newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כל עוד הכיבוש נמשך, המאבק על הציבור הישראלי – אבוד

אחרי המפלה בבחירות, שוב מציעים לשמאל להיות יותר חברתי, פחות אליטיסטי, יותר יהודי-ערבי. הבעיה שכל ההצעות האלה נוסו – ונכשלו. הציבור הישראלי נסחף לפאשיזם ורק לחץ בינלאומי יכול לשנות את זה

מאת:

1. אם התאכזבת או הופתעת מתוצאות הבחירות, סימן שבוחן המציאות הפוליטי שלך לקוי. במונחים של שמאלנית ריאליסטית, תוצאות הבחירות היו כמעט הכי טובות שאפשר היה לצפות, והבדלים קטנטנים היו יכולים להפוך אותן לגרועות בהרבה. לא רק שבנט, שקד ופייגלין בחוץ, אלא שמרצ וכל המפלגות הערביות בפנים.

מי שציפתה ל"מהפך" ונכזבה, הגיע הזמן שתעדכן את ההבנה הפוליטית שלה על מה שקורה בארץ הזאת. כפי שכתבתי עוד בתחילת הקמפיין, לא היה סיכוי למהפך, ועל אחת כמה וכמה שחונטת הגנרלים המבהילה, שמשום מה נתפשת כאלטרנטיבה לביבי, גם אם היתה מצליחה להפיל אותו מהשלטון, לא היתה מהווה "מהפך”.

2. למרות שבעיניים ריאליות היה יכול להיות יותר גרוע בהרבה, השמאל אכן נחל מפלה (צפויה מאוד) בבחירות האלה. ססמאות ה"גושים" מעט מטעות בהקשר הזה. אם נחלק את ה"גושים" באופן סביר יותר, ניתן להגיד שלגוש החרדים יש 15 מנדטים, לגוש השמאל בהגדרתו הנדיבה ביותר (המפלגות הערביות, מרצ והעבודה) יש 20 מנדטים, ולגוש הימין יש 85 מנדטים, שמתחלקים ל-39 מנדטים לגוש הימין הקלאסי (כחול לבן וכחלון), ו- 46 מנדטים לגוש הימין החדש/קיצוני (הליכוד, ליברמן ואיחוד הימין). מאחר שהגוש החרדי למעשה כבר מיושר שנים רבות עם הימין, וספק רב אם מפלגת העבודה של שנת 2019 ראויה להיקרא "שמאל", השמאל הוא למעשה חלקיק קטנטן וחסר השפעה מהכנסת הקרובה.

השמאל כבר ניסה הכל

3. באינסטינקט שמאלני בריא, רבים בפיד שלי מגיבים למפלה בניסיונות להבין מה הבעיה של השמאל. אלה אומרים "השמאל אליטיסטי וגזעני מדי". אחרים אומרים שהשמאל לא סוציאליסטי מספיק. עוד אחרים טוענים שהשמאל לא מציב במרכז האג’נדה שלו את סיום הכיבוש ושותפות יהודית-ערבית, בזמן שאחרים טוענים נגדם שהשמאל עסוק מדי בכיבוש ולא עוסק מספיק בנושאי שמאל חדש כמו זכויות להט"ב, חופש דת, פמיניזם וכדומה.

אפילו לפלג הכהניסטי-מפד"לניקי יש יותר מצביעים ממרצ. בכירי מרצ לאחר תוצאות הפריימריז (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

אפילו לפלג הכהניסטי-מפד"לניקי יש יותר מצביעים ממרצ. בכירי מרצ לאחר תוצאות הפריימריז (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

לרוע המזל, המציאות טופחת על הפנים של כל ההסברים האלה. בשנים האחרונות השמאל ניסה כל אחד ואחד מהדברים האלה. יש אינספור עמותות שמאל שעוסקות בשותפות יהודית-ערבית, עוד רבות שעוסקות בכיבוש, אחרות שמובילות תחייה קטנה אך מרשימה במאבקי העובדים והדיור בארץ בשנים האחרונות, יש שמאל מזרחי (ומפלגה חברתית מזרחית), יש מפלגה שעסוקה כל כך בשאלות של ייצוג ונושאי שמאל חדש, שרשימת המועמדות שלה נשמעת כמו התחלה של בדיחה על מי שנכנסים לבר, מפלגה אחרת שעשתה כל מה שהיא יכולה כדי להתחנף למצביעי הימין, כולל להעמיד בראשה מועמד מזרחי שקורץ ימינה בלי סוף, ומפלגה שלישית שעסוקה כבר עשורים בניסיון לבנות שותפות יהודית-ערבית סוציאליסטית.

אף אחד מהדברים האלה לא עבד. אפילו לא קרוב. והסיבה המצערת היא שלמה שהשמאל הישראלי רוצה למכור (מטרות שהן ללא טיפה של ציניות נעלות) פשוט אין קונים בציבור הישראלי.

4. ביבי הוא לא בדיוק פאשיסט קלאסי. הוא אמנם חולק קווים רבים עם הפאשיזם הקלאסי, כמו מתקפה וריקון מתוכן של מוסדות דמוקרטיים הכרחיים (התקשורת ומערכת המשפט), פופוליזם מתפרץ, מנהיג כריזמטי שמגלם בגופו את התנועה, ביקורת על הדקדנטיות של האליטות הישנות, ועכשיו גם ניסיונות גלויים לדכא את ההצבעה של מיעוטים גזעיים, אבל ביבי הוא עדיין לא פאשיסט קלאסי. הוא מתאים בהרבה לניאו-פאשיזם של המאה ה-21, לצד אנשים כמו אורבן, בולסונארו, נרנדרה מודי, אימרן חאן, ארדואן וכמובן טראמפ.

וכדי להבין למה בציבוריות הישראלית כבר פשוט אין מספיק קונים לסחורה שמאלנית, צריך להבין מה מביא למעלה ממיליון ומאה אלף ישראלים, שחיו כאן בשנים האחרונות ולא פספסו את מה שקורה במדינה הזאת, להצביע ביבי, כלומר להצביע ניאו-פאשיזם.

הפאשיזם גורם לישראלים להרגיש טוב עם עצמם

5. פאשיזם פורח במצבי משבר. והחברה הישראלית חיה כבר עשורים במשבר מתמשך שנקרא "הכיבוש", או "הסכסוך". פאשיזם פורח במצבי משבר כי הוא אלוף העולם בלעשות שני דברים:

הדבר הראשון הוא שהפאשיזם קודם מפעיל אצל אנשים את החרדות הקיומיות שלהם, כלומר את הפחדים הקמאיים ביותר שלהם, ואז, בעזרת מעשים תיאטרליים וכמעט טקסיים, הוא מרגיע את החרדות ונותן תחושת בטחון. על הדינמיקה הגאונית הזאת כבר נשפכו נהרות של דיו. גם על האופן שבו היא מבטיחה תלות מוחלטת של הנתינים המפוחדים במנהיג היקר, שהרי רק הוא מבטיח את המשך קיומם, וגם על האופן שבו היא מאפשרת ומצדיקה צעדים מחרידים מצד הנהגות פאשיסטיות, שאזרחים לא היו מסכימים להם לעולם אם הם לא היו חשים בחרדה הקיומית.

נתניהו מתאים לניאו-פאשיזם של המאה ה-21. נתניהו בליל הניצחון בבחירות 2019 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

נתניהו מתאים לניאו-פאשיזם של המאה ה-21. נתניהו בליל הניצחון בבחירות 2019 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

הדבר השני, והחשוב לא פחות, שהפאשיזם עושה, הוא לגרום לאנשים להרגיש טוב עם עצמם. פאשיזם פשוט מרגיש טוב. כמו שאומר יובל נוח הררי, פאשיזם מאפשר לנו לראות במראה השתקפות יותר יפה, יותר הירואית ויותר חשובה של עצמנו, השתקפות שקרובה הרבה יותר למה שהיינו רוצים להיות מלמה שאנחנו באמת. ההשתקפות של חברה שבה כל ילד שלישי עומד בפני חרפת רעב מחמיאה הרבה פחות מההשתקפות של מעצמת היי-טק. ההשתקפות של צבא של קלגסים שנשלחים יום יום כדי לרמוס ולדכא אוכלוסייה אזרחית נראית הרבה פחות טוב מהצבא המוסרי ביותר בגלקסיה. ויותר מכך, ההשתקפות במראת הפאשיזם גורמת לנו להרגיש חשובים, כי היא גורמת לנו להרגיש חלק מהדבר הגדול והנפלא הזה. אני לא סתם נער מזרחי מהפריפריה שהחברה הישראלית שכחה ונטשה ודפקה, ברגע שאני מתעטף בדגל ישראל ולובש חולצה של להב"ה, פתאום אני המגן ההרואי של היצור המיתי המופלא הזה, “עם ישראל".

הסיבה לכך שאפילו לפלג הכהניסטי-מפד"לניקי של הימין הקיצוני יש יותר מצביעים מלמרצ היא פשוט כי מצב החירום שהוא הכיבוש נמשך יותר מדי זמן, והוא נמשך יותר מדי זמן עם מחירים נמוכים מדי לציבור היהודי בישראל, והאסון המתמשך הזה מבטיח שלשמאל לא יהיה שום מענה מועיל לסחף הפאשיסטי.

6. הגיע הזמן שהמעטים בציבור הישראלי שעדיין לא נפלו לחיקו החם של הפאשיזם יבינו את מה שהפלסטינים הבינו כבר לפני עשור וחצי: המאבק על הציבוריות והתודעה הישראלית הוא מאבק אבוד. לא בגלל שהשמאל עושה טעויות, אלא בגלל שהציבור הישראלי בחר וממשיך לבחור בפאשיזם, וכל עוד הכיבוש נמשך, אין שום דב שאנחנו יכולים לעשות כדי לשכנע אותו אחרת.

דרך הלחץ הבינלאומי והחרם על ישראל עוד לא מיצתה את עצמה. הפגנה בנורבגיה בתמיכה בחרם (צילום: ראין רודריק ביילר / אטקטיבסטילס)

דרך הלחץ הבינלאומי והחרם על ישראל עוד לא מיצתה את עצמה. הפגנה בנורבגיה בתמיכה בחרם (צילום: ראין רודריק ביילר / אטקטיבסטילס)

והאמת היא שזה לא ממש מפתיע. אנחנו לא באמת שונים מאוד מהלבנים בדרום אפריקה או מהבריטים בהודו. עמים כמונו פשוט לא מתעוררים יום אחד בבוקר ומבינים שבעצם משטר מבוסס-גזע זה לא סבבה. עמים כמונו משתנים רק כשמכריחים אותנו להשתנות.

עד היום רק דרך אחת הוכיחה את עצמה כיעילה בלהכריח אותנו להשתנות: אלימות קשה, וטרור. ככה סיימנו את הכיבוש בסיני, ואחריו בלבנון, ככה הסכמנו לשבת לאוסלו אחרי האינתיפאדה הראשונה ולמשוך את המתנחלים מעזה אחרי האינתיפאדה השנייה. לדרך האלימות והטרור לא רק שיש מחירים כבדים לשני הצדדים, אלא שנראה שמול מדינת השטאזי שהקים השב"כ בגדה והמצור החונק על עזה, הפוטנציאל שלה מוצה.

אבל יש עוד דרך אחת, שהפוטנציאל שלה רחוק ממיצוי. לחץ בינלאומי, וכן, זה כולל חרם. הכיבוש והאפרטהייד הישראליים תלויים בתמיכה דיפלומטית, צבאית וכלכלית של ארה"ב ואירופה. הדור הצעיר, ובמיוחד יהודים צעירים אמריקאים, הולכים ומתפכחים מההתאהבות בישראל, ומסיבות מובנות (הם אחרי הכל האוכלוסייה הליברלית ביותר בארה"ב, והניאו-פאשיזם של ביבי לא יורד לה טוב בגרון). גם למדינות רבות באירופה ובעולם נמאס מהצפצוף המתמשך של ישראל על החוק הבינ"ל.

אין ספק שעם עליית הימין הקיצוני בעולם כולו, הסיכויים להפוך את ישראל למוקצה מחמת מיאוס יורדים. אבל בעיניים ריאליסטיות, זו עדיין כנראה הדרך הטובה ביותר שפתוחה בפני מי שרוצה לראות פה שוויון, חופש ודמוקרטיה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

המהפכה החינוכית שהקדימה את זמנה

כבר ב-1774 הבינו בחבר העמים של פולין וליטא ש"אין לכפות משמעת באמצעות פחד, אלא באמצעות מנהיגות והבנה", שהכיתות צריכות להיות מעוצבות "כך שהילד לא יראה את בית הספר כבית סוהר", ושרק הממסד האזרחי יכול להניב חינוך אוניברסלי שוויוני וחופשי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf