newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

צפו: לראשונה טקס הזיכרון המשותף בת"א התקיים ללא פלסטינים

כארבעת אלפים אנשים השתתפו בטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני ה-12 בת"א. משרד הביטחון מנע ממאות פעילי שלום פלסטינים להשתתף בטקס. אירוע מקביל התקיים בבית ג'אלה. מחוץ לאולם נערכה הפגנת נגד של פעילי ימין

מאת:

לראשונה ב-12 השנים מאז היווסדו התקיים בראשון בערב טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני בתל אביב ללא נוכחות פעילי השלום הפלסטינים. בעוד שבשנים עברו אישר משרד הביטחון לעשרות ומאות פעילי שלום להכנס לישראל לצורך האירוע, השנה בוטלו כל האישורים. לטענת משרד הביטחון העילה היא אירוע הדקירה בתל אביב לפני כשבועיים, שבו הדוקר עבר במחסום בהיתר.

לאחר שמהלכים משפטיים כנגד ההחלטה כשלו, הוחלט לקיים אירוע מקביל של הפעילים הפלסטינים בבית ג'אלה, ליד בית לחם. מאות השתתפו בטקס הנוסף הזה, לרבות עשרות פעילים ישראלים.

> למה הם עושים אירוע זיכרון למחבלים?

לטקס בהיכל שלמה ("הדרייב אין") בתל אביב – יוזמה משותפת של "פורום המשפחות השכולות" ושל "לוחמים לשלום" – הגיעו השנה למעלה מ-4,000 צופים, בהם חברי הכנסת זהבה גלאון ועיסאווי פריג' (מרצ) ודב חנין (חד"ש, הרשימה המשותפת). הטקס הועבר בשידור ישיר כאן, והנה הקלטה של השידור הזה:

"מנגנוני ההפרדה וההפחדה והשיח הציבורי המתלהם והאלים חזקים, ודוחים את היד המושטת לשלום מהצד השני", מסרו מ"לוחמים לשלום" בתגובה על החלטת משרד הביטחון. מפורום המשפחות השכולות הוסיפו כי ההחלטה "מהווה הטחת עלבון נוסף במשפחות ובהורים שכולים שהסכסוך גבה מהם את המחיר הכואב ביותר האפשרי. ההחלטה של השר ליברמן, מבקשת לגדוע את מעט התקווה שעוד קיימת ומשדרת מסר של חוסר רצון של המדינה להקשיב, אפילו להכיר בסבלו של הצד השני. השותפים הפלסטינים שלנו מנסים להחדיר מסר של תקווה לחברה שהייאוש אוכל בה. המדינה תמיד טוענת שאין עם מי לדבר אך כאשר ישנה הזדמנות לשמוע את הצד השני, היא אוטמת את אוזניה".

בנוסף למגבלות מצד משרד הפנים, טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני היה נתון השנה לאיומים של פעילי ימין קיצוני. מארגני הטקס ספגו אלפים של הודעות שטנה ואיומים ברצח, ופנו הבוקר למשטרה בתלונה על הסתה. מכיוון שכך, הטקס נערך תחת שמירה משטרתית ושל חברת אבטחה פרטית. למקום הגיעו עשרות פעילי ימין, שקיללו את באי הטקס והתעמתו עם השוטרים.

בטקס יום הזיכרון השתתפו הזמר ערן צור, הזמרות אחינועם ניני ומירה עווד, הסופר והעיתונאי אליעזר יערי, והמוזיקאית והמלחינה יעל דקלבאום. כמו כן נאמו בו בני משפחות שכולות ישראלים ופלסטינים (אלה האחרונים – באמצעות וידאו): רוני הירשנזון, ששכל את שני בניו בפיגוע ובהתאבדות, מיטל עופר, ששכלה את אביה בפיגוע, סיאם נווארה אבו נאדים, שבנו נורה למוות על ידי שוטר מג"ב, ומריאן סעדה, שאחותה בת ה-12 נהרגה מירי חיילים על מכונית משפחתה.

כאמור, זו השנה ה-12 בה מתקיים הטקס המשותף, בו מנסים ישראלים ופלסטינים להכיר זה בכאבו של זה, ולהציב חלופה של שותפות ושל שלום לדרך הכיבוש, המלחמה וההרג. לפני שלוש שנים, קצת אחרי שהקמנו את שיחה מקומית, כתבה פה חברתי לילך בן דוד שהטקס הוא לא יותר מאשר "נורמליזציה דרך הזיכרון". עניתי לה אז, ואני חושב גם היום, שעם כל הכבוד להבדל בין כובש לנכבש, במוות ובזיכרון דווקא אפשר לדבר על שוויון.

פוסט זה עודכן ביום 1.5.17 בבוקר

> יזכור עם ישראל כי על החרב לא חיים

אלפים בטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני 2017 (תומר ניוברג / פלאש90)

אלפים בטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני 2017 (תומר ניוברג / פלאש90)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

המהפכה החינוכית שהקדימה את זמנה

כבר ב-1774 הבינו בחבר העמים של פולין וליטא ש"אין לכפות משמעת באמצעות פחד, אלא באמצעות מנהיגות והבנה", שהכיתות צריכות להיות מעוצבות "כך שהילד לא יראה את בית הספר כבית סוהר", ושרק הממסד האזרחי יכול להניב חינוך אוניברסלי שוויוני וחופשי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf