כך משנים מציאות: בווינט הקורבנות הם חיילים שהרגו נער

הנה שיעור מאלף בתקשורת מגויסת בחסות ווינט. אלה הכותרות שהתפרסמו שם היום (שני), מעל ידיעתו של יואב זיתון:

הידיעה ממשיכה את אותו הקו: פלסטיני ניסה לפרוץ את הגדר, נורה, ועכשיו – שנים אחרי – הפרקליטות בלי שום סיבה ברורה התעקשה לרדוף את החיילים שירו בו. הזוי, לא? באמת שמאלנים ארורים שם בפרקליטות.

אבל בתמונה הזאת חסרים כמה פרטים:

ראשית כל, ל"פלסטיני" הזה מהכפר בודרוס היה שם. קראו לו סמיר עוואד. הוא היה בן 16 במותו. הוא לא ניסה לחבל בגדר, אלא עבר יחד עם כמה חברים דרך פרצה, שהייתה קיימת קודם, בגדר הראשונה מתוך שתיים. החיילים ידעו על הפרצה והיו במארב לידה בכוונה. סמיר עוואד נלכד בין שתי הגדרות, כי החיילים חסמו בגופם את הפרצה שדרכה עבר, טיפס על הגדר, נפל ונחבל, והתחיל לברוח לכיוון הכפר. כשהוא פצוע מהנפילה, בורח, מפוחד, לא חמוש ולא מסכן אף אחד – נער בן 16 – התחילו החיילים לירות לעברו אש חיה, אחד מהם פגע בו בעורף והרג אותו.

פתאום התמונה של ווינט ושל יואב זיתון קצת משתנה. אם כבר משהו, הזוי שהחיילים עמדו למשפט רק על "מעשה פזיזות", ולא על הריגה. אם כבר משהו, מקומם ומזעזע שמול טענת ההגנה על "אכיפה בררנית" (כלומר: שאם כמעט אף פעם לא תובעים חיילים שהרגו פלסטינים שלא סיכנו אף אחד, כמו שהראו כאן ג'ון בראון ונועם רותם בסדרת "רשיון להרוג") – בחרה הפרקליטות להתקפל ולוותר גם על הבאתם לדין של החיילים שהרגו את סמיר עוואד (וצריך לתת קרדיט לג'ון בראון על הפרסום הראשון של ההחלטה, ועל הסיקור הצמוד של הפרשה לכל אורך הדרך).

אבל לא בשביל קוראי ווינט. שם לנער סמיר עוואד אין שם ואין גיל. הוא "פלסטיני". שם אין לו קרובי משפחה, שמקפידים להגיע לכל דיון באולם בית המשפט הקטן ברמלה, בתקווה לראות קצת צדק. שם, בדומה לדיונים בבית המשפט, ההרוג הוא "החשוד" והנאשמים הם הקורבנות. שם החיילים נקלעו ל"סיטואציה מלחמתית", לא ירו בעורף של נער מפוחד, פצוע ובורח. כמו החובשת שאורלי נוי כתבה על רזאן א-נג'אר, בדיווח הזה גם סמיר עוואד הופך לעוד מחבל שלא הייתה ברירה אלא להרוג.

פינוי הנער סמיר עווד אחרי שנורה. בבית המשפט הוא הפך ל"חשוד" (צילום:עבד א-נאסר מורר, דרך בצלם)