newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לאף אחד לא אכפת כשילד ערבי נעצר בשדרות רוטשילד

הישראלי המכוער הוא לא זה שצועק על דיילים. הוא זה שאוכל גלידה כשלנגד עיניו נעצר נער צעיר. הוא זה שלא באמת אכפת לו מה קורה "שם", רק שלא יביאו לו את ה"שם" לכאן, לאמצע השדרה היפה שלו, מול הילדים

מאת:

כותבת אורחת: מי-טל נדלר

ביום חמישי שעבר בסביבות שש אחר הצהריים נעצר נער ערבי בשדרות רוטשילד בתל אביב. אין לי מושג מי הוא, מה עשה לפני שנעצר, מאיפה בא או היכן הוא עכשיו. יכול להיות שגנב משהו, אולי תכנן לגנוב או להזיק, נראה בן שלוש עשרה אולי ארבע עשרה, נער.

בסיפור הקטן הזה אני תושבת המקום, עוברת אורח שמטיילת עם הכלב ועל רקע עיניה מתחולל מחזה מוזר: ילד קטן מחובר באזיקים לשוטר על אזרחי ולידם שוטרת. "למה אתה בורח, אה? יא ברחן, חשבת שלא נתפוס אותך? אה?" שואלת השוטרת. הוא נראה מפוחד לגמרי. אני שואלת אותו בן כמה הוא, הוא שותק. אני שואלת אם הסבירו לו את הזכויות שלו, אם מישהו יודע שעצרו אותו. "הוא שב"חניק. את רוצה שב"חניק ברחוב שלך?" שואלת השוטרת. הוא רק נער, ואם נודה על האמת ממש לא אכפת לי שהוא ברחוב שלי.

שאלתי שוב אם הוא יודע את הזכויות שלו, אם מתכוונים להודיע למישהו מהקרובים לו שעצרו אותו. אני יודעת שהשנה עלה מספר הקטינים הפלסטיניים שנעצרו בלי שמודיעים להוריהם. ילדים נעצרים לשש שעות, עשר שעות, לפעמים לימים שלמים בלי שההורים יודעים. הלב בטח רועד, הזמן עובר, שואלים ושואלים ולאף אחד אין מושג איפה הילד. קראתי את זה בדו"ח שפרסמה לפני כמה חודשים האגודה לזכויות האזרח תחת הכותרת "שלטון אחד, שתי מערכות חוק". "אני לא חייבת לך דין וחשבון" אמרה השוטרת והם המשיכו ללכת כך בשדרה. מרחוק, במבט רוחבי ולא מעמיק, אפשר היה לטעות ולחשוב שמדובר בשני הורים בטיול ערבית שגרתי עם ילדם המתבגר. שתי ניידות משטרה חיכו באמצע השדרה.

ניגשתי לזוג צעיר שישב על הספסל עם שני קטנטנים שאכלו גלידה. "זה לא נראה לכם מוזר שעוצרים אותו ככה? הוא רק נער". האב התעצבן, "אני לא מבין למה הם צריכים לעשות את זה באמצע היום מול הילדים פה". הם המשיכו ללקק גלידה. את הערבי דחפו לזינזאנה ואני הלכתי. זמן קצר אחר כך צלצלתי למשטרה, ניסיתי לברר מה עלה בגורלו, ללא הועיל. אלה החיים עצמם, טרם הבחירות, ואלה שיהיו.

> לחשוב על הכל מחדש

קיוסק קפה בשדרות רוטשילד בתל אביב (ליאור גולגר, ויקימדיה, (CC BY-SA 3.0)

קיוסק קפה בשדרות רוטשילד בתל אביב (ליאור גולגר, ויקימדיה, CC BY-SA 3.0)

בשלושת החודשים האחרונים היה משהו מתמיה בסמיכות הזמנים בין מערכת הבחירות ממנה נעדרה המילה "שלום", ובין ה"קמפיין" העממי הספונטני של אזרחים ישראלים שמצלמים ומציגים לראווה את הישראלי המכוער. נראה שכמו כל שיח אחר גם לשיח על הישראלי המכוער יש גבולות ושלל הדחקות. עומד לו השבט ומצקצק בלשונו. אפילו עמוד פייסבוק נפתח לשם העניין. מסתבר שאוי-יו-יוי: הישראלי המכוער מתנהג נורא לדיילים, משתכר בחופשות, עושה בושות, חונה בחניית נכים, מאיים להרביץ לפקיד הקבלה במלון וצועק בגן המשחקים ליד ילדים כי לא נתנו לילד שלו סיבוב על הנדנדה. הישראלי היפה מזדעזע מול מחזות האימים האלה, מתגבש קולקטיבית וממהר למרק את מצפונו: נטהר כל אלימות מקרבנו. אנחנו הרי, בכללי, סובלניים ואדיבים.

אבל הפונקציה שממלא השיח הטהרני הזה (האלים בעצמו, כמו כל שיח טהרני) איננה להצביע "באמת" על הישראלי המכוער או על הישראלי היפה. מטרתו לאפשר את ההדחקה ההולכת ונמשכת של הישראלי המכוער האמיתי: זה שעושה מאמץ אדיר לשכוח את המנגנון המסועף של שליטה על עם אחר, דיכויו, והשפלתו על ידי המדינה שבה הוא חי, זה שמסכין עם הנתק הפסיכולוגי בין "השטחים" ובין "כאן", זה שלא מתרעם על נבחרי הציבור שלו שמזרימים סכומי עתק להמשך בנייה בהתנחלויות שקיומן מסכל כל ניסיון אמיתי למשא ומתן, וזה שלא באמת אכפת לו מה קורה "שם", רק שלא יביאו לו את ה"שם" לכאן, לאמצע השדרה היפה שלו, מול הילדים.

ההדחקה של השיח הזה וההגחה של שיח מוסרי-טהרני אחר במקומו ממלאת את הלקונה שנותרה בימי הבחירות בהיעדר שיח רציני על הכיבוש ועל הפגיעה המתמשכת בזכויות אדם. וממילא מובן כי מנגנון ההדחקה הזה הוא בה בעת גם התשובה השטחית ל"איך זה קרה לנו".

> המשטרה עומדת לפנות משפחה מביתה ברובע המוסלמי לטובת מתנחלים

חייל מנסה לעצור ילד פלסטיני במהלך הפגנה בנבי סלאח. ספטמבר 2012 (אורן זיו/אקטיבסטילס)

חייל מנסה לעצור ילד פלסטיני במהלך הפגנה בנבי סלאח. ספטמבר 2012 (אורן זיו/אקטיבסטילס)

רוב השוהים הבלתי חוקיים העובדים כיום בישראל מגיעים מיהודה ושומרון עקב המצב הכלכלי הקשה בשטחים. תמורת שכר זעום הם מוכנים להסתכן בכך שכוחות הביטחון יתפסו אותם, יפתחו נגדם בהליכים ולעיתים אף יפגעו בהם פיזית וירמסו את כבודם.

החודש הביאה עמירה הס את דבריו של סא"ל שמואל קידר שדחה את בקשת התביעה הצבאית לעצור עד תום ההליכים פועל שנתפס בלא אישור כניסה לישראל. קידר הציע כי יש להגדיל את מספר האישורים לעובדים פלסטינים בישראל וטען באשר לפועל שנתפס כי לא נראה שהנאשם מהווה סכנה. לדברי קידר "כל עוד מדינת ישראל לא תגיע להסדר מדיני, בעיית עבירות השב"ח לא תבוא על פתרונה באמצעות צעדי ענישה על ידי בית המשפט, אלא על ידי מתן אישורים לאנשים רבים יותר, באמצעות פתרון כזה ומתן פרנסה לאוכלוסייה הפלסטינית ניתן יהיה לגרום למוטיבציה יתרה לחיים בשלום ללא צורך לעבירה על החוק".

חשבתי שאכתוב את כל זה כדי שידעו על הנער המבוהל הזה, אחד מני רבים, שהגיע לפה ככל הנראה כדי לשטוף כלים או להעמיס שקי חול בשיפוץ של איזה בניין, מה שייתן לו קצת כסף שיוכל להביא הביתה. אבל כדי לכתוב את כל זה הייתי צריכה להוציא את ארגז החול של החתול שלי מחדר העבודה. הוא בדיוק עבר ניתוח אתמול והיה צריך מרחב של שקט. "לסגור בשבילך את הפח?" שאל מישהו שעמד בחוץ עם הכלב שלו ונעץ בי מבט. משהו בנימת קולו הכעיס כל כך, מן תמהיל כזה של דידקטיות פטרונית מעצבנת. "מה, אתה בולש עליי?" צעקתי עליו, "אל תדאג, אני יודעת לסגור את הפח. אני לא צריכה אותך לא בשביל האינפורמציה ולא בשביל הפרקטיקה". מסתבר שהוא שכן שלי. הוא גר ממול. ת'כלס הייתי יכולה חופשי לצאת עליו. עומד ככה עם הכלב שלו באמצע הלילה ועוקב אחריי כאילו אין דברים טובים יותר לעשות. ח'תכת מאנייק, זה הרחוב שלי ואני אחליט מתי לסגור את הפח ומתי לא לסגור את הפח.

וכבר המשכתי במחשבות על כל מה שמרגיז ורע ונורא, אלא שאז ראיתי אותו בוהה בי בהלם וחמיצות גדולה מילאה את הרחוב. "אתה יודע," אמרתי בשקט "היום אחר הצהריים עצרו כאן ילד ערבי ולאף אחד לא היה אכפת. אנשים אכלו גלידה בשדרה והוא עבר על פניהם, רועד כולו". המשכנו לעמוד ככה בשקט עוד כמה דקות שבמהלכן ניסיתי לזכור את פניו. בכל זאת אני גרה כאן כמעט שנה והוא שכן שלי. "ממש לא מעניין אותי הפח, את יודעת" הוא אמר. "אני יודעת" אמרתי.

> התקווה והפחד מממשלת נתניהו הרביעית

מי-טל נדלר היא משוררת, דוקטורנטית במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון ועמיתת מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה. הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf