newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"כל כמה דקות מישהו הכה אותנו עם קת הנשק, נתן לנו סטירה או בעיטה"

"החיילים שיחקו כדורגל והעיפו את הכדורים עלינו; הם הפעילו מוזיקה ובעטו בנו בפנים ובכל הגוף". השפלה בעירום, מכות, מניעת שינה והרעבה, כיבוי סיגריות על הגוף. מצ"ח חוקרת חשד כי חיילים התעללו בשלושה קטינים שחצו את הגבול מעזה. בלעדי לשיחה מקומית: עדויות הנערים המלאות

מאת:

אתמול (שני) חשף "הארץ" כי מצ"ח פתחה בחקירה בחשד כי חיילים התעללו במשך שלושה ימים בשלושה קטינים פלסטינים שנכנסו לשטח ישראל מתוך רצועת עזה באוקטובר האחרון בזמן הפגנה על גדר המערכת.

השלושה היו חלק מקבוצה שקיימה הפגנה ב-10 באוקטובר 2015 בסמוך לגדר המערכת במהלכה ניסו המפגינים לפגוע בגדר ויידו אבנים על החיילים שעמדו מעברה השני. בתגובה עשו החיילים שימוש בירי חי, ברימוני גז ובכדורי גומי. במהלך העימותים עקרו מספר מפגינים את שער הברזל הקבוע בגדר ונכנסו לתוך שטח ישראל. כוחות הצבא החלו לחפש אחריהם באזור תוך שימוש בפצצות תאורה ובכלבים. שישה מהמפגינים שחצו את הגבול נתפסו ונעצרו.

שלושה מהם, קטינים בגילאים 15, 16 ו-17, סיפרו לאחר ששוחררו ממעצר בן מספר חודשים לתחקירן "בצלם" על ימי ההתעללות והעינויים שעברו עליהם לאחר שנלכדו בידי החיילים. אנו מביאים כאן את עדויותיהם המלאות, כפי שהגיעו לידינו:

עבד, בן 16

כמה דקות אחרי שהגעתי להפגנה, התקדמתי ביחד עם כמה בחורים ועקרנו את שער הברזל שבגדר הגבול. נכנסתי לתוך השטח הישראלי והתחילו לרדוף אחרינו ג'יפים צבאיים ישראליים, בערך חמישה ג'יפים. החיילים ירו מסביבנו. המשכנו לרוץ מזרחה, לתוך השטח הישראלי ולתוך הצמחייה. רצנו מרחק גדול וכבר לא ראינו את הגבול, כבר היה ערב והחשיך. בשלב כלשהו ירד הלילה והתחלתי לפחד כי הבנתי שהסתבכנו. לא יכולתי לחזור בחזרה לגבול כי ההפגנה הסתיימה והחיילים התמקדו בלחפש אותנו. לא הייתה לי כוונה להמשיך הלאה לתוך ישראל. רק רציתי לברוח מהחיילים ומהירי. המשכנו לרוץ עד השעה 21:30 בערב. החיילים ירו פצצות תאורה באזור ושלחו כלבים לרדוף אחרינו.

שני כלבים השיגו אותי. אחד תפס אותי ברגל שמאל והכלב השני נעמד על החזה שלי. אותו דבר קרה גם לעבד א-רחמאן שהיה איתי. שני כלבים אחרים תקפו אותו. התחלתי לצעוק כי פחדתי מהכלבים. כעבור שתי דקות בערך הגיעו כמה חיילים וחיילות והרחיקו מאתנו את הכלבים. אחר-כך החיילים הורו לנו להוריד את כל הבגדים ונשארנו ערומים לגמרי במשך כמה דקות. ואז התלבשנו והחיילים הורו לנו לשבת על הרצפה.

> על המשטרה לחשוף את תיעוד הריגת האחים בקלנדיה

מפגינים וחיילים על גבול רצועת עזה, אוקטובר 2015 (עז זאנון / אקטיבסטילס)

מפגינים וחיילים על גבול רצועת עזה, אוקטובר 2015 (עז זאנון / אקטיבסטילס)

חיילת קשרה לי את הידיים מאחורי הגב ושמה לי כיסוי עיניים. אותו דבר קרה גם עם עבד א-רחמאן. העבירו אותנו באחד הג'יפים הצבאיים למחנה צבאי כלשהו, מרחק של עשר דקות נסיעה בערך. הם הורידו אותנו שם, שחררו אותנו מהאזיקים והורידו לנו את כיסויי העיניים. אחד החיילים הכניס אותי לחדר שהיו בו שולחן משרדי ומחשב. ישבו שם שני אנשים בלבוש אזרחי. הם לא הציגו את עצמם. אחד מהם שאל אותי איך קוראים לי, לאיזה ארגון אני משתייך ואיפה אני גר. אחרי שעניתי על השאלות שלו חייל אחר לקח אותי והושיב אותי על הרצפה ברחבה של הבסיס. הוא אזק לי שוב את הידיים באזיקון פלסטיק וכיסה לי את העיניים. הם הכניסו לחדר גם את עבד א-רחמאן, ואז הביאו גם אותו לרחבה והושיבו אותו לא רחוק ממני. הצלחתי לראות אותו מתחת לכיסוי העיניים.

אחר-כך החיילים הפעילו מוזיקה. היו שם הרבה חיילים וחיילות והם התחילו לרקוד. כל כמה דקות מישהו מהם הכה אותנו עם קת הנשק, או נתן לנו סטירה או בעיטה. נשארנו ככה שלושה ימים, ברחבה של הבסיס. נתנו לנו רק חתיכת לחם וקצת מים, וכל כמה זמן הכו אותנו. החיילים שיחקו כדור רגל בזמן שהיינו ברחבה ובעטו עלינו את הכדור. מרוב מכות כבר סבלנו מכאבים קשים בכל הגוף. בלילות, כשהם ידעו שאנחנו ישנים מרוב תשישות, הם הביאו דלי של מים ושפכו עלינו. היה מאוד קר, במיוחד בלילה, והם כל הזמן מנעו מאיתנו לישון.

באחת הפעמים, כשסבלתי מאוד מכאבים במהלך הלילה, הגיע חייל והוריד את הסרט שכיסה את העיניים שלי. הוא הורה לי לשתות נוזל צהוב שהיה בכוס שהוא החזיק. שאלתי אותו מה זה והוא אמר שזו תרופה. לנוזל היה טעם מר, הרגשתי שריפה בגרון ושתיתי את כל מה שהיה בכוס. אחר-כך כבר לא הייתי מודע למצב שלי, ישנתי במשך כמה שעות. כשהתעוררתי הרגשתי סחרחורת.

> צוק איתן: החיילים הזמינו אמבולנס לפלסטיני פצוע וכוח אחר הרג את החובש

הפגנה במזרח רצועת עזה (עז זאנון / אקטיבסטילס)

הפגנה במזרח רצועת עזה (עז זאנון / אקטיבסטילס)

תאופיק, בן 17

אחרי שנעצרתי לקחו אותי לבסיס צבאי. החיילים נתנו לי לדבר עם מישהו בטלפון והוא שאל אותי איך קוראים לי ולמה הגעתי לגבול. אחר-כך הם לקחו אותי לחצר, ושם הייתי במשך שלושה ימים עם האחרים.

השאירו אותנו שם בקור העז. במשך שלושת הימים האלה החיילים עינו אותנו. לפעמים כשיישנו הם שפכו עלינו מים קרים, כדי למנוע מאיתנו לישון. הם מנעו מאיתנו אוכל ומי שתיה, והליכה לשירותים במשך שלושה ימים. לפעמים הגיע חייל והידק את האזיקים על הידיים שלנו, באופן שהכאיב לנו מאוד; בפעמים אחרות באו חיילים והרביצו לנו בכל הגוף, עם קתות הרובים שלהם; לפעמים החיילים שיחקו כדורגל והעיפו את הכדורים עלינו; בפעמים אחרות הם הפעילו מוזיקה ובעטו בנו בפנים ובכל הגוף.

מוחמד, בן 15

אחד הג'יפים הצבאיים תפס ועצר אותי כשניסיתי לחזור לעזה. בערך שבעה חיילים ירדו מהג'יפ, ואחר-כך הגיע עוד ג'יפ, וירדו ממנו כמה חיילים שכיוונו אליי את הרובים שלהם. הם הורו לי לעצור ולהרים את הידיים. אחד החיילים ציווה עלי להוריד את המכנסיים. סירבתי כי הכוונה שלו הייתה להשפיל אותי. החיילים התקדמו אליי ואחד מהם הכה אותי בגב עם קת הרובה שלו. הוא הוריד לי את המכנסיים וגם את ה"בוקסר" ואז הלביש לי את ה"בוקסר" בחזרה, וקשר לי את הידיים מאחורה באזיקי פלסטיק. הייתי זרוק עם הפנים לאדמה, ואז 3 חיילים היטו אותי כך ששכבתי על צד ימין והתחילו לבעוט בי עם המגפים שלהם ולהכות בי עם הרובים בכל הגוף. אחת המכות פגעה בשיניים שלי ונשברה לי שן קדמית. הרגשתי שבלעתי אותה. הם מיקדו את המכות במיוחד באזור הבטן והתחלתי להקיא דם.

אחרי כמה זמן הם עזבו אותי זרוק על האדמה. אחר-כך הגיע ג'יפ צבאי אחר הגיע שעצר בדיוק לידי. הנהג ירד ממנו והתחיל להכות אותי. אחר-כך הם העלו אותי לג'יפ והמשיכו להכות כל הנסיעה. הגענו לבסיס צבאי והם הורידו אותי מהג'יפ והושיבו אותי על הקרקע בחוץ. אחרי שעה הם לקחו אותי לקצין מודיעין בלבוש אזרחי שהתחיל לחקור אותי. הוא שאל אותי למה באת לגבול ולמה אתה מיידה אבנים. הוא רצה לדעת גם את השמות של בני המשפחה שלי ואיפה אני גר. לכל אורך החקירה הייתי עדיין בתחתונים בלבד, ורעדתי מקור.

אחרי רבע שעה בערך הוציאו אותי מהחדר והביאו לי מכנסיים וחולצה. בזמן שהוציאו אותי ראיתי חמישה צעירים אחרים שכולם היו בהפגנה בגבול וגם הם נעצרו. כולם ישבו על הרצפה כבולים עם עיניים מכוסות. החיילים צירפו אותי לצעירים. כולם נחקרו, אחד אחד.

אחרי כמה זמן ראיתי את החוקר יוצא מחדר החקירות ואז הגיע אחד החיילים, הפשיט אותי שוב והחליף את האזיקים שעלי באזיקי פלסטיק דקים. הוא כבל אותי עם הידיים מאחורי הגב והידק את האזיקים ככה שהידיים שלי כאבו מאוד. כשצעקתי מכאב וביקשתי מהם שיתירו קצת את האזיקים אחד החיילים הידק אותם עוד יותר. אחר-כך, בכל פעם שאחד מהחיילים עבר לידי, חטפתי מכות.

> כך הצבא מכניס לשימוש אמצעי לחימה שחיילים לא התאמנו עליהם

פצועים בהפגנה בעזה, קרוב לגדר נחל עוז (חוסאם סאלם / אקטיבסטילס)

פצועים בהפגנה בעזה, קרוב לגדר נחל עוז (חוסאם סאלם / אקטיבסטילס)

ככה עברו עליי שלושה ימים. אני והבחורים האחרים ישבנו על הקרקע בחוץ, ומתי שבא להם היו באים לתת לנו מכות. לפעמים הם הפעילו מוזיקה והיכו אותנו לקול המוזיקה. כשביקשנו מים החיילים הביאו לנו מים ושפכו לנו על הפנים. לפעמים הם שיחקו מסביבנו כדורגל ופוגעו בנו עם הכדור.

באחת הפעמים, כשהתחננו בפניהם מרוב צמא, הגיע חייל  דובר ערבית – ונתן לי משהו לשתות. חשבתי שזה מים, אבל כששתיתי הטעם היה מר והרגשתי סחרחורת. הבנתי שנתנו לי אלכוהול. בפעם אחרת – נדמה לי שזה היה למחרת – ביקשתי מים והביאו לי שוב אלכוהול, וכשטעמתי סירבתי לשתות הם שפכו את זה עליי.

במשך שלושה ימים סבלנו מהתעללות בלתי פוסקת. בזמן שרעדנו מקור, הם שפכו עלינו מים קרים, הם מנעו מאיתנו שינה; בשלב מסוים היכו אותי בכתף השמאלית עם מכשיר חד והתחלתי לדמם. הם סירבו להגיש לי עזרה; הם כיבו עליי סיגריות, לפעמים על רגל שמאל ולפעמים על יד ימין.

* * *

דובר צה"ל מסר בתגובה לפניית "הארץ" כי: "לאחר מעצרם של הפלסטינים התקבלו טענות שונות ביחס להתנהלות כלפיהם. עם קבלת הטענות בצה"ל, נפתחה חקירת מצ"ח. ממצאי החקירה הועברו לאחרונה לבחינה של הפרקליטות הצבאית".

> כשהמוות נראה כמו המוצא היחיד: עליה חדה במספר ההתאבדויות בעזה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf