כדי לעצור את הפיגועים חייבים לראות אותם בהקשר הרחב

יום קשה מתקרב לסיומו: שני פיגועי דקירה בוצעו בהפרש זמנים קצר, האחד גבה את חייה של צעירה בטרמפיאדה בגוש עציון, והשני שלח חייל צעיר במצב אנוש אל חדר הניתוחים. בעת כתיבת הדברים האלה ממש מזדחלת החרדה שמא עוד לא נאמרה המילה המדממת האחרונה לערב זה.

בתוך המציאות הכאוטית הזו יש דבר אחד שאפשר לומר כבר עכשיו בוודאות: עוד בטרם ייצא היום יתחרו ביניהם שרים וחברי כנסת מי יצליח להנפיק את האמירות הזועמות, המזועזעות, המתלהמות ביותר, מי ישלוף את המקל הארוך יותר להכות בו את הטרור, מי יתמלל את החרדות של הציבור הישראלי ויעצים אותן בצורה המניבה ביותר פוליטית. אז רגע לפני שמנהיגינו מגיעים אל המקלדת או אל המיקרופון הפתוח הראשון, כדאי אולי להספיק לומר כמה דברים:

פיגועי הטרור הנתעבים שהתרחשו היום הם חלק ממערכה שממשלת ישראל יכולה אך לא רוצה לרסן, מערכה שהיא אף מעצימה ביודעין. אפשר כבר עכשיו לנחש כמה פוליטיקאים ואנשי ביטחון יופיעו על המסך במהדורות החדשות הקרובות כדי להפציר בנו לצמצם את העדשות ולבחון את המציאות רק דרך האירועים הקשים הללו, באופן נטול הקשר: "הם" לא רוצים אותנו פה, "הם" צמאים לדם יהודי, "הם" איום שיש לטפל בו ביד קשה. ומי שלא מבין זאת ומפגין, שילך "לשם".

> הרצחת וגם שקרת? בפרשת כפר כנא המשטרה מתעלה על עצמה בהונאה

על (חוסר) האפקטיביות של מדיניות היד הקשה עמדו כבר כוחותינו בירושלים, אבל האמת היא ששום פתרון לא יצלח כל עוד מסרבים לראות את המציאות באופן פנוראמי, על שלל מרכיביה. ומרכיבי המציאות הזו כוללים גם את החרדה הפלסטינית העמוקה והאותנטית מפני המהלכים הישראליים האחרונים לשנות את הסטטוס-קוו בהר הבית; הם כוללים את התובנה הפלסטינית הברורה שחיי הפלסטינים, הן בתוך ישראל והן בגדה וברצועה, אינם שווים בעיני ישראל אפילו כקליפת השום; הם כוללים גם את ההכרה בכך שישראל מצמצמת בעקביות ובמשך שנים את אפשרויות המאבק הפלסטיני הלא אלים, בעוד היא הולכת ומעמיקה את אחיזתה בשטחים הכבושים מדי יום ביומו.

כדי להבין מה קורה פה חייבים להכיר בעובדה שמעשי האלימות הקיצוניים הללו אינם בלתי קשורים, למשל, גם להחלטת ועדת השרים לחקיקה להחיל את החוקים הישראליים אוטומטית על ההתנחלויות בגדה. הם לא בלתי קשורים להחלטה לאסור על הפלסטינים בגדה להשתמש באוטובוסים. הם לא בלתי קשורים לתוכניות מגירה למיניהן להפקיע עשרות אלפי דונמים של אדמה בגדה כדי לסלול עוד כבישי אפרטהייד, לכניסות מתוקשרות של מתנחלים לבתי פלסטינים ולענישה הקולקטיבית של תושבים בירושלים המזרחית, ועוד ועוד.

יצירת ההקשרים הללו לא נועדה בשום פנים ואופן לתרץ או חלילה להצדיק את פיגועי הדקירה היום, או כל הפעלת אלימות אחרת. היא באה לומר דבר פשוט: ישראל לא יכולה להמשיך ולהתנהל כשחקן יחיד בזירה תוך התעלמות מוחלטת מהצד שמנגד במקרה הטוב, או דיכויו ונישולו במקרה היותר שכיח, ולצפות שהעסקים יתנהלו כרגיל. אם העקרונות של כללי המשחק שמכתיבה ישראל, בהיותה הצד החזק, הם בניסוח הפשטני ביותר "חטוף ככל יכולתך" – על ידי הפקעות, חקיקות, בניה וכו', אזי הגירסה הפלסטינית תהיה "החטף ככל יכולתך". זוהי, כמובן, עסקה אסונית לשני הצדדים.

זה לא חייב להיות משחק סכום אפס, והישגיו של האחד לא חייבים – הם לא יכולים – להיות כרוכים בתבוסתו של האחר.

פירוש המילה "שכן" בפרסית היא "זה שחולק איתך את אותו הצל". ולא לחינם העברית מקשרת אטימולוגית בין "צל" ל"הצלה", חיבור מובן בחלק הזה של העולם בו השמש יכולה להיות מצמיתה כל כך. שכנינו הם אלה שחולקים איתנו את הצל. בפני ישראל עומדת ההחלטה: או שנינצל ביחד עם שכנינו, או שניצלה ביחד איתם בלהבות.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+.