newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הבעיה איננה טראמפ, אלא עמדות הרוב הרפובליקני

מעבר לבוטות ולסגנון האישי, טראמפ מייצג בדיוק את עמדות הימין האמריקאי - ובכירי ממשלו מקדמים מדיניות שגרתית לחלוטין. זירת המאבק האמיתית היא לא על זהות המנהיג, אלא על עמדות תומכיו

מאת:

מצד אחד, ניתן להבין את הזעזוע והגינוי הנרחב שעוררה תגובתו של טראמפ למצעד הגזעני והרצחני בשרלטוסוויל (אם כי לא אצל כולם, במיוחד בישראל). על פניו, קשה להאמין למחזה של נשיא ארה"ב מדבר על "שני צדדים" לאירוע בו נאצים צעדו בקריאה לכבד את מורשת העבדות, ומשתתפת מהמחאה הנגדית נדרסה באכזריות. מצד שני, הכתובת הייתה על הקיר. לא רק מאז נובמבר 2016 – אלא הרבה לפני כן.

לפני תשעה חודשים הייתי אחד מהרבים שנדהמו מבחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארה"ב. קשה לחשוב על מועמד מוביל למשרה זו שהיה ראוי פחות ממנו – מבחינת ערכים, יכולות ואישיות. בהתחשב בדומיננטיות האמריקניות בזירה הבינלאומית, מפחיד היה בכלל לדמיין מישהו כמוהו אוחז בעוצמה כה גדולה. ועם זאת, זה קרה.

> מתי הימין שכח שבנאצים צריך להלחם?

באירועים בהם הפער בין הציפיות לבין המציאות כה גדול, אנחנו נוטים באופן טבעי לפיצוי יתר. איך יכולתי לטעות עד כדי כך? ההסבר חייב להיות משמעותי ומרחיק לכת. במקרה של טראמפ, אם ההנחה היתה שהוא יפסיד מכיוון שהוא לא יזכה לתמיכת הציבור, אז נצחונו בוודאי מעיד על תמיכה הרבה יותר רחבה מכפי ששיערנו. ותמיכה כה רחבה, באדם כמו טראמפ, מעידה על כך שעמדות הציבור בארה"ב הרבה יותר חשוכות ומטרידות מכפי שהן נתפסו עד כה.

פופולריות נמוכה, והתערבות ה-FBI לטובת טראמפ

עד כמה שהסברים כאלו מפתים, המציאות הרבה יותר מורכבת, ולמעשה – עוד יותר מפחידה. תוצאות הבחירות בארה"ב לא הפריכו את ההנחה שהפופולריות של טראמפ נמוכה יחסית: הן אישררו אותה. טראמפ זכה ל-46.1% מהקולות. שמונה שנים מוקדם יותר, המועמד הרפובליקני ג'ון מק'קיין זכה ל-45.7% מהקולות, באחת מהתבוסות הנחרצות ביותר בבחירות לנשיאות בעשורים האחרונים.

הוא עשה זאת בתנאים בהם הנשיא הרפובליקני המכהן היה לא פופולרי בשיעורים היסטוריים, אל מול הקריסה הכלכלית הגדולה ביותר בהיסטוריה של ארה"ב מאז 1929 ועל רקע תמיכתו הנחרצת במלחמה הרסנית ומטופשת בעיראק. המועמד שמולו היה אובמה: סנטור כריזמטי ורענן, עם רקע ייחודי שאפשר לו להביא לקלפיות מצביעים שחורים בהמוניהם, קבוצה דמוקרטית מובהקת שעד אז הצביעה בשיעורים הרבה יותר נמוכים מהאוכלוסיה הלבנה.

טראמפ, לעומת זאת, רץ לנשיאות אחרי שמונה שנים של נשיא דמוקרטי, אל מול מועמדת פחות כריזמטית ולגמרי לא רעננה. ועדיין, סביר להניח שהוא היה מפסיד בהפרש עוד יותר גדול מזה של מק'קיין, אלמלא התערב ראש האף.בי.איי ברגע האחרון (עשרה ימים לפני יום הבחירות), ויצא בהצהרה שלפיה קלינטון עשויה להיות חשודה בעברות פליליות (הצהרה שהתבררה כמופרכת לגמרי). לפי ניתוחים נרחבים שנעשו לאחר הבחירות, הצהרה זו עלתה לקלינטון באחוזים רבים של תמיכה, ואילו לא היתה מתרחשת, סביר להניח שהיתה זוכה ברוב משמעותי.

טראמפ זכה בנשיאות למרות שקיבל מיליוני קולות פחות מיריבתו, ואחוז תמיכה נמוך יותר מרומני, המועמד הרפובליקני שהפסיד ב-2012, בגלל המערכת הארכאית לקביעת המנצח בבחירות בארה"ב. הוא זכה על אף חוסר התמיכה בו, לא בגללה. ואחרי הבחירות, הוא ממשיך להיות לא פופולרי, עם שיעורי התמיכה הנמוכים ביותר בהיסטוריה לנשיא חדש בראשית כהונתו; ועם שורה ארוכה של מפלות פוליטיות, למרות רוב רפובליקני בשני בתי הקונגרס.

ניתן לטעון ולומר שגם 46% תמיכה הם שיעור גבוה מאוד ביחס למועמד נורא כמו טראמפ. אבל זהו כבר נתון שלא היה צריך להפתיע אף אחד. מדובר רק בשניים או שלושה אחוזים יותר מהתוצאות בסקרים לאורך הקמפיין (בלי להתחשב במתלבטים), וגם הפרש זה מוסבר ברובו על ידי ההתערבות ברגע האחרון של האפ.בי.איי. יתרה מכך, ניתוח של התומכים בטראמפ מראה שרובם העצום היו מצביעים רפובליקנים מובהקים, שהצביעו למועמד של המפלגה שלהם. אפילו מצביעי אובמה שערקו לטראמפ הצביעו ברובם למועמדים רפובליקנים לפני 2008, וכנראה תמכו באובמה בשל האכזבה מבוש, על רקע המשבר הכלכלי והמלחמה בעיראק.

כשטראמפ מצליח לממש מדיניות, היא שגרתית לחלוטין

הרפובליקנים בחרו בטראמפ על פני מועמדים אחרים בפריימריז, הצביעו בנאמנות עבורו בבחירות הכלליות, וממשיכים לתמוך בו באחוזים הרבה יותר גבוהים מאשר כל נשיא רפובליקני אחר, למרות ששאר הציבור מתנגד לו בשיעורים חסרי תקדים. כל הנתונים האלו מצביעים על מסקנה אחת: טראמפ הוא נציג אותנטי ונאמן של המפלגה הרפובליקנית בארה"ב כיום. הוא מחזיק באותן עמדות וגישות בסיסיות כמו שאר הנבחרים של מפלגתו, רק מציג אותן בצורה גסה וחשופה יותר לאין שיעור. הבוטות הזו מנכרת את הדמוקרטים והמתונים, שאינם שותפים להשקפת העולם שלו, אבל קונה לו תמיכה רבה בקרב המצביעים הרפובליקנים הטיפוסיים.

את התימוכין לכך ניתן למצוא לא רק ברמת הפוליטיקה, אלא גם ברמת המדיניות. טראמפ הוא אחד המנהיגים הבלתי כשירים בהיסטוריה. כתוצאה מכך, הוא מתקשה לגבש הצעות מדיניות, לא כל שכן להעביר וליישם אותן. אבל כאשר הוא עושה זאת, הוא הולך לפי הקו הרפובליקני המסורתי בכל נושא אפשרי: מינויים לבתי המשפט הפדרליים, רפורמת הבריאות, מיסוי וכדומה. אפילו ברמה ההצהרתית, בעוד הוא יורה לכל הכיוונים, בכירי הממשל שהוא עצמו מינה ממשיכים בקו שגרתי לחלוטין, גם אם הוא סותר את אמירות הנשיא.

המסקנה, שטראמפ פשוט מייצג את המפלגה הרפובליקנית בצורה מדוייקת, אינה מרגיעה בשום צורה. למעשה, היא הרבה יותר מטרידה מהטענה שטראמפ אישית מאוד פופולרי. מנהיג כריזמטי שסוחף אחריו את הציבור לכיוונים מסוכנים מהווה איום מוגבל, בשל תלותו הרבה באדם אחד וביכולתו לשמר את אהדת הקהל. לעומת זאת, מפלגה שלמה, המייצגת כמעט מחצית מציבור הבוחרים, המחזיקה בעמדות חשוכות והרסניות, היא מפחידה הרבה יותר, במיוחד כשמדובר במדינה החזקה ביותר בעולם, שהמערכת האלקטורלית שלה מוטה לטובת הרפובליקנים.

> קריסת האשליה האמריקאית – הזדמנות פז לשמאל הישראלי

הנשיא דונלד טראמפ (צילום: גייג סקידמור)

הנשיא דונלד טראמפ (צילום: גייג סקידמור)

חשוב להדגיש, הבעיה איננה שהמפלגה הרפובליקנית היא ימנית. בכל רחבי העולם, מפלגות ימין – בניגוד לעמדה הרפובליקנית – תומכות במערכת בריאות אוניברסלית, מכירות בהתחממות הגלובלית כבעיה דחופה שיש לטפל בה, ומצדדות בזכות להפלות. למרות שרבות ממפלגות אלו מחזיקות בעמדות בעייתיות ביחס להגירה ולמיעוטים, לא מעט מהן מכירות בבעיה החברתית של הדרה והפלייה, ואף נוקטות בצעדים לטפל בכך, בעוד שהרפובליקנים מתנגדים לכל צעד בנושא. טראמפ הוא חריג גם ביחס למנהיגי ימין בעולם, מכיוון שהמפלגה הרפובליקנית היא חריגה ביחס למפלגות ימין במדינות אחרות.

החדשות הטובות הן שבחירתו של טראמפ ככל הנראה מייצגת מהמורה בדרך. בארה"ב, כמו ברוב מדינות העולם, הצעירים הרבה יותר סובלנים ופתוחים לחברה רבגונית מהמבוגרים. ככל שחולף הזמן, עמדות שנתפסו בעבר כסהרוריות, כמו תמיכה בנישואים חד מיניים, הופכות לא רק למציאות אלא כמעט קונצנזוס.

עד 2016, הרפובליקנים נהנו מעמדת האופוזיציה, שאפשרה להן לבקר כל התפתחות שלילית, מבלי להתחייב לחלופה ממשית. זה אפשר להם למשוך קולות של בוחרים "מתנדנדים" – קבוצה שבדרך כלל נעדרת תפיסת עולם מגובשת, ומצביעה בעיקר בהתאם לתחושת חוסר שביעות הרצון מהמצב הקיים. כעת, כאשר הרפובליקנים שולטים בכל רשויות הממשלה הפדרלית, הדינמיקה הזו תפעל לרעתם; והסימנים עד כה מצביעים על מגמת התחזקות של המפלגה הדמוקרטית בבחירות הביניים לקונגרס ב-2018.

החדשות הרעות, מעבר לסכנות ולנזק הגלום בשלטון הרפובליקנים כעת, היא שישראל היא אחת מיוצאי הדופן למגמה העולמית החיובית. למרות החיבה ההדדית בין הרפובליקנים לימין הישראלי, האחרון הרבה יותר דומה לימין בשאר העולם מאשר למקביליו האמריקנים, אבל המגמה מדאיגה. סקרים מראים שבישראל הצעירים פחות סובלנים ופתוחים מאשר הדורות שקדמו להם, בניגוד לארה"ב ורוב מדינות העולם. מעבר לתחרות בין ימין לשמאל, גם המאבק הפנימי בתוך כל אחד מהמחנות הוא בעל חשיבות רבה. וזירת המאבק המכרעת איננה על דמות המנהיג, אלא על עמדות תומכיו. בחירתו של טראמפ ממחישה שבסופו של דבר, הציבור הוא שמעצב את מנהיגיו, ולא ההפך.

> סוף התנועה הלאומית הפלסטינית מבשר אתגר חדש לישראל

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf