newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אנחנו המחבלים, לא הילדים

נכשלנו בהגנה על הילדים שלנו, יהודים וערבים. נכשלנו כי את הבועה שאמורה לשמור עליהם ניפצנו אנחנו המבוגרים שלא חושבים לפני שאנחנו שולחים סרטון אלים או משחררים עוד תגובה כועסת בפייסבוק, שלא עוצרים את האלימות. ילדים הם לא מחבלים אלא מי שחיבלו בחינוך שלהם

מאת:

ילדה ערבייה בת 13 היא לא מחבלת. נקודה. ולא תוכלו לשכנע אותי אחרת. גם נער יהודי בן 15 הוא לא מחבל. מישהו חיבל בחינוך שלהם, זה כן. מישהו יצר עבורם סדר מעוות של רע מול טוב, מישהו דאג לשכנע אותם שצריך להילחם כדי להגיע לכמה שיותר נקודות במשחק החיים של הגדולים.

אנחנו המבוגרים מנהלים את קרבות הפייסבוק שלנו וחושבים שאנחנו לבד. דיברנו דם ופחד בכל מקום. עוד ועוד טינה וסלידה מהאחר. נתנו לשנאה ולגזענות כרטיס כניסה לכל סלון. נתנו לאקדחים ולסכינים לככב להם על מסכי הטלפונים החכמים עד שהגיעו לידיים לא חכמות, ידיים צעירות ולא בשלות. והידיים האלה הן של כולנו.

לא ראינו מה זה עושה לרגשות ולמחשבות של הילדים שלנו. לא לקחנו בחשבון מה עובר על ילד מתבגר כאשר מגיע היישר לווטסאפ שלו סרטון של נער בן 13 משועפט המתבוסס בדמו. כאשר לילד הזה אין מסגרת חינוכית ראויה, שמציאות חייו מתרחשת בצל העוני, ההזנחה וניידות משמר גבול הדוהרות במחנה הפליטים שתמונת מוחמד אבו חדיר מסרבות להתקלף מגדרותיו.

> "הצעירים במזרח ירושלים איבדו אמון במבוגרים, בחיים ובשלום"

גופתו של נער פלסטיני שנורה למוות לאחר שדקר ופצע שני אנשים בירושלים. 10 באוקטובר 2015. (אן פאק/אקטיבסטילס)

גופתו של נער פלסטיני שנורה למוות לאחר שדקר ופצע שני אנשים בירושלים. 10 באוקטובר 2015. (אן פאק/אקטיבסטילס)

לא צריך הרבה כדי שאותו נער גנרי ינקוט צעד. אדם צעיר ופגיע כל כך, שחייו חסרי תקווה, בצל מצוקה אישית או נפשית, או סתם מועקה חברתית, עלול בצעד אחד קטן וטיפש לעבור לצד האחר. לצד שבו המצוקה הופכת לתהילה, לפרסום ולנצחיות, בשם המולדת – פלסטין או ישראל – בשם ההתנגדות לכיבוש, ההישרדות או ההגנה או בשם האלוהים.

מספיק ויכוח סוער אחד בבית כדי להשחיר את מסך החיים בפני המתבגר האומלל. רגעים אחדים שבהם כל תמונות הזוועה, אמירות השנאה והכוח הבלתי נשלט שמפעיל הצבא מתכווצים יחד ומסתיימים בשוטטות מפחידה באחד המחסומים או נקודות החיכוך המתרבות כל הזמן. באותו רגע הנער הזה רואה שחור בעיניים ונדמה לו שכבר אין לו מה להפסיד בחייו. ואם כך –  זו הדרך לסיים את מצוקתו, בצורה שתפתיע אפילו את הוריו. והסוף כבר ידוע.

ולפני שתתחילו להתלהם, ותקפצו עם טענות שהנערות היהודיות והמתבגרים היהודים לא יוצאים את בית ספרם ודוקרים מאבטח ואילו הפלסטינים כן, ולפני שתנקו את מצפונכם היהודי עם הטענה שמעטים הם בני הנוער היהודים שעושים מעשי זוועה וונדליזם ואכזריות – תחשבו רגע על מי ששרפו למוות את הנער מוחמד אבו חדיר, ועל מי ששרפו את בית הספר הדו לשוני בירושלים, ומי הם חבורות נוער הגבעות ופעילי להב"ה ותג מחיר.

יחד עם זאת אני לא נמנית על חסידי ההשוואות והאיזון הקדוש והמהולל בין הפלסטינים לישראלים. אין מה להשוות בין שולט ונשלט, בין כובש ונכבש, בין חזק וחלש. לצעירים היהודים יש צבא, יש כוח ויש נשק, לשם הם עתידים להגיע ושם הם יוכלו לממש את הדחף לכוח ולשליטה, את הצורך להיות גיבורים. שם הם יוכלו להגיע לפורקן של כל הכעסים שלהם על פלסטינים חפים מפשע. יש להם לאן לשאוף. ואם בצה"ל לא ירצו אותם תמיד יהיה מי שיגייס את הצורך הזה של בני הנוער להשתייך ולפעול במקומות שישרתו את הימין הקיצוני.

> כך משתלטים פעילי להב"ה על מרכז ירושלים

שוטרים עוצרים פעיל להב"ה במהלך הפגנת זעם של קהילת הלהט"ב לאחר פיגוע הדקירה במצעד הגאווה בירושלים. (קרן מנור/אקטיבסטילס)

שוטרים עוצרים נער צעיר פעיל להב"ה שניסה לתקוף מפגינים מקהילת הלהט"ב לאחר פיגוע הדקירה במצעד הגאווה בירושלים. (קרן מנור/אקטיבסטילס)

הצעירים הערבים שמצאו את עצמם מבצעים פעולה אלימה הם יחידים שפועלים לבד, ממניעים לא דתיים ולא אידיאולוגיים, אלא ממחשבות ותעוזה רגעית בלתי נשלטת. לא מדובר בגברים בוגרים חדורי מוטיבציה שתכננו פעולה ובצעו את זממם במודעות ברורה ונחישות. ולמסקנה הזאת לא הגעתי בעצמי. כך אומרים כל הגורמים הבטחוניים המוסמכים. ואדגיש – אני לא באה להצדיק או לקבל שום פעולה אלימה כלפי חפים מפשע, אני מנסה להתבונן ולהבין.

אני מסתכלת על התמונות והעדויות מהאירוע בו הדיל השלמון נורתה למוות על ידי חיילים בחברון. הצעירה הזאת רעדה מפחד וקפאה במקומה ומאוחר יותר הסתבר כי סמוך לתקרית היא עברה משבר נפשי על רקע קשיים במשפחתה. היא לא איימה על החיילים החמושים ואפשר היה בקלות להשתלט עליה בלי לחורר את גופה בעשרה קליעים מטווח קצר, ובטח שלא היה צורך ביטחוני בהפצת תמונות העירום שלה ברשת.

ועל הסרטונים של שתי הנערות בנות ה-13-14 מירושלים שהסתובבו בשוק מחנה יהודה כשהן חמושות ומנפנפות במספריים כשעל גבן תיקי בית הספר. הן נלכדו בין המוני אנשים שצעקו "מחבלת", שקראו להרוג אותן, לירות, לחסל, והן קפצו לימין ולשמאל כמו תרנגולות מבולבלות ולא ידעו מה לעשות עם עצמן. וגם שם היה אפשר לסיים את האירוע בלי גופה בזירה. והילדה רוקייה בת ה-13 מקלנדיה שהגיעה לשער מאובטח וניסתה לדקור מאבטח אחרי ריב משפחתי. והצעיר איבראהים בן ה-14 משועפט שמאשימים אותו בניסיון דקירה והוא בוכה בחקירה שלא עשה דבר ולא זוכר דבר.

> האם האשמים האמיתיים משלמים את המחיר על מותה של התינוקת אדל ביטון?

הנערה שוכבת, הגבר עומד לירות בה. רחוב יפו, ירושלים (צילום מסך)

אחת מהילדות שניסו לדקור באמצעות מספריים עוברי אורח באוזר שוק מחנה יהודה בירושלים מוטלת על הרצפה לאחר ש"נוטרלה". בסרטונים שפורסמו לאחר האירוע נראה גבר מבצע וידוא הריגה באחת מהן. (צילום מסך)

ושתי הילדות בנות ה-13 מרמלה שדקרו מאבטח ביום חמישי. אחת מהן הלכה לעשות בדיקות בקופת חולים בליווי בת דודתה והן לא חזרו כמתוכנן לבית הספר. אתם חושבים שהן יודעות מה ההבדל בינן כתושבות רמלה לבין הנערה רוקייה מקלנדיה? האם האזרחות שלהן אומרת להן משהו בגיל 13? ממש לא. אחת מהן מצאה את עצמה כשראשה לכוד מתחת לנעליו של גבר גדול לעיני מצלמות הקהל בקניון. למזלן הניטרול שלהן היה משפיל בלבד ולא קטלני. אינני יכולה לפרט מהו הרקע המשפחתי שממנו הגיעה אחת מהן, אבל תהיו בטוחים שהיא לא גדלה במשפחה מחבקת ותומכת, נטולת דאגות ומשברים קשים.

משבר משפחתי אינו אמור להביא למשבר ביטחוני. אני מבקשת שנעצור לרגע ונחשוב איך קרה שאנחנו המבוגרים – ערבים ויהודים, מדוכאים ומדכאים, שכולנו בטח צודקים במאבקנו, כולנו רודפים אחרי האמת וכולנו רוצים שקט ושלום – שכחנו שאנחנו הורים למתבגרים מבולבלים בעולם האכזרי הזה. איך זה שלא שמנו לב לכך שגם הבועה הכי משוריינת סביב הילדים שלנו היא חדירה ונפיצה בתוך שטף ההסתה הגזענות והשנאה שמרטיב את כולנו מראש הפרמידה ועד אחרון פשוטי העם.

הילדים שלנו גדלים לתוך המציאות המעוותת הזו, והם לבד. ויום אחד הם יספרו לילדים שלהם על התקופה המשוגעת שבה כולם התפרקו ברשת בלי גבולות, שבה הם אפילו שקלו להשתתף במעשה זוועה, כי זה מה שעשו כולם בשנים 2015-2016. ובסיפורים העתידיים שלהם אנחנו ההורים של היום נזכה בתיאור "הרוב הדומם, חסר האחריות וחסר האונים".

> לא לניצול הציני של הפיגועים להשתקת השמאל

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf