newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לא רק חרדים, גם המזרחים צריכים לדבר על מחיר הגיוס

"צבא העם", אחת התרמיות הקולקטיביות הגדולות בישראל, עלה שוב לכותרות בהקשר של גיוס החרדים. אך מה שלא מדובר מספיק בציבוריות הישראלית, הוא מה שאותו גיוס חובה כבר עולל למזרחים

מאת:

קשה להכריע מה השיקולים האמיתיים שעומדים מאחורי המשבר ההולך ומחריף בין ליברמן לנתניהו וכיצד יתפתח, אבל יש משהו כמעט נלעג בעובדה שלפחות על פניו, המשבר הזה מתחולל סביב אחת התרמיות הקולקטיביות הגדולות בשיח הציבורי בישראל: גיוס החובה לצבא.

התרמית מתחילה כבר ביומרה להגדיר את הצבא הישראלי כ"צבא העם" על ידי גיוס החובה. העם, כמובן, הוא עם ישראל; אזרחי המדינה הפלסטינים הרי ממילא לא משתתפים בסיפור הזה. אבל גם בקרב אותו עם סגולה, הגיוס רחוק מלהיות קונצנזוס: פרופ' יגיל לוי, החוקר את משולש היחסים בין הצבא, הפוליטיקה והחברה בישראל, הצביע כבר לפני שנים על האופן שבו המאבק על גיוס החרדים מבטא את שקיעת "צבא העם", ועל הסיבות והמופעים של שקיעה זו.

על אף שהמושג עצמו כבר התרוקן כמעט מכל תוכן ממשי, הדרישה הנחרצת בשמו עדיין מכלכלת בצורה לא רעה קריירות של פוליטיקאים ציניים ואופורטוניסטים. אבל אם כבר הדיון הזה חוזר לקדמת הבמה, אין סיבה שהוא יתקיים רק ביחס לציבור החרדי ומן הראוי שקבוצות נוספות יבחנו את מקומן ועמדתן בעניין. למשל הציבור המזרחי.

בתמונה: כרטיס הכניסה הנכסף אל הישראליות – חיילים מתעמתים בגבורה עם אישה פלסטינית מבוגרת בכפר קבאלן, סמוך לשכם, לאחר הריגת פלסטיני בכפר, באוגוסט 2014 (אקטיבסטילס)

למה לא ללמוד מהחרדים?

לצד שקר "צבא העם", שקר נוסף שטיפח האתוס המיליטריסטי בישראל הוא תפקידו של הצבא כאיקוולייזר הגדול של החברה הישראלית, "כרטיס הכניסה" הנכסף אל הישראליות עצמה. אלא כפי שמראה לוי במאמר אחר, הסללת המזרחים ממשיכה גם בצבא ויש להם נוכחות גדולה יותר במקצועות הלחימה והשיטור, בעוד קבוצות מהמעמד הבינוני־הגבוה בולטות במערכים הטכנולוגיים וביחידות המיוחדות. בדיוק כמו בתחומי החינוך ופיזור האוכלוסין, גם בצבא המזרחים מוסללים לפריפריה ולתפקיד חוטבי העצים ושואבי המים (האלימים והממיתים, במקרה הזה) בתחתית ההיררכיה, מגמה שהתעצמה גם בעקבות הבליץ המאורגן של הציונות הדתית על עמדות הפיקוד הבכיר בצבא.

נכון שבניגוד לאליטות ישראליות אחרות, כמו זו המשפטית או הפוליטית (להוציא את האליטה הכלכלית, אבל מסיבות אחרות לגמרי שקשורות בעיקר ל"תסמונת הסינדרלה" של הכלכלה הישראלית), אפשרויות המוביליזציה של המזרחים בצבא גדולות יותר, עד כדי הגעה לראש הפירמידה. אבל זה הצד השני של אותה טרגדיה עצמה: זוהי מערכת שבה אופק הקידום כרוך באופן אינהרנטי בהכחדת האלמנט הערבי בזהות המזרחית, ואימוץ דמותו של "המסתערב" תחתיו, כמודל. זה, בקליפת אגוז, הסיפור המזרחי מול הציונות עצמה במשך שבעה עשורים: דיכוי ואפליה בגלל המרכיב הערבי בזהותם, תוך הבטחה מרומזת שאם רק תשילו מעל עצמכם את סממני הערביות ותגלו כלפיהם, כלפי הערבים, איבה יוקדת, יגדלו סיכוייכם להשתייך למועדון.

לדינמיקה ההרסנית הזו היה חלק משמעותי באימוץ עמדות פוליטיות ימניות ניציות בקרב חלקים נרחבים מהציבור המזרחי (זאת, כמובן, לצד חטאים ומחדלים רבים מספור של השמאל עצמו), אבל בצבא יש לה ביטוי טראגי נוסף: הגיוס של הזהות המזרחית עצמה כנשק להשמדה עצמית. זה מתבטא, למשל, בדמותו של "המסתערב" המזרחי, שמנצל את נראותו הערבית כדי להילחם בערבים אחרים ומתוך כך בערביותו שלו. או בשימוש בשפה הערבית, למשל; כפי שמסביר ד"ר יוני מנדל בחוות הדעת שצורפה לעתירה המזרחית נגד חוק הלאום, הערבית עברה, בהקשר הישראלי, תהליך של "ביטחוניזציה": ככל שהיא הופשטה מהלגיטימיות שלה כנושאת מטען זהותי ותרבותי, כך השפה הערבית נגזלה מהיהודים המזרחים שביקשו לבדל את עצמם מהמטענים השליליים שהולבשו עליה. במקביל, הערבית קיבלה לגיטימציה רק בהקשר הביטחוני שלה – כלומר בכל מה שקשור ל"ביטחון לאומי", קרי עבודות מודיעין, הסברה וכו'. במילים אחרות, ככל שהמזרחי ירכוש את השפה הערבית במהלך שירותו הצבאי או יעשה בה שימוש, זה יהיה שוב כדי להכחיד את הזהות הערבית של עצמו דרך גיוסה של השפה לצורך המלחמה ב"ערבי האחר".

אחרי פרשת אלאור אזריה, השיח המזרחי עסק לא מעט בתפקידו של הש"ג המזרחי, הפיון לעזאזל שמוסלל לעמדות החיכוך האלימות מול הפלסטינים ומשלם על כך את המחיר. יש בזה הרבה מן האמת, כמובן. אבל כל עוד השאיפה תהיה לעשות את התיקון בתוך המערכת הצבאית עצמה, המשמעות היא לפעול כדי שהמזרחי הבא לא יהיה הש"ג האומלל במחסום אלא זה שיושב במשרד ממוזג בקריה ושולח אותו לשם. בזמן שהחרדים הפכו את הסוגיה הזו לדגל פוליטי מתוך הבנה שהגיוס לצבא ישחית את ליבת הזהות והערכים של קהילתם, אין סיבה שאנחנו המזרחים לא נקיים חשיבה דומה בנוגע למה שהגיוס לצבא עושה לקהילה שלנו.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf