחמד דראבה / מגזין +972)

רק ב-2018 הצבא עצר כ-6500 פלסטינים, מתוכם יותר מ-1000 קטינים. סחר פרנסיס במשרדה ברמאללה (צילום: מוחמד דראבה / מגזין +972)

לאחר הפשיטה ב-1998, הארגון שיוסד בשנת 1992 בירושלים ונרשם ברשם העמותות הישראלי, החליט לעבור לרמאללה.

גם ארגוני זכויות אדם ישראלים או בינלאומיים מצאו עצמם תחת מתקפה פוליטית בעשור האחרון, אך כשמדובר בארגון פלסטיני – ההבדלים הם עצומים. חברי הארגונים הפלסטינים חשופים יותר מעמיתיהם בארגונים אחרים בפני מעצרים, כך לפי פרנסיס. מעצרים אלה לעתים אף מסתיימים במעצרים מינהליים ממושכים. רק ביום חמישי האחרון שוחררה ח׳אלדה ג׳ראר, חברת פרלמנט נבחרת ומנהלת קודמת של ״א-דמיר״, לאחר מעצר מינהלי של שנתיים. המתאם המשפטי של הארגון, איימן נאסר, עצור בישראל מאז ספטמבר האחרון.

בשנת 2002 פרנסיס בכבודה ובעצמה הואשמה על ידי הרשויות בישראל ב״סיוע להסתרת מידע״ של אסיר פלסטיני אחר. התביעה ביקשה אז לגזור עליה שש שנים בכלא. לעורכי דין המגינים על אסירים פוליטיים פלסטינים, ״חשאיות היא שטויות״, אומרת פרנסיס, מאחר וכל צעד או מילה שלהם מנוטר על ידי הרשויות הישראליות. לדעתה, הרשויות לא חיפשו להאשים אותה משום שאכן חשדו בה כי ביצעה פשע, אלא כדי לחבל בעבודתה: במהלך משפטה, היא הייתה מנועה מלבקר אסירים פלסטינים.

פרנסיס זוכתה מכל אשמה בסופו של דבר, אך המגבלות שנכפו עליה בזמן ההליך המשפט חשפו את חשיבות התמיכה הרגשית שהיא ועורכי דין אחרים מספקים לאסירים. היא רואה בעבודתה דרך ״לחזק את העמידוּת של אדם שמנסים להשפיל. לא רק ׳עמידוּת׳ במובן של לתת הודאה או לא, אלא ממש מניעת התמוטטות נפשית של אדם״. ישראל מצמצמת ביקורי משפחות, ובתוספת של מניעת ביקורים של עורכי דין היא מנסה לשבור את רוחם של האסירים.

לפי פרנסיס, גישור בין האסיר לבין העולם החיצוני וקיום שיחות נורמליות עם אסירים ועידודם, חשובים לא פחות מעבודה משפטית. היא נזכרת בביקור אצל אסיר במגרש הרוסים בירושלים  שלא הורשה להחליף את בגדיו במשך 60 ימים. ״הוא הריח ממש נורא. הוא היה נבוך מזה שהוא חלק את תא הביקורים איתי, תא של מטר על מטר״, היא אומרת. ״זו דרך להשפיל את האסיר לחלוטין. זה העינוי המנטלי והפסיכולוגי שהם (הישראלים. ה.ש.) רוצים״.

הרדיפה אחרי ארגון "א-דמיר" לא מפסיקה. ח'אלדה ג'ראר, המנכ"לית הקודמת של הארגון וחברת הפלמנט הפלסטיני, אחרי שחרורה ממעצר מינהלי בשבוע שעבר (אורן זיו / אקטיבסטילס)

הרדיפה אחרי ארגון "א-דמיר" לא מפסיקה. ח'אלדה ג'ראר, המנכ"לית הקודמת של הארגון וחברת הפלמנט הפלסטיני, אחרי שחרורה ממעצר מינהלי בשבוע שעבר (אורן זיו / אקטיבסטילס)

לא הכירה את הפרטים הקטנים של הכיבוש

פרנסיס היא ילידת הכפר פסוטה שבגליל. העניין שלה בזכויות אדם התחיל לאחר שקראה ספרים על התנועה לזכויות האזרח בארה״ב ועל האפרטהייד בדרום אפריקה.

היא למדה משפטים באוניברסיטת חיפה, ולאחר שסיימה את הלימודים בשנת 1994 התחילה לעבוד בבית לחם, בשלוחה של ארגון ״סיינט איב'ס״ – ארגון זכויות אדם הממוקם בירושלים. שנתיים לאחר מכן, היא כבר הייתה מומחית בנבכי עולם המעצרים השרירותיים הישראליים, לאחר שראתה כיצד עמיתיה וחבריה נעצרים זה אחר זה בזמן ההפגנות נגד פתיחת מנהרות הכותל בירושלים.

בשנת 2012, לאחר שהתמנתה לתפקיד מנכ״לית ״א-דמיר״, עברה פרנסיס להתגורר ברמאללה. התנועה שלה לרוחבה של ישראל-פלסטין, מפסוטה לחיפה, לבית לחם וירושלים ולבסוף רמאללה – עשויה להיראות כאתגר נגד הכיבוש. על ידי עבודה במספר קהילות פלסטיניות מנותקות אחת מהשנייה, היא קוראת תיגר על ההגבלות וההפרדות שכופה ישראל כדי לשלוט בפלסטינים.

״כמישהי שגרה באדמות 48׳ כל חייה, לא היה לי מספיק ידע על הפרטים הקטנים של הכיבוש בשטחים שנכבשו ב-67׳, לא הכרתי את כל ההפרות והפשעים השיטתיים שהכיבוש מבצע״, אומרת פרנסיס. ״בשלב מסוים, הרגשתי שההזדמנויות, הזמינות לנו כפלסטינים המתגוררים בתוך הקו הירוק, צריכות לשמש כדי לעזור לקהילות אחרות בעם שלנו, המנועים מגישה אל אותן הזדמנויות״.

פרנסיס נזכרת בביקור אצל אסיר במגרש הרוסים בירושלים שלא הורשה להחליף את בגדיו במשך 60 ימים. ״הוא הריח ממש נורא. זו דרך להשפיל את האסיר"

היא מאמינה כי זכויות אדם ומערכת המשפט מאוד מוגבלות אם אין רצון פוליטי. ״שינוי לא מגיע רק מבתי המשפט או ממסדרונות מערכת הצדק״, היא אומרת. אין שום דרך לאכוף זכויות אדם ללא החלטות פוליטיות לתמוך באכיפה, היא מדגישה ומביאה כדוגמה את שביתות הרעב של האסירים במעצרים מינהליים.

אחד ההישגים שהיא מתגאה בהם היא התמיכה באסיר ח׳דר עדנאן, ששבת רעב בשנת 2012. עדנאן נעצר ב-17 לדצמבר 2011 והחל מיד בשביתת רעב כדי למחות נגד תנאי מעצרו ונגד העובדה שהוא לא מואשם בשום דבר. ארגון ״א-דמיר״ ליווה אותו במהלך משפטו, שזכה לתשומת לב יוצאת דופן גם מצד התקשורת הבינלאומית, גם בשל העובדה כי שביתתו התמשכה ובריאותו התדרדרה מאוד. בסופו של דבר, אחרי שעדנאן כבר שבת כ-60 ימים וחייו היו בסכנה ממשית, מדינות אירופאיות החלו להפעיל לחץ על ישראל ועדנאן שוחרר. ״זה פשוט נתן לנו ׳פוש׳ להמשיך את מה שאנחנו עושים״, היא אומרת.

המאבק לשחרורו של ח'אדר עדנאן הסתיים בסופו של דבר בהצלחה. עדנאן אחרי שחרורו מהמעצר המינהלי (אורן זיו / אקטיבסטילס)

המאבק לשחרורו של ח'אדר עדנאן הסתיים בסופו של דבר בהצלחה. עדנאן אחרי שחרורו מהמעצר המינהלי (אורן זיו / אקטיבסטילס)

לגרום לישראל לשלם על הפשעים שלה

אך למרות כמה מקרים שבהם הצליחו מדינות להפעיל לחץ על ישראל, פרנסיס ספקנית  בנוגע ליכולתה של הקהילה הבינלאומית להגן על זכויותיהם של הפלסטינים. ״יש כאן סטנדרט כפול ברור״, היא אומרת. אולם היא תולה תקווה בשינוי העשוי להגיע מהשטח. היא מאמינה בתנועת ה-BDS, שלשיטתה הקנתה לאנשים תקווה לשינוי. ״מעשים קטנים נגד חברות המעורבות בכיבוש או נגד חברות או אוניברסיטאות המרוויחות ממנו, כבר נושאים תוצאות״.

בשנת 2014, ״א-דמיר״ הצטרף למספר ארגונים שהתחילו קמפיין בינלאומי נגד חברת G4S, חברת השמירה שסיפקה כוח אדם לבתי מעצר ישראליים בגדה וטכנולוגיית מעקב נגד אסירים פוליטיים. מאוחר יותר התברר כי G4S גם ניהלה מרכזי כליאה למהגרים בבריטניה והיא ניהלה גם בתי כלא בדרום אפריקה שבהם היה נהוג לענות אסירים. החברה גם סיפקה אמצעי מעקב בגבול מקסיקו-ארה״ב.

פרנסיס אומרת הקישור בין המאבקים השונים הביא הרבה פעילים פוליטיים, שלא בהכרח היו תומכים במאבק הפלסטיני אם היה עומד לבדו, לתמוך בהגנה על זכויות האדם של הפלסטינים. ״נהיינו לכוח של יותר מ-160 ארגונים מסביב לעולם. תוך שנתיים הצלחנו להביא לכך ש-G4S הודיעה כי היא נסוגה מחוזים עם בתי כלא ישראלים, התנחלויות ומחסומים. זוהי דוגמה ברורה לאיך אפשר להתחזק, אם מקשרים את המאבק שלך למאבקים אחרים״.

״תנועת ההתנגדות הפלסטינית תמיד חיפשה קשרים עם תנועות התנגדות עממיות אחרות. כיום, קשרים אלה הם שוב מקור לסולידריות ולמעורבות״, היא אומרת. ״פלסטינים צעירים שעוד לא נולדו בזמן האינתיפאדה הראשונה, מבינים את חשיבות החיבור בין מעצרים פוליטיים של פלסטינים ומעצרים פוליטיים בארה״ב, אמריקה הלטינית, טורקיה, ספרד ומקומות אחרים. זוהי התפתחות חיובית״.

פרנסיס גם חושבת כי בד בבד עם הפעילות האקטיביסטית בשטח, החזית הבאה שהפלסטינים יוכלו  להעמיד כדי להגן על זכויותיהם היא רדיפה אחרי ישראל כדי שזו תישא באחריות על פשעי המלחמה שהיא מבצעת. ״צריך להגיע לנקודה בה תתקיים חקירה אמיתית של פשעי הכיבוש בכל השנים האלה ושישראל תבין שהיא תשלם מחיר״. המחיר שפרנסיס מדברת עליו הוא גם חומרי וגם סמלי: על ישראל לפצות את הפלסטינים, להכיר בעוולות שביצעה מאז הנכבה ולכלוא את מי שהיו מעורבים באופן ישיר בפשעי מלחמה נגד פלסטינים.

״מבחינתי, פלסטין היא מקרה המבחן של החוק הבינלאומי״, אומרת פרנסיס. ״אם לא מתייחסים למה שקורה בפלסטין בהקשר הזה, אז על הקהילה הבינלאומית להודות בכישלונה להגן על זכויות אדם״.

הנרייט שקר היא כותבת ועורכת במגזין +972 שם הופיעה הכתבה במקור. תרגם מאנגלית: רמי יונס

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf