מה זה להיות יהודי-ערבי?

כותב אורח: אסף דוד

חִלְוֶה זַחַאיְכֶּה היא מורה ממזרח ירושלים ובעלת טור קבוע בשם "סַוַאלֶף חַרִים" (סיפורי נשים נשואות) באתר החדשות הפלסטיני הפופולרי "דֻנְיַא אל-וַטַן". בחודשים האחרונים כותבת זחאיכה באתר ובדף הפייסבוק שלה רשמים מביקוריה בבית החולים הדסה הר הצופים, שם מאושפזת אמה במצב של חוסר הכרה ממושך.

אחד הסיפורים הללו, שהתפרסם באתר דניא אל-וטן, נקרא "היהודים הערבים". זחאיכה מספרת על אשה יהודיה, שנולדה בסוריה בשנת 1930, המאושפזת בחדר שבו מאושפזת אמה. בתה של היהודיה, כבת חמישים, מבקרת אותה ומראה לה באייפד פרקים מסדרות טלוויזיה סוריות מפורסמות. זחאיכה מספרת על דבריה העדינים של הבת לאמה בשפה הסורית המדוברת, ועל החיוך הנמסך על פניה של האם, המתעוררת מחוסר הכרה וצוללת אליו חליפות, כאשר היא צופה בסדרות.

כך מסיימת זחאיכה את סיפורה: "הקשבתי לדברי הבת לאמה, והבטתי בתווי פניה של האם כשהיא צופה בסדרה, ולמרות שאינני יודעת מתי היגרו השתיים ממולדתן, סוריה, נפלאה בעיניי דבקותן בתרבותן הראשונה, התרבות הערבית. אין בכך דבר משונה, שהרי הן יהודיות סוריות ערביות. התפלאתי על אלה שהצליחו להפוך את הדת ללאומיות".

> במקום לדבר על הצלחה או כשלון של המאבק המזרחי, צריך לדבר על יעדיו

הסיפור מרגש, והאופן הנייטרלי שבו הוא מוצג בטורה הקבוע של הכותבת בתקשורת הפלסטינית הוא מעודד. גם השימוש בביטוי "יהודי-ערבי" בשפה הערבית, בהקשרים החורגים מסיקור השיח והמציאות המזרחית בישראל, הוא נדיר ומעיד על נורמליזציה מסוימת. אולם בקריאה שניה מתעוררת אכזבה בלב. זאת משום שהנורמליזציה הזו נותרת ברמת השיח התרבותי בלבד. במילים אחרות, לאן לוקחת זחאיכה את המורשת התרבותית המשותפת ליהודים ולערבים, הנחשפת לנגד עיניה המשתאות? מדוע היא עוצרת את דבריה רגע לפני מוסר ההשכל: מה אפשר ללמוד מהעבר ביחס לעתיד?

המחשבות על סיפורה של זחאיכה החזירו אותי גם לשיח המזרחי החדש. כאשר הוויכוח ניטש על ה"אותנטיות" של המונח "יהודי-ערבי", ועל הלגיטימיות של השימוש בו, נשכחת השאלה החשובה יותר לטעמי: מדוע חשובה הזהות היהודית-ערבית לימינו אנו? החריש העמוק בהיסטוריה ובטרמינולוגיה של המושג "יהודי-ערבי" אינו מתורגם, על ידי רוב השחקנים הפעילים בו, לתכלית מדינית, אלא לשאלת הייחודיות התרבותית של המזרחים בישראל.

מצד השיח המזרחי החדש הדבר בוודאי אינו מקרי. קלישאות בסגנון "שלום אחר כך" או "בריתות עם מדינות ערב המתונות", שהן "שותפות אופציונליות" של ישראל (וכי אינן כאלה זה שנים רבות?) משמשות לתקיעת אצבע בעין – של השמאל כמובן, ובעיקר של השמאל המזרחי – ותו לא. ל"ערביוּתם" של המזרחים יש, לכל היותר, משמעות תרבותית. זו אמורה להוות, מסיבה עלומה כלשהי, נכס, שבזכותו ישודרג מעמדם של המזרחים בישראל.

בערביות קל יותר להכיר מאשר בערבים. הערביות איננה מחייבת, ונושאת בכנפיה רק צלילים יפים ומטעמים נאים. עם הערבים, לעומת זאת, יש לנו חשבון ארוך. מסיבה עלומה כלשהי הם מתקוממים נגד מדינת ישראל, ואתם אפשר להגיע רק ל"שלום אחר כך", דהיינו לאחר שנהיה "חלק מהסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו ולעולם", מה שזה לא יהיה.

זחאיכה הפלסטינית אינה רוצה, או יכולה, לכתוב בפומבי מה נוכל ללמוד מהמורשת המשותפת ליהודים ולערבים, משום שהיא משתייכת לצד הנכבש. המחיר החברתי שהיא עלולה לשלם על האנשת היהודים (מזרחים או אשכנזים) הוא כבד מאוד. השיח המזרחי החדש, לעומת זאת, משתייך לצד הכובש. כן, אותה מילה קשה וחמקמקה שאנו, היהודים, ובכלל זאת המזרחים, מתקשים לשמוע, גם אם נוכיח באותות ומופתים שלכיבוש שאיננו מכירים בו – الاحتلال المزعوم – אחראית בכלל מפא"י האשכנזית.

בשיח הגזעני והימני – צר לי על השימוש במילים אשכנזיות – הפושה בישראל כיום, המזרחים החדשים ישלמו מחיר כבד על האנשת הערבים. ואת המחיר הזה הם אינם מוכנים לשלם. לכן הם מכירים בערביות כתרבות, אך ממעטים לדבר על הערבים כאנשים. אולם האנשת הערבים, והנכחת מה שאנו מעוללים לפלסטינים בשטחים מדי יום ביומו, היא הדרך היחידה לספר סיפור חדש לעצמנו ולעולם – ולהפיק ממנו תועלת לעתיד, ולא רק לעבר.

אסף דוד הוא ממייסדי הפורום לחשיבה אזורית

> כשהמדינה בוחרת בצד של עברייני המין, הגיע הזמן לחדול מהפגנות מנומסות