newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לעולם יש חובה מוסרית לשמוע מה קורה כאן, ולנו החובה לספר

במסגרת המלחמה שהכריזה מדינת ישראל על כל דבר הגון ומוסרי, היא מסמנת את הפעילים הבינלאומיים בסולידריות עם המאבק הפלסטיני כאויבים אנטישמים, ואת משתפי הפעולה הישראליים איתם כבוגדים. אבל הכיבוש איננו עניין פנים-ישראלי, ולא יסתיים ללא התערבות זרה רצינית

מאת:

השבוע הוזמנתי לסדרת מפגשים עם פעילים צרפתיים בסולידריות עם המאבק הפלסטיני, כמה התארגנויות מקומיות במערב צרפת שמקיימות קשרים ארוכי שנים עם קהילות פלסטיניות, נוסעים לבקר מדי פעם, מסייעים במה שניתן מרחוק. וכן, הם תומכים נלהבים בכל סוג של מאבק לא אלים, ובכלל זה גם חרם. מדי שנה, באסיפה הכללית של המועצות האזוריות, הם מזמינים דוברים מישראל/פלסטין כדי להרחיב את המבט על הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

ככלל, אני חושבת שמפגשים מהסוג הזה הם חשובים מאוד. הכיבוש איננו עניין פנים ישראלי והקהילה הבינלאומית לא רק זכאית אלא גם חייבת לדעת מה קורה ולהתערב. אבל במרחבים הכפריים הירוקים האינסופיים, הפסטוראליים עד דיכאון כמעט, האינדוקטרינציה הציונית מבליחה בעל כורחך ומנקרת בשקט מאחורי הקלעים של המחשבה: מה גורם לאנשים האלה שחיים באחד המקומות השלווים והיפים שראית לגלות מעורבות פעילה שכזו במאבק הפלסטיני, בעצם? למה דוקא המאבק הזה? והחשדנות הארורה הזו שהחדירו לנו לוורידים, שאולי לא באהבת מרדכי מדובר כאן אלא בשנאת ישראל, כלומר יהודים, מהסוג שכבר לא נעים להודות בו היום?

> איפה שיש מאבק, יש תקווה

ועידת האגודה האנתרופולוגית האמריקאית מצביעה על יוזמת החרם על מוסדות אקדמיים בישראל (אלכס שמס)

כן, כולל חרם. ועידת האגודה האנתרופולוגית האמריקאית מצביעה על יוזמת החרם על מוסדות אקדמיים בישראל (אלכס שמס)

בדרך אל מחוזות הכיבוש עם תעודה מיד ושם

בשיחות הארוכות עם המארחים – רובם בגיל השלישי, חמים ומכניסי אורחים בנדיבות יוצאת דופן, אני מניחה לחשדנות ומקשיבה בריכוז. לא, הם לא אנטישמים. לא, הם לא שונאי ישראל. הם פעילים ותיקים שמגיעים ממסורת אנטי פשיסטית ארוכה ומוצקה, ומתעבים ומתקוממים נוכח כל גילוי שלה – בצרפת עצמה (ובמיוחד עכשיו, לקראת הבחירות), ובפלסטין, שהיא סוגיה מרכזית על סדר היום של השמאל הצרפתי.

הזוג שבביתם אני מתארחת, שניהם מורים בפנסיה, פעילים בתנועת הסולידריות עם פלסטין. הגבר היה כאן כמה פעמים, ועוקב בדאגה רבה אחרי המצב. סבתו מצד אמו היתה יהודיה, אמו אתאיסטית שלחמה בשורות הפרטיזנים. גם הוא אתאיסט, ובעברו היה גם קומוניסט עד שפרש בזעם משורות המפלגה. הוא מראה לי תעודה שקיבל מיד ושם, המעידה על כך שבת דודו נרצחה בשואה. בהיותו פעיל פרו-פלסטיני, זה סוג של תעודת ביטחון בבדיקות הקפדניות והפולשניות שהוא עובר בכל פעם בשדה התעופה בבן גוריון. הוא מחזיק את התעודה הזו בחרדת קודש, ועיניו מתלחלחות כשהוא מדבר על ההיסטוריה של הפלג המשפחתי הזה. פשיזם זה קללה אנושית ארורה, הוא אומר.

יצא לי לדבר בכמה מפגשים בסיור הזה. הם יודעים שהתקשורת לא מספרת להם את התמונה המלאה, ורוצים לשמוע מה קורה בישראל/פלסטין ממקור ראשון. ואין כל צורך לנפח או לעשות דרמטיזציה של המציאות, כי המציאות כאן היא כל כך מופרכת, מעוותת וקשה שהתיאור הכי לקוני שלה מספיק כדי להעמיד את השומעים על עומק המשבר. נסו לספר לאנשים עם מידה בסיסית של הגינות ומוסר על שורת החוקים האחרונים שהכנסת העבירה, למשל, וראו את תגובתם. לא, זה לא כיף לעשות את זה. לא בחדווה את מדברת על העוולות של מדינתך. אבל לי יש חובה לספר ולהם יש חובה לשמוע, אז אני מספרת. ובאופן מפתיע הם מגלים חרדה לא קטנה גם ביחס לעתידה של החברה הישראלית עצמה. האם באמת ככה אתם מתכוונים להמשיך? האם זאת החברה שבה אתם רוצים לגדל את הילדים שלכם?

במסגרת המלחמה שהכריזה מדינת ישראל על כל דבר הגון ומוסרי, היא פועלת במשנה מרץ כדי לסמן את הפעילים הבינלאומיים בסולידריות עם המאבק הפלסטיני כאויבים אנטישמים, ואת משתפי הפעולה הישראליים איתם כבוגדים. קל להתפתות לקו המחשבה הזה, אבל העולם לא נגדנו. למען האמת העולם אדיש באופן גורף ומייאש לדיכוי האלים והמתמשך נגד הפלסטינים, וזה במקרה הטוב, כשהוא לא משתף איתו פעולה באופן אקטיבי. אבל כל עוד ישנם אנשים הגונים שמבינים את השותפות במאבק נגד הדיכוי, הכיבוש, הקולוניאליזם והפשיזם כחובה מוסרית שלהם, מוטלת עלינו החובה לתת להם את המידע שיוכל לשמש אותם במאבק. זה המעט שאנחנו יכולים לעשות, לצד העמידה לצד החברים הפלסטינים במאבק שלהם כאן.

מציאות הכיבוש והדיכוי לא תסתיים ללא מעורבות בינלאומית משמעותית, והקווים המשרטטים את הגבול בין "אנחנו" ו"הם" שונים מאוד מאלה שמדינת ישראל רוצה להציג. ה"אנחנו" שלי, על כל פנים, כולל את ז'אן פייר שעומד דומע עם תעודת המוות של בת דודו בשואה ומקשיב לסיפור הריגתו של יעקוב אבו אלקיעאן באום אל-חיראן, ונרעד מאימה וחלחלה מול שניהם.

> אמנת חמאס החדשה מעידה על נכונות התנועה להשתנות

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf