newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

18 פעוטות עם מחנכת אחת זה מחסן ילדים, לא גן

שתי גישות שונות הובילו להתפתחות חינוך לגיל הרך: גישה חינוכית, המספקת לקטנים את התנאים להתפתחותם העצמאית, בעיקר באמצעות משחק, וגישה תעסוקתית, המשגיחה על הקטנים כדי שהוריהם יהיו פנויים לעבודה. בישראל, למרבה הצער, אומץ המודל השני

מאת:

ככל שהילדים צעירים יותר, כך הם זקוקים לתמיכה אישית יותר, ולכן, התקנים לגודל הקבוצה ולמספר המטפלות שונה מגיל לגיל. גם בישראל ברור הדבר, ולילדים בגיל שלוש נקבע תקן של עד 18 ילדים בקבוצה וביחס מחנכות של 1 ל 9.

אלא שכאשר אישרה ממשלת ישראל את חוק חינוך חינם לילדים בגיל שלוש, בספטמבר 2012, היא החילה על הקטנטנים את התקן של גן חובה (גיל 5): עד 36 ילדים בקבוצה וביחס מחנכות 1 ל-18. המחאה כנגד אוזלת ידה של הממשלה בתחום זה לא צלחה עד היום, ומחר (שישי, 30.1), צפויה השבתה של הגנים על ידי ההורים, תחת הסיסמה – גן זה לא מחסן!

האומנם גן זה לא מחסן? הנה התשובה ההיסטורית.

למה "גן" ?

בשנת 1634 הציע המחנך הצ'כי יוהאן קומניוס, לראשונה, את דימוי חינוך הילדים להתפתחותם של צמחים. הוא לא חשב על "גן ילדים", כיוון שעד גיל שש, לדעתו, הילדים צריכים להתחנך בבית ההורים. אבל לשלבי הלימוד הבאים הוא דווקא המציא שמות. למשל, כיתה א' נקראת בכתביו "ערוגת הסיגליות", כיתה ג' – "גינת האותיות והחוכמה" וכיתה ו' – "גן העדן של הנפש".

> מצע החינוך המיסיונרי של הבית היהודי

 גן מבוך החכמה - כיתה ד' של קומניוס (free photo archive http://morguefile.com/)

גן מבוך החכמה – כיתה ד' של קומניוס (free photo archive http://morguefile.com/)

לדימויי הגן יש משמעות עמוקה, הנובעת מתפיסת החינוך.
בעולם הצמחים מכיל הזרע את כל המידע הנחוץ כדי לקיים מחזור חיים שלם: נביטה, צמיחה, פריחה, הבשלת פירות והפצת זרעים לדור הבא. הזרע אמנם קטן, אבל הוא שלם. יש בו הכול. הוא חסר רק את התנאים החיצוניים (אדמה, חום ומים) כדי לממש את הפוטנציאל הגלום בו.

כך גם הבין קומניוס את חינוך הילדים. הם אינם ישויות חסרות או חלקיות, אלא אנשים קטנים ושלמים – שיש בהם הכול. מכאן שתפקיד החינוך אינו למלא את החסר (כמו למשל להעביר ידע או להנחיל ערכים) אלא בדומה לתפקידו של הגנן (החקלאי) לספק את התנאים.
כך כתב קומניוס:

זרעים נובטים כאשר סביבתם חמה ורטובה בצורה הנאותה. וכך גם הזרעים של הידע, המוסר והאמונה קיימים אצל כל בני האדם והם זקוקים רק לדחיפה קלה והכוונה שקולה.


גן הילדים הראשון

עברו עוד מאתיים שנים, עד אשר נוסד גן הילדים הראשון, ברוח רעיונותיו של קומניוס. זה קרה בשנת 1873 ביוזמתו של המחנך הגרמני פרידריך פרובל, שהחשיב עד מאוד את החינוך דווקא בגיל הצעיר. למען האמת, פרובל לא תיכנן להקים מוסד חינוכי לילדים, אלא דווקא מוסד להכשרת אימהות, לחינוך ילדיהן הקטנים – בבית. השם הראשון היה: "מוסד לטיפוח יצר פעילותם של ילדים" ובו שהו אימהות וילדיהן יחד, תחת הדרכתו של פרובל. אולם ההצלחה היתה כה גדולה, וההורים היו מרוצים עד מאוד משיטת החינוך בגן, שהורים רבים ביקשו להכניס את ילדיהם למוסד זה. לפיכך בשנת 1840 שונו השם והמטרה:

מוסד גן הילדים ישמש בעת ובעונה אחת מוסד להכשרה בשביל המתלמדים ומוסד לדוגמה בשביל מוסדות אחרים שיש להקימם ברוח זאת.

וזה היה גן הילדים הראשון.
בגן הילדים של פרובל, העיקר היה לספק את התנאים להתפתחות הילדים. כך הוא כתב:

יש לראות את האדם כמשהו הולך ומתהווה תמידית, מתפתח וחי לעד. […] אך לא בדרך המתה של חיקוי ושל ההעתקה אלא בדרך החיה של התפתחות והכשרה תוך פעילות עצמית וחופשית.

מצבת קברו של פרובל, מחווה לאיש שהמציא את קוביות המשחק (CC BY-SA 3.0)

מצבת קברו של פרובל, מחווה לאיש שהמציא את קוביות המשחק (CC BY-SA 3.0)

ולא רק כתב, אלא גם המציא ועשה. פרובל טען שבאמצעות משחק חופשי בחפצים בעלי צורות שונות (ובדרגות מורכבות עולה), הילדים מתפתחים, לומדים ומתחנכים. ועל כן הוא המציא, בין היתר, את קוביות המשחק – הכדור, הקוביה והגליל. משחק פשוט זה, המצוי כיום כמעט בכל בית, הוא היישום הפשוט ביותר של "לספק את התנאים".

מעון ההשגחה הראשון

אלא שכל הסיפור על הגן שבו הילדים צומחים ומתפתחים מתוך משחק חופשי הוא רק חצי מהסיפור ההיסטורי. שכן כבר בשנת 1800 נוסד באנגליה מוסד חינוכי לילדים קטנים, שתכליתו הייתה שונה.

רוברט אוון גדל במשפחה כפרית ענייה בצפון אנגליה. לימים הוא הצליח בעסקיו, והיה למנהל בית חרושת גדול בעיר ניו-לנארק בסקוטלנד. הוא החזיק עמדות סוציאליסטיות מתקדמות (ביחס לתקופה) ועל כן נמנע מלהעסיק ילדים בטרם הגיעו לגיל עשר. מתוך כוונה לסייע לפועלים העניים, הוא ייסד לצד המפעל מעון בשם "מוסד לעיצוב האופי". כיום המונח הנהוג הוא childcare, כלומר מעון השגחה וטיפול בילדים. למוסד התקבלו ילדי הפועלים, מגיל אפס ועד עשר, מועד בו הצטרפו לכוח העבודה במפעל.

אוון נתן לילדי העניים את מה שהוריהם לא יכלו לתת להם: מחסה, תזונה, השגחה רפואית וטיפול. וזה כמובן היה בחינם. לצד זה, הוא הרוויח פעמיים: ראשית הוא שיחרר את האמהות מתפקידן כמחנכות, והן היו פנויות לעבוד במפעל. בנוסף, הוא הכשיר את הילדים לעבודה במפעליו, כשהגיעו לגיל עשר.

ובישראל?

עם יסוד מדינת ישראל, נחקק חוק לימוד חובה החל מגיל חמש, תחת אחריותו של משרד החינוך. הילדים הצעירים יותר נותרו ללא התייחסות המחוקק. אל החלל הריק נכנסו ארגונים מתחום התעסוקה אשר ביקשו, בדיוק כמו אוון הסוציאליסט, לשחרר את האימהות מילדיהן, ולצרפן לשוק העבודה. בראש הארגונים היתה מועצת הפועלות, האגף הנשי בהסתדרות העובדים – כיום ארגון נעמת.

בשנת 1965 נחקק חוק הפיקוח על מעונות היום, שהיה למעשה המיסוד הראשון של חינוך לגיל הרך בישראל. מכיוון שהמעונות הופעלו בידי ארגוני העובדים, נקבע החוק תחת אחריותו של משרד העבודה (לימים התמ"ת וכיום משרד הכלכלה) ולא תחת אחריותו של משרד החינוך.

בשל יחסי הכוח הפוליטיים בתוך ממשלות ישראל, לא הצליחו עד היום (אם בכלל רצו) להעביר את האחריות לחינוך הפעוטות למשרד החינוך – המקום הראוי לו.

חשוב להדגיש – הבעיה אינה בגננות, במטפלות ובסייעות שעובדות בגנים. הבעיה היא בתפיסת העמוקה של מדיניות החינוך לגיל הרך – מדיניות המחשיבה את צורכי שוק העבודה ולא את החינוך.
36 ילדים בני שלוש, ביחס מחנכות 1 ל-18, זה כלום מלבד ביזיון.

 

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf