newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

חסרות מעמד: הנשים שאין להן מה לחגוג ביום האישה

עשרות נשים פלסטיניות מהשטחים חיות בישראל בין הצללים. הן נשואות לאזרחים, ילדיהן אזרחים, אבל הן לא יכולות לנהוג או לפתוח חשבון בנק, ולפעמים אפילו הליכה לבית חולים יכולה להגמר בגירוש

מאת:

פקידה: את רואה את התמונות האלו של אח שלך? אנחנו יודעים שהוא שהיד. בעזה.

עביר: כן, אללה ירחמו.

פקידה: תראי, תראי את התמונות. יש לנו מלא תמונות שלו.

עביר: כן, אפילו לאמא שלי אין כל כך הרבה תמונות.

פקידה: מי את חושבת שצילם אותו, בתוך עזה? ואחרי החיסול? אנחנו?

עביר: מאיפה אני יודעת? אני עזבתי את עזה והתחתנתי ברמלה כשהוא היה בן עשר. לא ראיתי אותו מאז, לא בחיים ולא בלוויה.

פקידה: אלו החברים שלו שעובדים איתנו. למה את חושבת שהוא עשה מה שעשה?

עביר: מאיפה אני יודעת? אמרתי לך, לא ראיתי אותו ואני לא יודעת איך גדל אפילו. חאלס, הוא מת, נכון. הרגתם אותו. מה את רוצה ממני?

פקידה: אני רוצה שתדעי שאנחנו יודעים הכל עליך. אנחנו יודעים עליך יותר ממה שאת חושבת. יש לנו מידע מה אתם עושים כל הזמן, את ברמלה והמשפחה שלך בעזה. את מדברת כל יום חמש דקות בבוקר עם עזה, נכון או לא?

עביר: כן, אמא שלי חולה, את יודעת בטח, וכל יום אני שואלת מה שלומה לפני העבודה.

פקידה: כן, אנחנו מקשיבים.

עביר: אם כך למה את שואלת? אבל אני באתי לקבל את אישור שהייה שלי, שאמור להיות מוכן. הגשתי הכל, אישורים, מספר טלפון, תלושי משכורת, תעודות מבתי הספר של הילדים, מהארנונה מהעבודה ומכל העולם. הכל אצלך מסודר בתיקייה.

פקידה: כן, כן, באמת הכל פה. אבל איך מישהי כמוך מעזה, עובדת ניקיון, מסודרת כך? כל הניירות מהודקים ומסודרים לפי התאריך. לבד סידרת?

עביר (מאבדת את הסבלנות כמעט): כן, אני לבד.

פקידה: את יודעת שאת מעזה, ואתם מבחינתנו זבל.

פקידה מהצד: תני לה את האשור, ותני לה להסתלק מפה. זבל צריך לזרוק החוצה.

עביר שומעת, בולעת את העלבון ולא מגיבה, עד שצועקים עליה ללכת, ואומרת: אני רוצה שתעבירו את הטלפון שלי ל(מחסום) ארז כדי שאסע לשם כאשר האישור מוכן, ולא ללכת סתם.

פקידה: מה אכפת לי, תלכי כל יום.

עביר: המונית עולה 600-700 שקל. רק תני להם את המספר שלי והם יתקשרו כשזה מוכן. בסדר?

פקידה: כן, כן. יאללה, לכי.

> יחסים רומנטיים: הפרשנות הצבאית לאונס, לשיטת אלון בן דוד

חסרות מעמד: אישה פלסטינית ללא אזרחות, בכפר ברטעה, 2013 (שירז גרינבאום / אקטיבסטילס)

חסרות מעמד: אישה פלסטינית ללא אזרחות, בכפר ברטעה, 2013 (שירז גרינבאום / אקטיבסטילס)

מחוץ לספר האזרחות

עביר (שם בדוי) היא אלמנה ואמא לששה ילדים קטנים. בעלה נרצח בתקרית ירי בלוד והשאיר אותה ללא מעמד, ללא אישור שהייה, כשהיא יודעת רק כמה מלים בעברית. מזה שנים היא מנסה להסדיר את השהייה שלה בלוד עם הילדים שלה. לא לבקש אזרחות, חלילה, אלא רק אישור שהייה ארעי, כדי שתוכל לעבוד, ללמוד ולפרנס את היתומים הקטנים. כילדיו של אזרח היתומים הם כמובן אזרחים לכל דבר, אבל אמא שלהם – לא.

השיחה שתוארה כאן התנהלה השבוע במשרד הפנים ברמלה. אחרי חודשים ארוכים של טרטור ובירוקרטיה, מלחמת התשה ומריטת עצבים, עביר קיבלה הארכה של 12 חודשים לאישור השהייה שלה סופסוף. על השיחה הזאת היא סיפרה בקבוצת נשים חסרות מעמד ביום חמישי. כולן בירכו אותה על ההישג. חלקן בכו מכאב, חלק כעסו ממש על הפקידה ועל החיים שלהן בצל חוסר המעמד בכלל.

עשרות נשים מחכות שנים לחתיכת נייר שתוכיח שהן חיות כאן, מגדלות ילדים או שהן בנות זוג לאזרחים ערבים. השיטה היא התעללות בירוקרטית: לדרוש מסמך ועוד מסמך, עד שהמועד האחרון להגשה יעבור, ואז מעכבים תשובה, או שצריך להגיש בקשה מחדש, וכן הלאה. בזמן הזה או שהמבקשת תתייאש או שתלך לעולמה.

שמענו וקראנו לאחרונה רבות על ספר האזרחות, על המריבות והוויכוחים על מה ייכתב בו ומה נלמד את הילדים שלנו על הקשר שלהם עם המדינה, האם היא יהודית יותר או דמוקרטית יותר וכן הלאה. אבל מה עם המיעוט הפלסטיני, ומה מעמדו של אזרח, תושב, שוהה חוקי או בלתי חוקי מחוץ לספר, בחיים עצמם? מה גורלם של אלפי נשים וגברים שחיים בינינו, לפעמים משרתים אותנו ולפעמים הם בני האדם שהתאהבנו בהם ובחרנו להקים משפחה איתם, ואין להם אזרחות?

אל תגידו לי שגם יהודי שמתחתן עם שבדית מקבל אותו יחס. אתם יודעים שלא. אתם יודעים שמותר לשבדית לנהוג, לעבוד ולדבר את השפה שלה ולטוס לכל מקום, ואין סכנה שיזרקו אותה למחסום כל פעם שהיא מגיעה לבית חולים או מקום ציבורי. נשים וגברים שנולדו פלסטינים לא צריכים להיענש על כך. אף על פי כן הם בהגדרה אויבים של המדינה שכבשה את מולדתם, והם מקבלים את היחס הזה מהממסד – במיוחד נשים כמו עביר, שהרחם שלה נחשב לנשק גרעיני מכוון נגד העם היהודי.

נשים חזקות, נשים מושתקות

כך חוקים גזעניים מכשירים את הפגיעה בזכויות אדם יסודיות בשם החוק. לפלסטינים כמו עביר לא מגיעים הדברים שמגיעים לאזרח הפשוט, כמו דיור או ביטוח בריאות. אם ברחמן של הנשים בועט עובר ישראלי הן יכולות ללדת בבתי חולים בישראל, אך לא להסתבך בלידה: הביטוח מכסה את הלידה ולא את הסיבוכים. במלים אחרות, מותר לאישה לדחוף את התינוק החוצה רק בשקט ובלי בעיות רפואיות.

נשים כמו עביר לא מקבלות שירותי רווחה מלאים, אלא אם האישה מוכה ובמצב של סכנת חיים. אז מוותר לעזור לאישה עד שמצב החירום יעבור. קצבאות הילדים עוברות לחשבון הבעל, כי במקרה של פלסטינית חסרות מעמד הכלל הטבעי שאמא טובה לילדים מאבא לא תופס. לה אין אפשרות לפתוח חשבון בנק, ואם היא אלמנה אז הכסף יעבור לגבר אחר בסביבה. עכשיו לכי תשיגי אלף שקל מגיסך אם את יכולה.

בשנה שעברה הכרתי נער מהנגב שמכר ביצים אורגניות למחייתו. אבא שלו נהרג בתאונת עבודה, אמא שלו לא חוקית בארץ, ודוד שלו גונב את קצבת הילדים כל חודש. וכן, הכל חוקי, ואין למדינה שום בעיה עם זה.

כך, גבירותיי ורבותיי, מדינת היהודים ממשיכה להצטיין בחוקים גזעניים. כבר הפסקנו להעמיד פני מופתעים מזה. אבל מה שלא הבנו הוא את הקשר בין הגזענות לבין השוביניזם הטהור. בדרך לניקוי מדינת היהודים מערבים פלסטינים, עובדים זרים ומהגרי עבודה ומבקשי מקלט רומסים הגברים הגזענים שוב את מעמדן של נשים, ומשעבדים את רחמן, מחייתן וכבודן לתפארת מדינת ישראל.

יום האישה הבינלאומי מתקרב ובא ויחול ביום שלישי השבוע. רגע לפני שהתקשורת תציף אתכם בתמונות של נשים פורצות דרך, של נשים חזקות, נשים מיוחדות ונשים שניצחו את מנגנון ממלכת הגברים במקומות שונים – תחשבו בבקשה על עביר ועל חברותיה. תחשבו מה עושה להן יום האישה, ואיך גל חגיגות הפמיניזם הבא עלינו לטובה – חגיגות שגם אני אשתתף בהן – פוסח על נשים כמו עביר. ותזכרו שגם הגל הזה יעלם בפני צונאמי הגזענות והשנאה שפוקד אותנו כל יום מחדש.

> גברים, אל תנהלו את המלחמות שלכם על כתפינו בשם האסלאם

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf