כנס שלום עכשיו: איך נשארים מנותקים מהציבור גם כשמדברים על חיבור

ביום שישי האחרון התקיים בגני התערוכה הכנס השנתי של "שלום עכשיו", בנוכחות כאלף איש. השנה בחרו המארגנים את הכותרת "ישראל עכשיו, בונים אלטרנטיבה". בין היתר התקיים בכנס פאנל שעוסק בזהויות בחברה הישראלית, שבו השתתפתי.

הכוונה לנהל שיח זהויות בכנס של שלום עכשיו (סליחה, "ישראל עכשיו") היא נכונה וראויה, ומראה על נכונות מצד ארגון שעוסק באופן ישיר במאבק בכיבוש להשלים פערים עם החברה האזרחית בניסיון לדבר על מה שכולם מדברים. הביצוע, לעומת זאת, לקה בחסר. יש לשלום עכשיו וארגונים נוספים עוד הרבה עבודה לעשות לפני שיצליחו להגיע לשיח אמיתי של זהויות, לאחר שנים רבות שבהן התעלמו מכל זהות פנים ישראליות והתעסקו בשתי קבוצות זהות בלבד – ישראלים ופלסטינים.

בכנס של שנה שעברה לא הייתי, לפני שנתיים הייתי ויצאתי משם עצבני על הניתוק של השמאל מציבור דוברי הרוסית. הנה מה שכתבתי אז. אז עברו שנתיים, והאמת – לא השתנה הרבה. מה כן השתנה? לפני שנתיים, באיחור של כמה שנים, הבין השמאל שהוא לא נמצא בלב החברה הישראלית. בכנס הנוכחי הבינו המארגנים באיחור של כמה שנים שהם פספסו את שיח הזהויות בחברה האזרחית וניסו להשלים את הפער. השאלה שנשארה פתוחה היא: האם הם מסיקים מסקנות מהביקורת שעולה כלפיהם?

איפה דוברי הרוסית?

כותרת הפאנל בו ישבתי הייתה: "פוליטיקה של זהויות: מכשול או הזדמנות לפעול ביחד". לפי מה שהבנתי אחרי הפאנל, הוא היה המבוקש ביותר בכל הכנס. אנשים עמדו במסדרון כדי לשמוע את השיחות. בפאנל עצמו השתתפו חברי כנסת ופעילי חברה אזרחית, שלכאורה התכנסו יחד לדבר על איך ניתן לגייס את השיח הזהותי, את הפוליטיקה של הזהות, לתוך המאבק לסיום הכיבוש.

> למה איימן עודה עשה הנחות לגזענות הימין בכנס שלום עכשיו?

בפועל התברר שהמרחק בין חברי הכנסת לשיח הזהויות הוא עצום. חבר הכנסת אילן גילאון ממרצ דיבר על כל שפוליטיקה של זהויות היא לא רלוונטית, ושכל מטרתה לפלג ולסכסך בין קבוצות בחברה, והיא זו שמונעת איחוד כוחות בציבור. במקום זאת, טען, עלינו להתכנס לתוך שיח של מעמדות ולהוות את הפרולטריון החדש. דברים אלה מעידים על כך שגילאון לא מבין את המשמעות והמהות של השיח שצומח בחברה, שדווקא מאפשר את שיתופי הפעולה בין קבוצות בישראל על בסיס של חיפוש טוב משותף וקבלת הזהות זה של זה.

אבל הזהות היחידה שרלוונטית לגילאון היא הזהות המעמדית. לסיפור האישי שלי ושל קהילת דוברי הרוסית כמהגרים אין שום משמעות בעיניו. כך גם לסיפור של המזרחים, של האתיופים, הערבים והחרדים. לפי גילאון הזהות נקבעת רק על פי המעמד הסוציו-אקונומי בחברה.

בפאנל אחר, הפאנל הראשון של הכנס, בהשתתפות חברי הכנסת שלי יחימוביץ, זהבה גלאון, איימן עודה והעיתונאי אמנון אברמוביץ, השאלה הזהה של המנחה הייתה "איפה טעיתם?" התשובות היו פוליטיות או פופוליסטיות, ולא שווה אפילו לפרט אותן כאן, אבל כאן שווה להתעכב על פספוס היכולת של הדוברים לראות אנשים מעבר לערכים האוניברסאליים – וזו בדיוק הטעות.

אם מרצ או מפלגת העבודה לא יפנימו שעד שהם לא יבינו את סיפור ההגירה של דוברי הרוסית ואת הסוגיות הרלוונטיות ביותר עבור הקהילה הזו היום, יחד עם הבנה של הקשרים תרבותיים איתם הגיעו האנשים לישראל – אז המפגות האלה לעולם לא יקבלו את הקולות של המצביעים האלה. זה גם לא משנה כמה פעמים הן יגידו "שיח מעמדי", ויצפו שרק בגלל זה ירוצו דוברי הרוסית שלובי ידיים עם המזרחים בעיירות הפיתוח להצביע לשמאל.

> איימן עודה: הטעות הגדולה של השמאל היא שהוא פונה לימין

אנחנו נחליט מתי לתת זכויות לפלסטינים

עוד סוגיה מעניינת ששווה להתייחס אליה היא הבעלות שמנסות המפלגות האלה לתפוס על הזהויות השונות שאנשים מייחסים לעצמם. בפאנל איתי ישבה חנין מג'אדלה. את דבריה פתחה בכך שאינה מרגישה בנוח לשבת בפאנל הזה, כי היא לא שייכת. היא ערביה פלסטינית, היא לא ציונית, לא מרגישה שייכת לכאן ולא מרגישה שאף אחד בכנס הזה ובשיח הזה מייצג אותה.

די מהר היא קיבלה תשובה מאלדד יניב, שקבע שמבחינתו כולם שווים, והמאבק לשלום הוא משותף ליהודים ולערבים. כאשר אנחנו, הישראלים, נעזור לפלסטינים להקים כאן מדינה פלסטינית שתתקיים בשלום לצד מדינה יהודית, ציונית, בה כל האזרחים הישראלים הלא יהודים יחיו בשוויון זכויות, רק אז "אנחנו (הישראלים) נעניק לפלסטינים זכות להגדרה עצמית על פי השקפת עולמם" – אמר. מבחינת יניב, כרגע אין מקום להגדרה עצמית של פלסטינים החיים בתוך ישראל, ואת הזכות הזו יקבלו רק אחרי הקמת המדינה הפלסטינית. ואני שואל, האם יש שמאל יותר מתנשא ומנותק מזה?

שיח אמיתי על פוליטיקה של זהויות נמצא בתחילת דרכו בחברה האזרחית, חברי הכנסת נחשפים לקצהו, למשל כאשר אריה דרעי הופך למכלוף דרעי, ומבטא בכך את הניסיון להעצים את הזהות המזרחית שלו. אבל השיח עדיין לא בשל מספיק, מסתובב סביב סטריאוטיפים ובעיקר מתקשה לפרוץ גבולות. כשרוויטל מדר הציגה את עצמה בפאנל כתומכת של בל"ד, הקהל וחלק מהמשתתפים זזו באי נחת. יהודיה. מזרחית. פמיניסטית. תומכת בל"ד. משהו בזהות העצמית שלה לא הסתדר, בעיניהם.

בדיוק המקום הזה, שלא מסתדר לרוב הציבור, הוא זה שמאפשר לשבור את גבולות השיח הקיים, את ההפרד ומשול, ומאפשר לנו ליצור שיתופי פועלה חדשים בציבור ומאשפר לפעול יחד לעבר מטרות משותפות, על ידי קבלת הזהות העצמית ועשיה למען טוב משותף. לא רחוק היום שהשיח הזה יבשיל גם לכוח פוליטי.

ואילן גילאון? שימשיך לדבר על שיח מעמדי ולהתפלא שמרצ בקושי עוברים את אחוז החסימה.

> כך הממשלה מצפצפת על הציבור כל הדרך אל הגז