מלחמתו של יו"ר ועדת החינוך בהורים ובארגוני החברה האזרחית

השבוע אישרה ועדת החינוך של הכנסת שתי הצעות לתיקוני חוק: תיקון לחוק חינוך מיוחד, שנועד להקטין את מספר התלמידים הזכאים ואת מספר המשולבים במערכת החינוך הרגילה; ותיקון לחוק חינוך ממלכתי, שנועד להעניק לשר החינוך מעמד צנזור ופוסק יחיד בתכנים שילדינו ילמדו בבתי הספר. בשני המקרים התיישרה הוועדה בהתאם לצורכי הממשלה, תוך שהיושב ראש, ח"כ יעקב מרגי, מגיב בכעס ובזלזול כלפי ארגוני החברה האזרחית.

זה לא חדש. רק לפני חודש כתבתי על הדיון לאישור תשלומי הורים לבתי הספר, שבמהלכו הטיח יו"ר הוועדה בנציגי הציבור: "אתם ארגוני הורים? פלצנים, סליחה על הביטוי […] אתם באים פה להלין? דמעות תנין? בושה וחרפה!". השבוע, כאשר הוציא מהדיון הורים לילדים עם צרכים מיוחדים, אמר: "[לצאת] בבקשה! אנרכיסטים לא בוועדות הכנסת!" ובהמשך: "לבוא לפה לעשות הפגנות? זה לא מרגש אותי!"

נכון שזאת עבודה תובענית להקשיב לכל בעלי העניין ולנווט בין האינטרסים השונים. אבל זאת בדיוק העבודה של ח"כ מרגי כיו"ר ועדה. מי עוד אמור להקשיב לארגוני החברה האזרחית, מומחים בנושא שדנים בו, אם לא הכנסת, בהיותה אסיפת נציגי האזרחים? האינטרסים של משרדי הממשלה מיוצגים היטב בזכות עמדות הכוח של בעלי התפקידים, זה הציבור שזקוק לתמיכת חברי הכנסת למולם.

חוק חינוך מיוחד – לחסוך כסף ועבודה

התיקון לחוק חינוך מיוחד נדון ביום שני השבוע, ובו שני שינויים מהותיים. האחד הוא האינטרס של משרד האוצר לחסוך בכסף. במהלך השנים איבד משרד החינוך את השליטה בוועדות ההשמה ובמערכת האבחונים של צורכי התלמידים המיוחדים. יותר ויותר ילדים אובחנו והוכרו כבעלי צרכים מיוחדים, והתקציב נגמר. כדי לעצור את הסחף נקבע בחוק הרכב חדש של ועדות הזכאות, שבהן היושב ראש הוא עובד משרד החינוך (ולא נציג הרשות המקומית), ונציגי המשרד יהיו מחצית מחברי הוועדה, עם זכות וטו בקבלת ההחלטות. בכך יוכל המשרד לצמצם את מספר התלמידים שמוכרים כבעלי צרכים מיוחדים, ולשלוט בהיקף הסיוע שיינתן לכל אחד מהם.

השינוי השני נוגע לאינטרס של בתי הספר. תלמיד שהוכר כבעל צרכים מיוחדים יכול ללמוד בבית ספר לחינוך מיוחד, בכיתה מיוחדת בבית ספר רגיל, או כמשולב בכיתה רגילה. שילוב הילדים המיוחדים בכיתות הרגילות הצליח בחלק מהמקומות, אולם במקומות רבים הוא יצר עומס עבודה על המורות והמורים. כל עוד המורים נמדדים על פי יכולתם "להספיק את החומר", ברור שההטרוגניות בכיתה מקשה עליהם. על כן, לפי החוק החדש, תלמיד שהוריו יבחרו לשלבו בכיתה רגילה, יקבל סיוע קטן בהרבה ביחס לתלמיד שיופנה לבית ספר מיוחד. במצב זה, סביר שיותר הורים ימנעו ממסלול השילוב, והכיתות ייעשו הומוגניות יותר ונוחות יותר לעבודת המורות והמורים.

ומה האינטרס של הציבור, ההורים והתלמידים? עמדתם של אנשי מקצוע היא חד משמעית. בכל הקשור לזכאות, ברור שלא ניתן למנוע סיוע מתלמיד שזקוק לכך; ובכל הקשור למסלול הלימודים, מוסכם כי השילוב (ועדיף לקרוא לזה חינוך כוללני inclusive), הוא המסלול המועדף גם לילד המיוחד וגם לשאר ילדי הכיתה. את ועדת החינוך של הכנסת זה לא שיכנע, ועמדת משרדי הממשלה התקבלה.

חוק חינוך ממלכתי – עריצות שר החינוך

התיקון לחוק חינוך ממלכתי נדון ביום שלישי השבוע, והוא נועד לכאורה למנוע מארגון "שוברים שתיקה" להשמיע קולם בפני תלמידי בתי הספר. אולם זה רק סיפור הכיסוי, כפי שהאיר את עיני חובב ינאי מארגון שתי"ל של הקרן החדשה לישראל, שנכח בדיון. העניין האמיתי הוא מתן סמכות רחבה לשר החינוך לשלוט במערכת, על חשבון האוטונומיה של מנהלי בתי הספר.

זה לא סוד שגם ארגוני הימין פועלים נגד צה"ל. למשל, אבנר פורת מארגון חותם שאל בדיון, מה יהיה דינו של רב שירצה להיכנס לבתי ספר ולהטיף נגד שירות בנות בצה"ל? כדי לאפשר לימין לפעול בבתי הספר, מנוסח החוק כך שהוא יחול על מקרה ספציפי של ארגון אשר "פועל באופן יזום לשם נקיטת הליכים משפטיים מחוץ לישראל נגד חיילי צה"ל". בצדק העיר אפילו ח"כ אמיר אוחנה שספק אם יש ארגון אחד שזאת פעולתו. במילים אחרות, החוק יוצר רעש כאילו עניינו בארגון שוברים שתיקה, אולם למעשה הוא לא.

אז מה בכל זאת יש בחוק? החוק קובע שהשר יכול למנוע פעילות במוסד חינוך לגורם חיצוני "שפעילותו עומדת בסתירה למטרות החינוך הממלכתי". המטרות הן רחבות כים, ובהתאם גם הסמכות הניתנת לשר. למשל, אחת ממטרות החינוך היא "לפתח יחס של כבוד ואחריות לסביבה", ומכאן שכל ארגון חיצוני שלא עוסק בחינוך סביבתי ימצא עצמו בחוץ. במטרות כתוב גם "ללמד את תורת ישראל" ומכאן שכל ארגון חילוני יישאר בחוץ. יש גם "לפתח יחס כבוד לתרבותו ולהשקפתו של הזולת", ומכאן שכל ארגוני הימין, בהכללה, לא ייכנסו עוד לבתי הספר.

ברור שהדברים שהבאתי הם אבסורד, וזאת בדיוק הבעיה: הסמכות הניתנת לשר היא עמומה. השר יהפוך למנהל הישיר והפוסק העליון של התכנים הנלמדים במוסדות החינוך בישראל. הנה דוגמה לעמימות: אורית שטרית מתנועת חינוך ישראלי אמרה בדיון שיש לשמור על האמון במנהלי בתי הספר, שידעו את מי להזמין ואת מי לא. ח"כ מרגי השיב לה שניסינו את זה, אבל "נתקלנו בפרקטיקה של דיון חד צדדי […] אנחנו לא מצליחים ללמד ילד במדינת ישראל מי זה אברהם אבינו, כי יש הורים חרדים להדתה. אבל כן אפשר ללמד אותו על הכול, חוץ ממורשתו". כלומר, גם להבנתו של מרגי החוק החדש לא עוסק בשוברים שתיקה, אלא הוא יאפשר לשר החינוך להכניס תכנים דתיים לבתי ספר, בניגוד לעמדת הורי התלמידים.

הכי חשוב – "אל תאמינו לארגונים"

העובדה שנפתלי בנט רוצה לעצמו עוד ועוד סמכויות בלתי מוגבלות, אינה מפתיעה. הוא ומפלגתו מקדמים חקיקה אנטי דמוקרטית, כי זאת אכן השקפת עולמם. אולם כאשר וועדת החינוך של הכנסת מאשרת לשר את הכוח הזה, היא כורתת את הענף שעליו היא יושבת. היא מונעת מעצמה לעתיד את מעמדה כמבקרת פעולות הממשלה.

בדיקטטורה אין בלמים ואין איזונים, וזה בדיוק תפקידו של ח"כ מרגי, כיו"ר וועדת החינוך, למנוע את התיקונים לחוקים המשרתים באופן חד צדדי את האינטרס של משרדי הממשלה. את זה הוא לא עשה. את הקיטור הוא מוציא על נציגי הציבור.

בישיבה על חוק חינוך מיוחד (דקה 50.32 בשידור הישיבה) זעקה אחת האימהות: "תחשבו קצת עלינו". ח"כ מרגי הורה להוציאה מהחדר, תוך שהיא המשיכה בזעקות שבר. לרגע השתררה מבוכה בחדר הישיבות, והיה נדמה כי למישהו מחברי הכנסת של הקואליציה אכפת מהדברים. בשקט הזה אמר מרגי: "אל תאמינו לארגונים, זה הכי חשוב". זאת עמדתו המקדמית כלפינו.